שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל רעה

ומשמע דלדעת הרב המגיד לאו שעיקרו הוא בלא מעשה אף אם עובר במעשה אינו לוקה מפני שלאו זה אין עיקרו מן הלוקין והאמת שלשון הרב המגיד (שכתב שכל לאו שאי אפשר בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה) אינו מורה כונה זו אלא משמע דהכל תלוי באפשר ואי אפשר דאם אפשר לעבור על ידי מעשה אף שעיקר הלאו לא נאמר על ידי מעשה לוקה מכל מקום גברא רבה אמר מילתא ואיני כדאי לחלוק עליו:

ומצאתי שהרב פרי העץ בדף קי"ט ע"ג אף הוא היה מתכוין להבין מדברי הרב המגיד כדמשמע ליה להגאון חתם סופר ואף שנרגש שלשון הרב המגיד אינו מורה כונה זו בכל זאת דקדק מסוף לשונו שזו היא כונתו ותורף דבריו הוא שהוקשה לו לסברת הרב המגיד ממה שכתב הרמב"ם באחד עשר מהלכות עבודה זרה הלכה ד' אין מנחשין כעכומ"ז שנאמר לא תנחשו כיצד הוא הניחוש כגון האומר הואיל ונפלה פתי מפי או מקלו מידי איני הולך למקום פלוני היום וכו' וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה ובדין ה' כתב איזהו מעונן וכו' וסיים בדין ט' כל העושה מעשה וכו' לוקה שנאמר לא תעוננו ולסברת הרב המגיד קשה דאף אם לא עשה מעשה ילקה וכתב ליישב דיש לומר דדוקא בכעין חסימה שעיקר הלאו הוא על ידי מעשה הוא שכתב הרב המגיד דאף כשעושה בלא מעשה לוקה אבל מנחש ומעונן דעיקר לאוין אלו הן שלא על ידי מעשה כי אם בדבור בעלמא משום הכי דוקא כשעושה מעשה הוא דלוקה וסיים וזה החילוק אף שאינו סובל כל כך בדברי הרב המגיד שכתב ואפשר לומר שכל לאו שאי אפשר בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה דנראה דדוקא כשאי אפשר בו מעשה כלל אז אין הדבור קרוי מעשה הא כשאפשר לבא לידי מעשה אף שאין עיקר הלאו במעשה חשיב הדבור מעשה מכל מקום מדוייק קצת ממה שכתב אחר כך אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה ורצונו לומר כיון דעיקרו הוא במעשה גמור אף החסימה בקול הוי כמעשה עכ"ל ובעניותי איני רואה שום דיוק מסוף לשון הרב המגיד שכונתו לומר דאזלינן בתר עיקרו וכבר הביא שם דברי הרב לחם משנה דמוכח שלא הבין כן בכונת הרב המגיד שהרי כתב דטעמא דעדים זוממין משום דאפשר להיות מעשה דהיינו שמעיד בכתב והתם עיקר הלאו אינו על ידי מעשה ואפילו הכי קאמר דלוקה משום דאפשר להמצא בו מעשה עי"ש והמעיין יבחר:

