שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל רע

מן הכלל הידוע לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עכ"ל ולפי שיטתו דכל שאפשר בלא מעשה אינו לוקה אף על המעשה היה לנו לפטור בזה כשעשה בעצמו או על ידי אחרים וסייע כיון שאפשר לעבור בלא מעשה שרושמים אחרים ואינו מסייע כלל וכן יש להעיר על מה שכתב בפרשת בהר מצוה של"ט (והארץ לא תמכר לצמיתות) ועובר על זה וכו' לוקין וכו' והוא שעשו מעשה בדבר שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה עכ"ל וקשה דלפי שיטתו הנז"ל היה לנו לומר בזה דאף אם עשה מעשה לא ילקה כיון שאפשר בלא מעשה וכן קשה על מה שכתב בפרשת בא מצוה י"א שאור לא ימצא בבתיכם) והעובר וכו' לוקה כל זמן שעשה מעשה וכו' אבל אם לא עשה מעשה אין לוקה שהלכה היא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עכ"ל ולפי שיטתו היה לנו לומר דאף אם עשה מעשה לא ילקה (עיין לקמן בד"ה ושיטת הרב החינוך) וכן קשה על מה שכתב בפרשת קדושים מצוה רי"ג אל תפנו אל האלילים שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור או אפילו בראיה לבד וכו' ועובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שהוא עושה בה מעשה לוקה ואמאי לוקה הרי אפשר שפונה אליה בלא מעשה (עיין לקמן בד"ה וראיתי להגאון מנחת חינוך) וכן יש להעיר על מה שכתב בפרשת קדושים סי' רנ"א (לא תקיפו פאת ראשכם) מדיני המצוה אם סייע המתגלח שניהם חייבים ואם לא סייע אינו חייב אלא המגלח והיה לנו לומר שאף אם סייע לא ילקה כיון שאפשר שיעבור בלא סיוע ומצאתי שהרב לימודי ה' לימוד כ' דף י"ד ע"ב (ד"ה ובהכי) העיר על סברת הרב החינוך מסוגיא דמכות דף כ' ע"ב גבי ניקף דלוקה דאוקמא רב אשי במסייע ודברי הכל ולסברת הרב החינוך אף המסייע יהיה פטור וכתב ליישב על פי מה שכתב מרן כסף משנה בריש פרק י"ב מהלכות עבודה זרה דהמתגלח כשאינו עושה מעשה (לסייע) אין בו אפילו איסור לאו ואם כן כיון דליכא איסורא אלא במעשה בהא לא קאמר הרב החינוך דלא לקי דודאי בר מלקות הוא עכ"ל והנה הרב לא הזכיר דברי הרב החינוך שכתב בסי' רנ"א אבל לא סייע אין חייב אלא המגלח ומשמעות הלשון הוא דכשלא סייע חיובא הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא ואף שגם לשון הרמב"ם הוא אינו לוקה ומפרש מרן דאין בו איסור לאו כלל האמת שהוא דוחק לומר כן בין בדברי הרמב"ם בין בדברי הרב החינוך:

ומצאתי שמרן המשנה למלך בספרו פרשת דרכים בחלק הרביעי שבקונטרס דרך מצותיך בנימוקיו על הרב החינוך העיר עליו כעין מה שהעירותי עליו והוא על מה שכתב בפרשת משפטים מצוה ס"ה (כל אלמנה ויתום לא תענון) בטעם הפיטור ממלקות לפי שאין העינוי דבר מסויים וכו' שאין טעם זה נוח לו והיה לו לומר הטעם לפי שלאו זה אפשר לעבור עליו בלא מעשה וכל שאפשר לעבור בלי מעשה אין לוקין עליו אף במעשה וכדכתב במצוה שמ"ד ושמ"ה ותקס"ט וכן העיר על מה שכתב שם במצוה ע"ה (אל תשת ידך עם רשע וכו') ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ואפילו עשה בו מעשה בכל דבר שבממון אין לוקין עליו לפי שניתן להשבון דלפי שיטתו שכל לאו שאפשר לעבור בלא מעשה אין לוקין עליו במעשה אין צריך לטעם שניתן להשבון וראיתי בספר היקר שו"ת חלק בנימן די שדר לן מר ידידי הגאון המחבר אבד"ק זאלשין יצ"ו בשנתינו יושב בסת"ר פילפלא חריפא ואריכא בעיקר כלל זה להסביר סברת הרב המגיד וסברת הרב החינוך שהן סברות הפוכות ולא איסתייעא לי לעיין במילי דמר לך נא ראה שם בסי' ט"ו:

