שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל רנו

עיינתי וכתב גם כן שדרך הכתוב לומר בדרך לא זו אף זו ושכן כתב בספר הליכות אלי סי' שנ"ד ובשאר ספרי הכללים) ותמיה לי על מה שכתב בספר אברהם אזכור (הנ"ל) במערכת הקו"ף אות ק"ט קרא החידוש יקדים תמיד בקרא התורה והמצוה סדר טהרה פ"ב פ"י י"א עכ"ל והוא היפך כל האמור והיפך ממה שכתב בשמו בפרשת משפטים הנ"ל ולפי שחיפשתיו בהתורה והמצוה סדר טהרה הנ"ל ולא מצאתי מה שכתב בשמו בקשתי מידידי הרב ח"ר רבינו צרפתי הי"ו שיחפש שם פשפש ולא מצא והוא הראני מה שכתב בהתורה והמצוה בקונטרס אילת השחר סי' קצ"ט וז"ל דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו דהיינו דהדבר שיש בו חידוש יאמר לבסוף בענין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא בהיפך עכ"ל והביא דוגמאות בדברי חז"ל על זה עי"ש והוא מסכים לכל האמור:

ולענין זו ואין צריך לומר זו מתבאר מדברי רש"י בספר הפרדס ד' ז"ך דאין דרך הכתוב לומר בדרך זו ואין צריך לומר זו שכתב בקרא דעל פי שנים עדים או שלשה עדים דהוה ליה למימר על פי שלשה עדים או שני עדים דהכי אורחיה דקרא וכו' הרי דמדהוה ליה למימר שלשה או שני עדים דהוי לא זו אף זו וכתיב על פי שנים או שלשה דרשינן מה שנים נמצא וכו' ולא אמרינן דכתיב קרא בדרך זו ואין צריך לומר זו ובספר הזכרון להגאון המחבר ספרי ערוך השלחן הספרדי במערכה זו אות א' כתב שבספרו ווי העמודים על ספר היראים סי' ל"ח כתב דלרבי מאיר דסבר אדם אוהב גופו יותר מבנו היינו דכתיב כי יסיתך בנך או בתך וגו' או רעך אשר כנפשך וכו' לא מבעיא בנך ובתך דאדם אוהב גופו יותר מבנו אלא אפילו רעך אשר כנפשך לא תאבה וכו' אבל לבן עזאי צריך לומר דקרא זו ואין צריך לומר זו קאמר אפילו בנך דאדם אוהב את בנו יותר מגופו לא תחמול וכו' וכל שכן רעך אשר כנפשך דוקא ודברי רש"י שבספר הפרדס הנ"ל הבאם הרב אהל ישרים במערכה זו אות מ"ז להוכיח בשם מר רבו דבקרא אמרינן לא זו אף זו אבל זו ואין צריך לומר זו לא אמרינן:

כלל ג לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא הכי איתא בש"ס בפרק יש נוחלין דף קל"ג ע"ב אמאי דאיבעיא לן בכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו שלא היו נוהגים כשורה אי גם בכי האי גוונא אין רוח חכמים נוחה הימנו ולזה הביאו ראיה מדאמר שמואל לא תיהוי וכו' ושם במתניתין הכותב נכסיו לאחרים וכו' אין רוח חכמים נוחה הימנו פירש רשב"ם אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להם שכועסים עליו דקעקר נחלה דאוריתא וכיון דאמרינן בש"ס דדשמואל אתי כתנא קמא דמתניתין דאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו מוכח דשמואל איסורא קאמר וכן כתב בקיצור פסקי הרא"ש שם סי' ל"ז אסור להעביר נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא עכ"ל וגם בתשובותיו בכלל פ"ה סוף סי' ג' כתב בזה הלשון אבל בשעת מיתה שבא להנחיל אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים לבנות כי עבירה היא כדאמר שמואל לא תיהוי באעבורי אחסנתא וכו' ומרן מהרשד"ם בחשן משפט סי' של"ו (הביא דבריו הרב נאות יעקב בדרוש לשבת החדש דף כ' ע"ב) כתב ואם טוען ראובן במתנה נתנם לי אבי אינו נאמן אם מפני שאין אדם עשוי ליתן מתנה בחייו והוי כמיגו במקום עדים ועוד דחזקה כל ישראל כשרים ואינם מאעבורי אחסנתא עכ"ל מוכח גם כן דאיכא איסורא והרב רב דגן בחידושיו לחשן משפט סי' רפ"ב כתב בדף בר"ך סוף עמוד ג' שנראה מדבריו דאיסור העברת נחלתו הוא איסור תורה ע"ש ואמנם לשון הרב הלבוש בסי' רפ"ב כיון שהקפידה תורה בסדר הנחלות דקרוב קרוב קודם אמרו חכמים שלא יעביר אדם נחלתו לאחרים במקום שיש יורשים וכו' מורה שהוא רק מדרבנן דאף שלשון אמרו חכמים נמצא לפעמים שפירושו שהדבר הוא מן התורה אלא שחכמים פירשו דבר זה עיין במה שציינתי בשדי חמד מערכת האל"ף כלל רג"ע ובפאת השדי שם (הוא שדי חמד חלק עשירי) כלל כ"ב מכל מקום מלבד שדוחק הוא לומר כן בלשונות הפוסקים גם מטבע לשון הרב הלבוש לדידי חזי שכוונתו בזה הוא שרק מדרבנן ממש הוא שאמרו שלא יעביר אדם וכו' ועל כל פנים מתבאר דאיסורא דרבנן מיהא איכא:

הן אמת שראיתי עתה אחר זמן רב בספר אגודת אזוב מדברי בחלק ח"מ סי' ט"ו (ד"ה תשובה) שכתב דבבבא בתרא דף קל"ג ע"ב מבואר שאסור להעביר הנחלה מיורשיו ובירושלמי שם שעליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם וסיים ומסתפקנא אם הוא דברי קבלה ונראה לי דאסמכתא הוא ונראה דאם היה איסור גמור דרבנן או דברי קבלה לא הוה ליה למימר אין רוח חכמים נוחה הימנו לחוד כיון דאיסורא עביד ומשמע לי שאין זה איסור גמור רק שאין ראוי לעשותו ואין זה בכלל מקח הנעשה באיסור בחשן משפט סי' ר"ח ותדע דלא הוי איסור גמור דבמקום איסורא אין שייך אין רוח חכמים נוחה הימנו כדאיתא ביבמות דף כ' ע"א קדוש הוא דלא מיקרי הא רשע נמי לא מיקרי וצריך עיון מאי פריך בכתובות דף ב"ן ע"ב ומתקני רבנן דתירות שהקושיא מצד אעבורי אחסנתא כדפירש רש"י והא כיון דלא הוי איסור גמור שפיר יכולים לתקן ויש ליישב עכ"ל ואני מסופק אם כשכתב הגאון דברים אלו כבר היו למראה עיניו דברי רשב"ם בפירוש אין רוח חכמים נוחה הימנו (אין לחכמים נחת רוח במעשיו אלא חרון אף גורם להם שכועסים עליו דקעקר נחלה דאוריתא) ובכל זאת כותב שאינו איסור גמור וכו' דכל לגבי דידי דברי רשב"ם הללו קרו בחיל דאיסור גמור הוא וכן כתב בקיצור פסקי הרא"ש לשון איסור ובתשובת הרא"ש שהביא הריב"ה בסי' רפ"ב כתב גם כן דאסור וכן כתבו שלמים וכן רבים הרשומים בדברינו בכלל זה כמו שיראה המעיין בכל מה שרשמתי להלן ומה דפשיטא ליה דבמקום איסורא אין שייך אין רוח חכמים נוחה לישרי לן מר דאיברא דרבינו שמשון בסוף שביעית כתב אההיא דתנן התם וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו הא אם אינו מקיים אין רוח חכמים נוחה ממנו ולאו משום דאיכא איסורא דהא אמרינן דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה וכו' אמנם כבר כתב מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת האל"ף אות פ"ח שדבריו תמוהים וכבר עמד עליהם הרב מוהראנ"ח בתשובותיו ח"א סי' קי"ח והביא ראיות דבאין רוח חכמים נוחה ממנו איכא איסורא דלשון זה נאמר בנושא ונותן בדברים וחוזר בו ובמחוסרי אמנה איכא איסורא וכן כתבו הגהות אשרי והמרדכי בגיטין דף ל' במכירי כהונה דבמתנה מועטת אסור לחזור בו ובענין זה רשמתי בשדי חמד מערכת האל"ף אות כ"ב ואין הפנאי עתה לעיין בכל הרשום שם על כל פנים אין הדבר פשוט כמו שחושב הגאון אגודת אזוב דבמקום איסורא אין שייך לומר אין רוח חכמים וכו' והראיה שהביא מיבמות נראה דאינה מכרעת דאם נאמר דמי שאינו מקיים דברי חכמים אינו נקרא קדוש אין בלשון זה משמעות שום דבר רע כי אם שאינו קדוש ולכן מקשינן שפיר דהא רשע נמי מיקרי אבל בלשון אין רוח חכמים נוחה ממנו הרי מישתמע שפיר שהוא עושה דבר רע לפי מה שפירש רשב"ם שיש לחכמים עליו חרון אף שכועסים עליו וכו' ומה שכתב ואין זה בכלל מקח הנעשה באיסור בח"מ סי' ר"ח לא הבנתי מה רצה לומר בזה ואם במקח שנעשה באיסור היה הדין שאין מעשיו קיימים היה אפשר להכריח שאין במעביר נחלה איסור גמור דהא תנן דמה שעשה עשוי (בכותב נכסיו לאחרים) אבל באמת הרי שלחן הלכה פסוקה במקח העושה באיסור דהמקח קיים וכן הדין במעביר נחלה לכן דבריו צריכים ביאור לדעתי הקצרה (נחזור לדאתאן עלה דנראה מדברי הפוסקים דאיכא איסורא):

ורבין חסידא מוהר"י אלגאזי בספר שארית יעקב בפרשת בהעלותך (בד"ה הנה מפורש יוצא) בדף ס"ג ע"א הביא דברי הרב היפה בפסוק ויהי בימי אמרפל וכו' שכתב לחלק דהא דאסור לאעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא היינו דוקא כשההפרש שבין שאר הבנים לבין בן זה הוא רק בהעדר הרע שהם נוהגים כשורה וזה אינו נוהג כשורה אבל היכא דהוי לעדיפותא דזה חכם והם לא הוו ליכא בהא משום אעבורי אחסנתא עכ"ל הרי דנקט דאסור לאעבורי אחסנתא וכו' וכן מתבאר מדברי הר"ן בהלכות בפרק מציאת האשה בסוגיא לפרנסה שמין באב עי"ש (תוך