שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל רפד

הרע אם אין לנו הכרח שכיונו גם על המדבר אמת נוכל לפרש דבריהם אמדבר שקר מכל מקום הדין אמת דגם המספר גנות חברו והדבר אמת הוא בכלל לשון הרע ועונשו גדול כמו שהאריך הרב הנ"ל בספר היקר הנ"ל אשרי שיאחז בו ולא ירפנו להגות בו תמיד וכולי האי ואולי נוכל לכוף יצרנו הרע בעזרתו יתברך שמו ודע שבקונטרס זכרונותי רשום אצלי לעיין במכתב אחד מידידי אברך יקר רב ועצום בנש"ק יצ"ו ועתה בעת העתקת קונטרס זה חיפשתי הרבה ולא מצאתיו ואם אמצאנו אביא דבריו בהשמטות הספר איה"ש כאשר הבטחתיו מאז:

ובמה שאמרו רז"ל בערכין ריש ד' ט"ז כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא ראיתי למרן החבי"ף בספר עיני כל חי בחידושיו לסנהדרין אההוא עובדא דאיתא בפרק זה בורר ד' ל"א ע"א ההוא תלמידא דנפיק קלא עליה דגלי מילתא דאתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין אפקיה רב אמי מבי מדרשא אמר דין גלי רזא שכתב בשם הרב עיון יעקב דאף על גב דכל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא כו' כבר חילקו התוספות דזה דוקא לנורא בי פלניא וכיוצא מה שאין כן לשון הרע ועיין מגן אברהם סי' קנ"ה עכ"ל וסיים הוא וז"ל מדבריו נראה דאף באפי עשרה כן דאסור בדבר לשון הרע גמור והן בעון רובא דעלמא נעשה להם כהיתר אפילו היודעים את התורה מרגלא בפומייהו בכל לישנא בישא לומר כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא וכו' עכ"ל ומה שכתב שמדבריו נראה דאף באפי עשרה וכו' נראה שכונתו דמסתמא בבי מדרשא שכיחי עשרה ואפילו הכי אפקיה רב אמי משום שהיה דבר לשון הרע כמו שכתב רש"י שם ומלבד שאינו מוכרח גם לא ידעתי מי הזקיקו לזה דאטו מה שנעשה כהיתר לרובא דעלמא הוא דוקא במילתא דמיתאמרא באפי עשרה הלא הם ניתנים טעם (לפגם) דכל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא וכו' ומשום הכי לשונם תהלך כל בי תלתא אף דליכא עשרה והנה אף שבודאי דברי התוספות אין צריכים חיזוק והם אמת ודבריהם אמת וצדק דלשון הרע גמור גם אי אתמר באפי תלתא אסור מכל מקום מגופא דהאי עובדא אין הכרח לזה לפי מה שכתב הרמ"ה (בספר יד רמה לסנהדרין) שם דבבי מדרשא דרב אמי נאמר הדבר בתורת סוד ואם כן יש לומר דמשום הכי הוא דאפקיה מבי מדרשא דודאי כיון שהאומר אמר הדבר בסוד אין השומע רשאי לאומרו אף אם האומרו אמר הדבר בפני כמה בני אדם דהא טעמא דהאי מילתא דכל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא ליכא משום לישנא בישא הוא כדפירש רש"י וז"ל דמיתאמרא באפי תלתא שהבעלים אמרוה בפני שלשה המגלה אותו אינו לשון הרע שזה גילה תחילה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופה להגלות דחברך חברא אית ליה וזה מגלה לחברו וזה מגלה לחברו וזה לחבירו עד שיוודע עכ"ל הרי שהטעם הוא משום שהמגלה הוא כיורד ברשות האומר הדבר וזה אינו שייך אלא במדבר בסתם אבל אם האומר מזהיר את השומעים שלא יגלו אף אם אמר דבריו במקהלות עם פשיטא שאסור להשומע לאומרו וזה היה המעשה של אותו תלמיד לפי דברי הרמ"ה שנאמר הדבר בתורת סוד ועליו נאמר הולך רכיל מגלה סוד ובאמת שכן משמעות הסוגיא דמקמי הכי תנו רבנן מנין שלא יאמר הריני מזכה וחביריי מחייבין וכו' תלמוד לומר לא תלך רכיל ואומר הולך רכיל ומגלה סוד ועל זה סמוך ממש מביא הש"ס מעשה דאותו תלמיד וכו' כיעויין שם דמשמע שהמעשה היה שגילה סוד ואם כן אין הכרח מזה למדבר בסתם בפני כמה בני אדם והוא לשון הרע שיהא אסור לאומרו והנה הרב עיון יעקב לא ראה חידושי הרמ"ה שלא נדפסו בזמנו אבל על מרן החבי"ף יש לתמוה קצת שלא שלטו מאורות עיניו בדברי הרמ"ה הללו שוב ראיתי שגם על הרב עיון יעקב יש לתמוה שהרי הרב מגן אברהם בסי' קנ"ז כתב בשם הגהות מיימוני שאם האומר מזהיר שלא לומר אפילו אמר בפני רבים יש בו משום לשון הרע כדאמרינן בפרק זה בורר ההוא תלמידא וכו' והגאון מחצית השקל שם ביאר הכונה דבלי ספק כשנאמר בבית המדרש היו הרבה תלמידים ואף על פי כן אפקיה רב אמי מוכרח שרב אמי הקפיד אז וציוה שלא לגלות עכ"ל והוא כדברי הרמ"ה ואולי כונת הרב עיון יעקב בציונו להמגן אברהם היא לומר דלפי זה אין צריכים למה שכתבו התוספות וק"ל:

ומצאתי בשו"ת עבודת השם (לרב גדול משאלוניקי מוהרש"מ מאטאלון) בחלק יו"ד ריש סי' י"ב שכתב שיש טועים שסוברים שכיון שהאומר איזה דבר גנאי על חברו הרהיב לאומרו בפני שלשה מעתה כל אחד מהשומעים הגנאי ההוא הותרה לו להיות מספר והולך הגנאי ההוא לשאר בני אדם וכתב הרב שזו טעות גדולה שכל שמתכוין להגדיל הקול ולגלות הדבר יותר ודאי אסור וכמו שמתבאר מדברי הרמב"ם ומרן כסף משנה בשביעי מהלכות דעות דין ה' שלא אמרו אלא שאם במקרה אמר הדברים ההם ולא נתכוון להעביר הקול ולגלות הדבר יותר אז הוא דאין בו משום לישנא בישא וגדולה מזאת כתבו התוספות בערכין שם דדוקא לומר דנורא מישתכח בי פלניא דאיכא למישמע דלא אמרו משום לישנא בישא אבל אם אומר דבר קינטור (כלומר לשון הרע גמור) על חבירו אפילו אומרו בפניו איכא משום לישנא בישא וכתב שראה להרב דינא דחיי בלאוין ט' שכתב כן על פי דברי הרמב"ם והזכיר דברי התוספות הנ"ל גם הרב מגן אברהם בסי' קנ"ו סק"ב הביא להלכה דברי הרמב"ם ואחר שנשא ונתן הרבה על נדונו (שהיה בסבה זאת קיפוח פרנסה וכו') הביא בדף כ"ט ע"ב (בד"ה ודרך) דברי הרב עיון יעקב הנ"ל וכתב דאין ספק שנעלם ממנו דברי הסמ"ג בלאוין ט' והובא בהגמ"י בשביעי מהלכות דעות שאם האומר הזהיר שלא לאומרו וכו' ואם כן אין צריך למה שכתבו התוספות בערכין וכן נראה שהבין הרמ"ה בסנהדרין שם וכו' אלו תורף דב"ק ותמיה לי איך נחה דעתו לומר שהרב עיון יעקב אישתמיטתיה דברי ההגמ"י והלא ציין להמגן אברהם ושם הביא דברי ההגהות והיה לו לתמוה שאחרי שראה דברי המגן אברהם (ששם הביא דברי ההגהות) לא היה צריך לדברי התוספות אם לא שנאמר שבאמת לכך נתכוון בציונו כמו שכתבתי למעלה:

וכתב עוד הרב עבודת השם דלפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כ"ב שאחר שהביא הדין דשלא יאמר הדיין אני מזכה וכו' ומה אעשה שחברי רבו וכו' כתב סמוך ונראה המעשה בתלמיד אחד וכו' בוא"ו העיטוף דמשמע שהבין שהמעשה דאותו תלמיד היה כגון זה שגילה לבעל דין דאמר לו אני הייתי המזכה אותך אבל חבירי רבו עלי וחייבוך ולפי זה נראה דאעיקרא לא קשיא מהאי דכל מלתא וכו' דההיא אזהרה לדיין שלא יאמר אני המזכה וכו' היא אפילו שהיה השקלא וטריא בפני כמה אנשים שהיו בועד הבית דין או בבית המדרש ועל פי זה הקשה על מה שכתב הרב בדינא דחיי לאוין ט' דמה שלא כתב הרמב"ם הדין של הסמ"ג דאם הזהיר האומר שלא יאמר אותו דבר וכו' היינו משום שכבר נפטר במה שכתב בהלכות סנהדרין מעשה דאותו תלמיד וכו' ולישרי לן מר דהרמב"ם אינו מפרש מעשה דאותו תלמיד כדמפרש הסמ"ג אלא כמו שכתבתי שהוא דין הדיין שלא יאמר אני מזכה וכו' ולפי דבריו קשה דהיה לו להרמב"ם להביא מעשה דאותו תלמיד בהלכות דעות דשם שייך טפי להביאו ולא בהלכות סנהדרין ויש ליישב בזה על צד הדוחק וגם דברי העיון יעקב יש ליישב דכונת קושיתו הוא לפי דברי רש"י דדברי לשון הרע היה אלו תורף דב"ק ודבריו נכונים מאד בכונת הרמב"ם שמדבריו נראה בעליל שכן מפרש המעשה של אותו תלמיד אלא דמה שכתב הרב שאותו תלמיד היה הדיין המזכה וכו' אין נכון בעיני לומר כן אלא יש לומר על פי דרכו שאותו תלמיד היה באותה שעה בבית דין וראה מי המזכה ומי המחייב וגילה הדבר לבעל דין ואשמעינן הש"ס והרמב"ם בזה דאזהרה זו אינה להדיין דוקא אלא גם אחרים שידעו מי המזכה ומי המחייב אסור להם לגלות ועובר משום לא תלך רכיל דאין סברא לומר דאיסור זה אינו אלא לדיין עצמו ולא לאחרים הנמצאים בבית דין והנה בענין זה (כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא וכו') ראיתי שהאריך מאד רב גדול בדורנו יצ"ו בספר חפץ חיים להגאון הכהן הגדול אבד"ק ראדין בעל המחבר ספרי משנה ברורה יצ"ו בהלכות איסורי לשון הרע כלל ב' אות ב' בביאורו באר מים חיים שם ולא הניח פינה וזוית מדברי הראשונים והאחרונים לך נא ראה דבריו הקדושים וכבר