שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שג

המקומות חלה התקנה ולכן אף כשמעמידים בעשבים אסור אלו תורף דברי מרן הפרי חדש שם ומתבאר שלולא שחלה התקנה גם באותם המקומות היה הדין נותן להתיר באותו מקום שאין שייך הטעם וכדעת הרב מהר"י ווייל הנ"ל ובספר היקר בכורי שלמה הנז"ל (בד"ה וכתב הרב לחם) יישב על פי דברי מוהרי"ו הנ"ל קושית הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם בשני מהלכות ממרים דין ב' שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין וכו' אפילו בטל הטעם וכו' מהא דעיטור ירושלים בפירות שתקנו הראשונים ורבן יוחנן בן זכאי בטלה אחר החורבן ולזה יישב על פי המבואר בריש ביצה ד' ה' דתקנת עיטור שוקי ירושלים היתה על מהלך יום אחד מכל צד בלבד ובזה מודה הרמב"ם דאם בטל הטעם בטלה התקנה כיון שלא היתה התקנה כוללת לכל העולם רק למהלך יום אחד לכל צד בזה סבירא ליה דלא נתקנה אותה תקנה רק היכא דשייך אותו הטעם כמו שכתב מוהר"י ווייל ולכן היה יכול רבן יוחנן לבטלה אבל כשהתקנה היתה כוללת לכל העולם יפה כתב הרמב"ם שצריך שיהיו הבית דין גדולים בחכמה ובמנין לבטל התקנה אף אם בטל הטעם אלו תורף דב"ק והוא יישוב נכון:

וחידש הרב טורי זהב בא"ח סי' רע"ה ובאהע"ז סי' קי"ט ס"ק י"ב דלא אמרינן לא פלוג מאדם לאדם דאם באדם אחד שייך הגזרה ובאדם אחר לא שייך לא אמרינן דגם על מי שאינו שייך גזרו משום לא פלוג עי"ש ופלפל בזה מאד הגאון שואל ומשיב במהדורא קמא ח"א סי' כ"ב ד' י"ב ע"ג וביאר דדוקא מן הסתם הוא דאמר הרב טורי זהב דלא אמרינן לא פלוג מאדם לאדם אבל אין הכי נמי דאיכא דוכתי דאמרו לא פלוג גם מאדם לאדם אלא דהיכא דלא מצינו שאמרו כן אמרינן דמסתמא מאדם לאדם לא גזרו משום לא פלוג ועיין עוד בשואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' י"ט ועיין בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' ח' אות מ"ג (בד"ה אלא) מה שכתבתי על פי כלל זה ובספר בכורי שלמה הנז"ל (בד"ה וכתב הרב לחם) הביא בחלק אבן העזר סי' ד' אות ל"א מה שכתב הגאון חתם סופר דיש לאסור אשת חמיו אחר שמתה אשתו משום לא פלוג רבנן והשיב על דבריו דלפי מה שכתב הרב טורי זהב דלא אמרינן לא פלוג מאדם לאדם (כמו בין אדם חשוב לאחר וכיוצא) הוא הדין בנדון זה דדנים אם מותר לישא אשת חמיו אחר מיתת אשתו או לא שיש חילוק מצד האדם שלאחר מיתת אשתו יש להתיר אמרינן ביה שזה לא נכנס בכלל הגזרה ולא אמרינן ביה לא פלוג אלו תורף דב"ק ולדעתי הקצרה יש חילוק בנושאים והמעיין יכריע:

ובשו"ת שם אריה בחלק אבן העזר סי' א' וסי' ב' האריך לענין עתים חלים עתים שוטה בענין דלא שייך חשש גרירה אי אסור משום לא פלוג וכתב בסי' ד' (בד"ה ועוד נ"ל) דדבר דשרי בדיעבד לא אסרינן לכתחלה משום לא פלוג דמצינו כעין זה שכתב הטורי זהב יורה דעה סי' צ"א סק"א וסק"ו דכל מאי דשרי בדיעבד לא גזרינן לכתחלה שמא ישכח והוא הדין לענין לא פלוג עי"ש:

ומצינו בעניינים דאורייתא דאסרה תורה בלא פלוג עיין להרב משנה למלך בפרק ג' סוף דין ח' בפרק ד' מהלכות איסורי מזבח דהתורה אסרה בלא פלוג ולכן אף שכלו חדשיו אין פודין פחות משלשים ומעין זה כתב הרב החינוך בפרשת משפטים סי' ס' (בד"ה לדון) לא נתנה תורה דבריה לשיעורין ובס' ונגש הכהן לידידי הגאבד"ק ווילקי יצ"ו דף ט"ל ע"ד (בד"ה והמל"מ) כתב דמצינו הרבה כיוצא לזה מדאורייתא משום לא פלוג ובספר נחלה לישראל לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בחלק התשובות סי' יו"ד ד' י"א ע"ב אות ד' כתב שבספרו משכנות הרועים סי' ז' תמה על מה שכתב השפתי כהן דשייך לא פלוג מן התורה שוב ראה בספר עה"ק על זבחים ד' ץ' בציון על תוספות ד"ה תקדום דיש דעות בזה בים של שלמה בבא קמא ולא ציין מקום דברי הים של שלמה ואין פנאי לחפש:

כלל צד) לשון מגונה כתב רש"ל בים של שלמה פרק קמא דבבא קמא סי' י"א הביא דבריו הרב מגן אברהם סי' קנ"ו דלא יאמר בתלמוד לשון בצים אלא בעים ובהשמטות ציון ירושלים למסכת שביעית כתב דמקשים העולם ממה שאמרו בסנהדרין ד' ה' וכתב ליישב דשנה ואמר ביצים בחיריק עי"ש ואחינו האשכנזים הי"ו מהנדסין לדקדק בזה שלא לומר בצים כלל ומכנים המסכת ביצה ביעא והנקדנין תופסין על כך לכל היוצא מפיו ביצה או בצים ומדברי הגאון רש"ל מתבאר דאין איסור בדבר אלא זהירות בעלמא ואף זה דוקא בתלמוד ולא במדבר עם חבירו דברים בעלמא וכבר כתב הרב שערי תשובה דהאידנא עדיף לומר בצים מבעים עי"ש מילתא בטעמא ובתפארת ישראל בסוף החידושים שבסוף מסכת ביצה הוקשה לו בתחלה על מה שנהגו לכנות ביעא במקום ביצה לפי שהוא מגונה וכו' וניחא ליה על פי ש"ס סנהדרין הנ"ל דכיון שטעו וסברו שאמר מי בצעים אינו מכשיר לכן הנהיגו לומר ביעים כדי שלא יכשלו עוד ולפי זה שפיר עבדי הנקדנים דתופסים על כך אמנם אצלינו הספרדים לא ראיתי ולא שמעתי הנמצא כזה אשר לו רג"ל על לשונו לשנות מלשון ביצה לביעא רק האשכנזים מדקדקים בזה אחר שנים רבות נדפס ספר נחמד חמדת משה לידידי הרה"ג דומ"ץ לאדז יצ"ו וראיתי בסי' ז' שהביא דברי השערי תשובה ותפארת ישראל הנ"ל וכתב דלפי דברי התפארת ישראל גם האידנא אין לומר ביצה אלא ביעא אמנם מלבד שנראה שלא ראה בגוף דברי הים של שלמה שכתב דיש לו קבלה מהראשונים דרק משום שלא יוציא דבר מגונה בפיו יאמר ביעא גם טעמו מופרך דהא איתא שם בגמרא דמשום הקילקול שהיה על ידי הטעות גזרו שהתלמיד לא יורה בלתי רשות מרבו וכי יהיב ליה רביה רשותא מידק דייק שיהיה לשונו פתוח ולא יטעו השומעים את דבריו עיין שם ברש"י הרי תיקנו בזה שלא יצמח עוד קילקול מהאומר דבר הלכה אם כן אין צריך לשנות עוד מלשון התלמוד ואין לנו אלא הטעם שכתב הים של שלמה שקבל מהראשונים משום שלא יוציא דבר מגונה מפיו ונשאר קיים מה שכתב בשערי תשובה דהאידנא אין צריך לשנות מלשון התלמוד:

כלל צה) לאו שאין בו מעשה וכיוצא שאר לאוין דאין בהם מלקות אי מכין עליהם מכת מרדות עיין במה שכתבתי בקונטרס פאת השדה בחלק הכללים (הוא שדי חמד חלק י"ב) מערכת ה"ה אות כ"א ששם נעתק מה שהיה כתוב כאן ועתה ראיתי בספר ברית יעקב להגאון מוהר"ב ליפשיץ בחלק א"ח סי' י"ט שרב אחד מקראקא פשיטא ליה בלאו שאין בו מעשה ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דאין לוקין עליהם מכל מקום מכין אותו מכת מרדות והוכיח כן מהרמב"ם פרק י"א מהלכות עבודה זרה הלכה ד' בנשאל באוב וידעוני ובאוחז את העינים שלא עשה מעשה וכו' ונסתפק אם הדין כן בלאו שבכללות שאין לוקין עליו אם יש בו מכת מרדות ושהאריך להוכיח זה על פי דברי הגאון צל"ח שמפרש דברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות קרבן פסח דין ז' המאכיל כזית מן הפסח למומר וכו' אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות דטעמא שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שבכללות וכו' ותמה עליו דמה מקום להסתפק בזה והדבר פשוט דגם בלאו שבכללות מכין אותו מרדות שהרי ברמב"ם פרק י"ח מהלכות סנהדרין דין ה' מבואר דאף על איסור שמדברי סופרים מכין אותו מרדות ומי גרע לאו שבכללות מאיסורי סופרים שלוקין עליהם מרדות ועוד מבואר להדיא בכסף משנה פרק ג' מהלכות עבודה זרה דין ט' דלוקין דתני בתוספתא הוא מרדות וכו' וכן מבואר בדברי הרב המגיד בראשון מהלכות איסורי ביאה דין כ"ב דישראל שבא על אשתו שזינתה אינו לוקה אף דלחכמים דרבי יוסי בן כיפר ביבמות דף י"א לא ישוב בעלה הראשון וכו' קאי על סוטה שנבעלה מכל מקום כיון דעיקר הלאו למניעת מחזיר גרושתו ומניעת אשתו שזינתה לבא עליה הוי רק משום דכולל גם את זה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וברמב"ם הלכות גירושין פרק י"א דין י"ד כתב בכלל לאו זה כל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה שנאמר אחרי אשר הוטמאה ולכן כתבו הכסף משנה ולחם משנה שם דלוקה דקאמר הרמב"ם הוא מרדות ועוד הביא מה שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ג דין כ"ט ודין ל' באוכל מאכלים ומשקין שנפשו של אדם קיהה בהם שכל זה הוא בכלל אל תשקצו את נפשותיכם