ושיטת הרב החינוך הלזו ייחסה הגאון מוהר"ש אלגאזי בספר יבין שמועה דף מ"ח ע"ב הביא דבריו הגאון בעל ספרי שרשי הים בדבריו שהובאו בספר שער המלך בראשון מהלכות חמץ דין ג' דף ל"ב ע"ד (מדפוס לבוב הן מלך ביפיו פה יחזון עיניכם לפ"ק) להרמב"ם (וכן מייחסה אליו הגאון פרי מגדים בספרו שושנת העמקים ריש כלל י"ט ע"ש ועיין להרב המגיה במשנה למלך פרק ה' מהלכות יסודי התורה דין ח' סוף ד"ה ודע) ושהכריח כן ממה שלא מנה הרמב"ם בהלכות סנהדרין במנין הלוקין העובר על לאו לא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבדנו בפרך והביא שהרב חזון נחום בח"א דף קמ"א ע"ב דחה דבר היבין שמועה מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ שם שכתב דאינו לוקה על בל יראה אלא אם כן עשה מעשה שקנאו או חמצו בפסח הרי דאף שאפשר לעבור בלא מעשה אם עשה מעשה לוקה וזה שלא כשיטת הרב החינוך והרב שרשי הים כתב לקיים דברי הרב יבין שמועה שאין סתירה לדבריו מזה דהא הרב החינוך מאריה דהאי שיטתא כתב בפרשת בא כלשון הזה ואם כן תיקשי לן דידיה אדידיה אלא ודאי בעל כרחין למשכוני אנפשין דדוקא בלאו שאפשר לעבור עליו בכל זמן בלא מעשה הוא דאמר הרב החינוך דאף שעושה בו מעשה אינו לוקה וחשיב לאו שאין בו מעשה לא כן בבל יראה דנהי דכשהיה לו חמץ ולא ביערו קודם הפסח עובר עליו בלא מעשה אבל כשלא נשאר לו חמץ בערב פסח לא משכחת שיעבור בפסח בלא מעשה דאי אפשר לו לעבור בכי האי גוונא בפסח בבל יראה אלא על ידי מעשה שקנהו או חמצו בפסח לכן הוי לאו שיש בו מעשה כיון שבכגון זאת שלא נשאר לו חמץ אי אפשר לעבור בבל יראה אלא על ידי מעשה והכריח כן מדין שבועת ביטוי שאם נשבע שלא יאכל ואכל לוקה ואם נשבע לאכול ולא אכל אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה ותיקשי להרב החינוך בנשבע שלא יאכל אמאי לוקה כשאכל הרי אפשר לעבור על הלאו בלא מעשה דהיינו בנשבע לאכול ולא אכל אלא ודאי על כרחין לחלק דכיון דבנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ושפיר לקי באופן דשפיר נוכל לייחס שיטה זו להרמב"ם ואין סתירה ממה שכתב בלאו דבל יראה אלא שהרב המגיד בהלכות שכירות מייחס להרמב"ם בהיפך מסברת הרב החינוך וכו' אלו תורף דברי הרב שרשי הים שהובאו בשער המלך שם (ועיין לקמן בסוף ד"ה שוב אחר):

ולכאורה היה נראה שיש לדחות הוכחתו משבועת ביטוי על פי מה שכתב הרב החינוך בפרשת יתרו בסוף מצוה ל' (לא תשא את שם ה"א לשוא) והעובר עליה (כלומר על שבועת שוא) ונשבע במזיד לוקה אף על פי שאין שם מעשה לרוב חומר הענין חייבתו התורה מלקות ובשוגג פטור בזו מן הקרבן אבל בשבועת שקר והוא הנקרא ביטוי חייבה התורה קרבן לשוגג עכ"ל הרב החינוך דבר הלמד מדב"ק דמשום חומר שבה (בשבועת שוא) החמיר הכתוב לחייב אף שאין בה מעשה ולמדנו גם כן דלענין עונש יש חומר בשבועת ביטוי מבשבועת שוא דבה פטור מקרבן ובשבועת שקר חייב קרבן על השוגג ואם כן כיון שבשבועת שוא חייב מלקות על שאין בו מעשה משום חומר שבה הוא הדין או כל שכן שיהא חייב על שבועת ביטוי כשעושה מעשה ולא יהיה פטור מפני מה שאפשר לעבור על הלאו בלא מעשה אך נראה שאי אפשר לומר כן שהרי אמר ר' יוחנן בשבועות דף כ"א ע"א שבועה שאוכל ככר זו היום ולא אכלה אינו לוקה לפי שאין בה מעשה הרי דלא אמרינן בשבועת ביטוי דמשום חומר שבה ליחייב על שאין בה מעשה ובעל כרחין לומר דרק על שבועת שוא הוא דאמר הרב החינוך דמשום חומר שבה חייב אף שאין בה מעשה משום שבשעה שיצאתה מפיו היתה לשוא מה שאין כן בשבועה שאוכל ולא אכל ואם כן הוכחת הרב שרירה וקיימת דעל כרחין לומר בטעם הדבר דבשבועת בטוי אף דכשנשבע שאוכל ולא אכל פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה מכל מקום שלא אוכל ואכל כיון שאי אפשר לעבור על הלאו אלא על ידי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ומשום הכי חייב מלקות:

אלא דבעיקר דבריו דאמר רב דבפסח אם לא נשאר לו חמץ מקודם פסח לא משכחת שיעבור בבל יראה אלא על ידי מעשה כגון שקונה חמץ או שחימצו בידים יש לפקפק לכאורה דהא משכחת לה שלש עיסה בפסח על דעת לאפותה מיד ונאנס ולא אפאה ונתחמצה והרי הוא בריא בחיובא לבערה ואם אינו מבערה נמצא עובר בבל יראה בלא מעשה כלל דהרי הלישה בהיתר היתה ואין כאן מעשה איסור וצריך להתיישב ואיה"ש יתבאר במקום אחר (עיין לקמן אות קכ"ד):

ודעת הגאון שער המלך שם (בהלכות חמץ הנ"ל) לפי מה שהבין בדעתו הגאון בעל ספר שרשי הים היא שדעת הרמב"ם