כלל טו) לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דאין לוקין עליו כתבו התוספות בפרק מי שהחשיך היינו כשהלאו ניתן לאזהרת מיתת בית דין ולא נכלל באזהרתו דבר שאין בו מיתת בית דין אבל כשנכלל בו דבר שאין בו מיתת בית דין לוקה על אותו דבר שאין בו מיתת בית דין דינא דחיי לאוין ח"י ד' כ"א ע"ב ובדף י"ד ע"ד כן כתב הרב חשק שלמה בכלליו אות יו"ד הנה דברי התוספות הם בדף קנ"ד ועיין להגאון מלא הרועים במערכה זו סק"ח והלאה העולה מדברי התוספות והרב טהרת המים בקונטרס שיורי טהרה במערכה זו אות י"ד הביא לנו מן החדש שכן כתבו רבותינו התוספות על התורה בספר דעת זקנים בפרשת משפטים על פסוק ומכה אביו יומת שכתבו דאזהרתיה מלא יוסיף להכותו והוקשה להם אם כן איך לוקין על לאו זה הא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו ותירצו דתרי קראי כתיבי לא יוסיף ופן יוסיף ועוד יש לומר דכיון דעיקר קרא לחובל בחברו קאתי אין זה קרוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ותירוץ זה הוא מכוון לדברי התוספות בפרק מי שהחשיך הנ"ל והנה מה שלא הזכיר הרב דברי התוספות בשבת הנ"ל לא משום שנעלמו ממנו ח"ו אלא לפי שדברי התוספות על הש"ס כל המעיין בסוגיית הש"ס ישר יחזה דבריהם בזה ואין צריך למודעי לכן דעת זקנים נוחה להביא מן החדש מה שלא כל אדם ולא יד הכל ממשמשים ואפריון נמטייה והנה אמת שהיה נראה לומר שכונתם בדעת זקנים היא דהכל תלוי בעיקר קרא למאי אתי דדוקא כשעיקר קרא אתי לדבר שאין בו מיתת בית דין הוא דלוקין עליו אף דנכלל בו גם דבר שיש בו מיתת בית דין אבל אי עיקר קרא מישתמע מניה דקאי לדבר שיש בו מיתת בית דין אלא שנכלל בו גם דבר שאין בו מיתת בית דין משמע מדבריהם (בדעת זקנים הנ"ל) דדין לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דיינינן ליה ואינו לוקה והכי משמע קצת מדברי הרב טהרת המים אך מאחר שמדברי התוספות דשבת הנ"ל מוכח דלא שאני לן בהני אלא כל איסור שאין בו מיתה שנכלל בהלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין על איסור זה אף שנכלל בהלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין מסתמא כן היא דעת רבותינו התוספות שבדעת זקנים גם כן ומרן הפרי חדש בחידושיו להלכות עכומ"ז (שבסוף ספר פרי חדש הלכות פסח) בחמישי מהלכות עבודה זרה דין ז' על מה שכתב הרמב"ם הנודר בשם עבודה זרה לוקה שנאמר ושם אלקים אחרים לא תזכירו תמה אמאי לוקה והרי לאו זה ניתן לאזהרת נביא המתנבא בשם עכומ"ז דחייב מיתה ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו והאריך כדי ליישב קושיא זו וכתב (בד"ה כללא) וז"ל כללא דמילתא מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא דלדעת הרב איסור אחר הנכלל בלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאין בו עונש מיתה לקי עליה כשאר לאוין דעלמא והיינו טעמא דלקי הנודר בשם עכומ"ז אף דלאו זה ניתן לאזהרת מתנבא בשם עכומ"ז דכיון דבנודר בשמה ליכא עונש מיתה שפיר לקי עליה וכן דעת הראב"ד בהשגות בפרק ג' בדין המגפף ומנשק עכומ"ז וכו' ועמד על דברי הרמב"ם בסוף הלכות עכומ"ז גבי המכשף וכו' והאוחז את העינים וכו' שנראה דכל איסור שנכלל בהלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אף שאין בו מיתת בית דין אין לוקין עליו וכן הבין מרן כסף משנה וכו' וביאר שזה לא יתכן בכונת הרמב"ם וכו' אלו תורף דב"ק ונמצא לפי זה שכלל זה שכתבו הרב דינא דחיי שהביא הרב חשק שלמה בשם התוספות נקיט ליה נמי הרמב"ם כאמור וכן כתב לדעת הרמב"ם הרב דברי אמת בקונטרס הששי בד' ע"ט ע"ב (מדפוס אשכנז) שגם הוא הקשה על הרמב"ם בההיא דהנודר ונשבע בשם עכומ"ז דהא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת המתנבא בשמה וכתב הנראה לתרץ לדעת הרמב"ם דכשהלאו בא לאזהרת מיתת בית דין ונוסף גם הוא איסור אחר משם אחר כגון אלקים לא תקלל שהוא אזהרה לברכת השם ומקלל את הדיין והם איסורים נפרדים אז לוקה הוא על הלאו שלו וכן שם אלקים אחרים לא תזכירו וכו' עי"ש דב"ק גם הרב צרור החיים בהלכות עכומ"ז פרק ה' האריך בדין הנודר בשם עכומ"ז במה שכתב לדעת הרמב"ם ובדף ז' ע"ד (בד"ה אבל) כתב דמוכח ודאי דסובר הרמב"ם דהא דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין היינו דוקא לאותו איסור שיש בו עונש מיתה אבל איסור אחר הנכלל באותו לאו ואין בו עונש מיתה על כרחין לאלקויי עליה אתא כשאר לאוי דעלמא וכו' עי"ש עוד כבדב"ק שוב חיפשתי בספרים וראיתי שהרב מקנה אברהם במהדורא בתרא במערכה זו אות מט"ר הביא מה שכתב הרב דינא דחיי בשם התוספות ושכתב בדינא דחיי שכן דעת הרמב"ם וכו' עתה השגתי ספר היקר דינא דחיי וראיתי שבלאוין ח"י ד' כ"א ע"ב הקשה על מה שכתב הרמב"ם בשלישי מהלכות עכומ"ז גבי מנשק ומגפף עכומ"ז דאינו לוקה לפי שאינן בפירוש דלמה לי האי טעמא תיפוק ליה דהוי ניתן לאזהרת מיתת בית דין (אם נאמר דבין כדרכה ובין שלא כדרכה נפקא לן מלא תעבדם) ותירץ דהרמב"ם סובר כדעת ר"י שכתבו התוספות וכו' (כנז"ל) ושוב הכריח שכן סובר הרמב"ם ממה שכתב בפרק י"א מהלכות עכומ"ז גבי קוסם קסמים וחובר חבר וכו' אלו תורף דב"ק גם הרב באר יעקב בח"מ סי' א' סעיף ז"ך בדין המקלל אביו לוקה גם משום אביו הקשה דכיון דניתן למיתה למה לוקה הא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ותירץ וז"ל ונראה ליישב שכבר כתבתי שדעת הרמב"ם דילפינן אביו מלא תקלל חרש ועיקר קרא איירי בחרש ואף על גב דגם נרמז בו אביו לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וכעין זה כתבתי בחידושי למסכת סנהדרין בכמה הוכחות לזה וכן כתבו התוספות סוף פרק קמא דעירובין ועיין תוספות דבבא קמא ד' ע"ד ע"ב עכ"ל:

ויש כלל אחר כיוצא לזה והוא בעבירה שיש בה חיוב מלקות וחיוב מיתה ויש לאו בפני עצמו לחיוב המלקות והתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה מלקין אותו ואין זה חשוב לאו שניתן