שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל רצא

הבטחתיו לעשות רצונו והילך לשונו ראיתי בספר תפילין דמרי עלמא (מחברו הוא הקדוש מוהר"ר עמנואל חי ריקי בעל המחבר ספר משנת חסידים) על ענין שלא להניח תפילין בחול המועד וז"ל בפרק כ"ו אם כן אפוא איככה אוכל וראיתי יציבא בארעא אחורי בית הכנסת להתפלל בחול המועד על כי אין לו תפילין בראשו שאסור להניחם שאף אם לא היה הדין עמו והיה הולך לבית הכנסת להתפלל עם הצבור בלי תפילין לא שייך למימר ביה אל תתגודדו שהרי אין לכל הקהל כאחד תפילין בראשם בעודם מתפללים שכמה מהם איחרו לבא לבית הכנסת ולא הגיעו לברוך שאמר בעוד שהצבור מתפללים ועדיין לא הניחו תפילין כי כן דרכם כל הימים שלא להניח תפילין עד ברוך שאמר וכי תימא שהטלית שעליהם מוכיח שלא הגיעו לשם כי אף הטלית אין דרכם להניחו אלא בהגיעם לברוך שאמר מכל מקום יש עוד מהם שאפשר שהתפללו כבר טרם בואם לבית הכנסת לאיזה סיבה ומניחים את הטלית לבד שלא להתבייש בקהל ועדה בהיותם בלי טלית שהוא דבר הנראה לעינים מה שאין כן התפילין דבחול המועד עצמו כמה מהם יש שכבר הגיעו להלל שמשם ואילך אין להם תפילין בראשם או שמא יש להם איזה חולי בפסח מפני שינוי וסת של מצה ובסוכות מפני אויר הסוכה שאותו יום פטורים מן התפילין וכמה צדדים הדומים לאלו יש למצוא שלא יהיה נראה לעיני העם כעובר על לא תתגודדו אם לא נחוש שאותן האנשים הרוצים לחלוק תואנה הם מבקשים להתקוטט עמו שהרי כיוצא בזה התירו רז"ל לאיש הרוצה לנהוג איסור במלאכה במקום דבאותו היום נהיגו בו היתר (פסחים דף ן') ולא חשו ללא תתגודדו על כי אמרינן להו פוקו חזו כמה בטלנים איכא בשוקא עכ"ל:

והנה אם שמכיר אני מך ערכי ואינני כדאי להשיג על דברי הגאון הקדוש מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך אכתוב את הנראה לפי עניות דעתי בזה דרך הערה ואומר דמה שכתב דלא שייך כאן לא תתגודדו משום שאין לכל הקהל כאחד תפילין בראשם וכו' אינני מבין דמה יענה לאותם (והם הרוב) ושרואים אותם מתפללים עם הצבור את כל התפלה והכל רואים שאין תפילין בראשם וגם מה שכתב שכמה צדדים יש שלא יהיה נראה כלא תתגודדו כגון הבאים לבית הכנסת קודם הלל או שמא יש להם חולי שפטורים מן התפילין כל זה מציאות רחוקה היא דאותן שיש להם חולי על פי רוב אינם באים לבית הכנסת גם אינו נוהג עתה דמי שיש לו איזה חולי שלא יניח תפילין ומה שכתב דכיוצא בזה התירו רז"ל לאיש הרוצה לנהוג איסור במלאכה כו' אינו מובן כלל מה שכתב לאיש הרוצה לנהוג דכי ברצונו תליא מילתא ואך הלא שם חיוב ואיסור רמיא עליה (עיין ביבמות סוף דף י"ג) אם הוא ממקום שנהגו שלא לעשות מלאכה וכמו דאיתא שם במשנה ההולך ממקום וכו' נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ומשום דדעתו לחזור כמו שכתבו תוספות והרא"ש וזה לשון הר"ן בזה ונמצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג שהוא בעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהן החמירו על עצמם לעשות סיג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנאמר ואל תטוש וכו' וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב גם כן בו ואפילו בצינעא עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת דבכי האי גוונא פקעו מיניה חומרי מקום שיצא משם כו' וכן כל הנכנס מעיר אחרת לתוכה ואין דעתו לחזור לעירו הרי הוא כבני העיר אבל הנכנס מעיר אחרת לתוכו ודעתו לחזור בכי האי גוונא לא חיילי עליה חומרי מקום מדינא אלא שאין לשנות מפני המחלוקת ובכי האי גוונא בצנעא שרי וכו' עכ"ל:

וכן העלו הלכה המגן אברהם באורח חיים סי' תס"ח והשפתי כהן ביורה דעה סי' רי"ד עיין שם הרי דמשום דלא חיילי עליו חומרי מקום שהלך לשם מחויב לעשות כמנהג מקומו שדעתו לחזור ואין עליו הלאו דלא תתגודדו כלל (ואדרבא יש עליו איסור דאל תטוש) והטעם אם שהתורה צותה שלא להתגודד כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות עכו"ם (ויבואר לקמן) מכל מקום אמרו חז"ל שכונת התורה אך לבני מקום אחד וכדאיתא בגמרא יבמות דף י"ג שני בתי דינין בעיר אחת או בית דין אחד בעיר אחת פלג מורין הכי ופלג מורין הכי אבל לאיש אחר הבא לעיר באקראי על מנת לשוב למקומו (זולת הרמב"ם שכתב בהלכות יום טוב דאף באין דעתו לחזור חייב עשות חומרת מקומו משום אל תטוש וכו' ועיין פרי חדש אורח סי' תס"ח שהניח דבריו בצריך עיון עיין שם היטב) לא ירבה הדבר מחלוקת (גם הטעם שנראה כשתי תורות לא שייך בזה) ונוהג כמנהג מקומו ואין בזה משום לא תתגודדו ועיין פרי מגדים אורח חיים סי' תצ"ג סעיף קטן וי"ו באשל אברהם ובחק יעקב סי' תס"ח סעיף קטן ט' אלא שמכל מקום חז"ל משום גדול השלום (עיין ברא"ש פסחים דף נ"א) ואמת ושלום אהבו כתיב לכן אמרו גם בכזה אל ישנה אדם מפני המחלוקת כדרכם לעשות סיג לתורה ולהכי מקשה שם בגמרא בשלמא וכו' ומסיק רבא אין בזו משום שנוי המחלוקת וכו' מימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא וכמו כן בצנעא שרי כדברי הר"ן הנ"ל אבל במקום ששייך הלאו דלא תתגודדו לא עשתה התורה שום חילוק בין מנכר ללא מנכר וכמה שכתב הר"ן הנ"ל לענין היוצא מתוכו ודעתו לחזור דאף בצנעא אסור לשנות עד שיעקור דירתו משם משום אל תטוש כמו כן לענין אל תתגודדו אם הוא בעירו ובבית הכנסת אחת אסור לשנות ואף אי לא מנכר אף שביבמות דף י"ג מתרץ שם ריש לקיש לר' יוחנן על קושיתו דאין בזה לא תתגודדו דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה אבל כבר כתב המגן אברהם בסי' תצ"ג דלפי המסקנא דבבית דין אחד בעיר אחת יש משום לא תתגודדו נסתר תירוץ זה ואסור אף בלא מנכר עיין שם היטב והוא ממש כדברינו ואשתמיטתיה להגאון המחבר דברי מגן אברהם אלו ועוד דלפי מה שכתבתי לעיל לא דמי להתם כלל דהכא שפיר מנכר הוא דרואים אותם מתפללים עם הצבור בקול רם ובפומבי ולפעמים יעברו גם לפני התיבה גם רואים אותם הולכים לבית הכנסת עם הטלית לבד כמו בשבת ויום טוב ותימה גדולה על המחבר בכל זה:

עוד כתב אחר כך בפרק כ"ו וז"ל וגדולה מזו מצינו במגילה כ"ב ע"ב דרב כדי שלא לשנות מנהגו שהיה נוהג במקומו אף על פי שלא היה בו שום איסור אם היה משנהו לא חש לעשות מעשה בבית הכנסת בפני קהל ועדה שלא במקומו הפך מנהג הקהל בדבר שהוא בשבו אל תעשה דכולי עלמא נפל אאנפייהו והוא לא נפל מן הטעם האמור עיין שם ולא חש ללא תתגודדו הרי מבואר שאין לחוש לדבר זה בדבר שהוא בשב ואל תעשה אפילו במקום דליכא חשש איסור אם היה עושה כמעשיהם כההיא דנפילת אפים כל שכן וכל שכן שאין לחוש ללאו זה בנדון דידן דאיכא נדנוד עבירה אם עושה מעשה של הנחת תפילין כשאר העם עכ"ל נראה מדבריו דלהכי לא חש רב שם ללא תתגודדו משום דבשב ואל תעשה היה:

אבל לעניות דעתי אינו מובן א) דמתירוץ הגמרא שם משמע דאי לא היה שם רצפה של אבנים היה נופל בפישוט ידים ורגלים היפך מנהג הקהל ולא חש גם בזה ללא תתגודדו ב) דאם לא כן בהא דמשני הש"ס דרב בפישוט ידים ורגלים עביד למה ליה להש"ס להוסיף וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה וכו' דהלא גם בלאו הכי ואף אי לא היה מרוצף גם כן אסור היה לעשות כמנהגו משום לא תתגודדו בקום עשה וגם על זה היה שייך דברי הגמרא אחר כך וליפול על אפים כו' לא משני ממנהגו משום דבזה אך שב ואל תעשה הוא אלא על כרחין דלא משום דבשב ואל תעשה היה לא משני רב ממנהגו אלא אף במעשה לא היה חש רב ללא תתגודדו ולהכי אי לאו דמרוצף היה הוי משני רב ונפל כמנהגו והטעם נראה לעניות דעתי משום דרב אתא לבבל מארץ ישראל כדאיתא בכמה מקומות (עיין סנהדרין דף ה' ע"א חולין דף נ"ד ע"א ודף קל"ז ע"ב):

והנה איתא בפסחים דף נ"א ע"א כי אתא רבה בר בר חנה כו' ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן וכו' וחומרי מקום שהלך לשם אמר אביי הני מילי מבבל לבבל וכו' אבל מארץ ישראל לבבל לא כו' ופירש רש"י מעיר לעיר בבבל דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגן לעיניהם יש כאן מפני המחלוקת וכל