שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל רנה

מערכת הלמ"ד כלל א) לא אסרה תורה כתב הרמב"ן בספר המצות מצות לא תעשה סי' גש"ן דכשאומר כן בש"ס ירצה בו שאינו אסור כלל כאמרם בראש השנה ד' כ"ד ע"א לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי וכן בבבא מציעא ד' ס"ט לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכן בפרק קמא דשבת לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות כן כתב רבין חסידא בספר קהלת יעקב בחלק מענה לשון בחלק ב' מארכת האל"ף אות מ"ט הנה משמעות לשון זה הוא שבכל מקום שאומרים בש"ס בלשון הזה הכונה היא שאינו אסור כלל אף מדרבנן אמנם המעיין בדברי הרמב"ן בגופן שלהן יראה שכתב בזה הלשון ומה שאמר ר' פדת לא אסרה תורה ירצה בו שאינו אסור כלל כאמרם לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים וכו' ואין במשמעות לשון זה דכללא כייל לן לכל דוכתא דאתמר בש"ס כי האי לישנא (לא אסרה תורה) דהכונה היא דאינו אסור כלל רק אמר כן על מאמר ר' פדת והביא דוגמא לזה מראש השנה ומבבא מציעא שנשתמשו חז"ל בלשון זה בדבר שהכונה היא לומר דאינו אסור אף מדרבנן ואם כן לא יפלא אם נפרש כן גם דברי ר' פדת זו היא כונת הרמב"ן בזה לדעתי העניה אבל ודאי מודה דבעלמא כשאין לנו הכרח לפרש כן משמעות לשון לא אסרה תורה הוא דמדאורייתא הוא דאינו אסור אבל מדרבנן מיהא אסור והגאון מהר"ץ הירש חיות בהגהותיו לראש השנה שם כתב בזה הלשון לא אסרה תורה וכו' עיין רמב"ן בלא תעשה שנ"ג שבאמרם לא אסרה תורה כונתם דגם איסור דרבנן ליכא כמו כאן ובשבת י"ג ע"ב ובבבא מציעא ד' ס"ט ע"ב ואולם בחולין דף צ"ו ע"א נאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף ומכל מקום מדרבנן אסור כל הגיד עיין רמב"ם פרק ח' מהלכות מאכלות אסורות דין א' על כל פנים ראינו דלשון זה הוא שם משתתף עכ"ל מתבאר שהבין גם הוא בכונת הרמב"ן שבא ללמד על הכלל כולו שבכל מקום שאמרו בלשון זה כונתם דגם מדרבנן מותר ויש לו רב תנא דמסייע ליה רבין חסידא בספר קהלת יעקב הנ"ל אך אין דעתי העניה מסכמת לזה והבוחר יבחר:

שוב השגתי ספר המצות להרמב"ם עם ביאור הגאונים מגלת אסתר ולב שמח וראיתי גם כן שהבינו כמו שכתבתי בדעת הרמב"ן דמשמעות לשון זה בעלמא הוא דאסור מיהא מדרבנן ובלב שמח הוסיף לבאר דגם בהנהו דראש השנה ודבבא מציעא הכונה היא דלא אסרה תורה אבל מדרבנן אסור עיין שם בדב"ק ומלבד ההיא דגיד הנשה שהביא הרב מהרצה"ח הנ"ל יש לנו עוד מקומות בש"ס דמוכח דמשמעות לא אסרה תורה הוא דמדאורייתא הוא דאינו אסור אבל מדרבנן אסור א) בפרק מי שמתו ד' כ"ה ע"א דאמר רב המנונא (גבי מי רגלים) לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו בודאן אבל בספקן לא גזור ב) בפרק בתרא דעבודה זרה ד' ע"ה לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ושאינה בת יומא אסורה מדרבנן גזרה אטו בת יומא ג) הא דאמר עולא במגילה ד' כ"ב ע"ב לא אסרה תורה השתחואה אלא בפישוט ידים כתב הרא"ש שם בסי' ד' דמדרבנן אסור אף בלא פישוט ידים ורגלים וכן פסק בקיצור פסקי הרא"ש הן אמת דהתוספות שם (בד"ה ואי בעית אימא) כתבו דפליגי בהכי הלישנא קמא והאיבעית אימא דללישנא קמא אסור מדרבנן גם בלא פישוט ידים ורגלים וללישנא בתרא אינו אסור אף מדרבנן בלא פישוט ידים ורגלים הרי לפי זה שמעינן דאין הכרח מלשון זה דמדרבנן מיהא אסור מכל מקום מלבד שיש לומר דהיכא דמוכח שאני ועוד שבאמת בפסקי תוספות פסקו כלישנא קמא דמדרבנן אסור גם בלא פישוט ידים ורגלים וכן כתבו התוספות והרא"ש בשם רבינו האי גאון ואפשר שמה שפסקו כלישנא קמא אף דמסתמא בעלמא נקטינן כלישנא בתרא היינו משום דדחיקא להו לישנא דלא אסרה תורה דמשמע דמדרבנן מיהא אסור וכן דעת הרמב"ם דבלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ועיין למרן כסף משנה בששי מהלכות עבודה זרה דין ו' ולהרב לחם משנה שם שכתבו טעם אחר למה שפסק הרמב"ם כלישנא קמא משום דאביי ורבא מיצלו אצלויי וכו' על כל פנים נקטינן הכי דמה שאמר עולא לא אסרה תורה וכו' הוא דברים כפשטן דמדרבנן מיהא אסור וממה שכתב הרמב"ם בריש פרק טו"ב ממאכלות אסורות קדרה שנתבשל בה איסור וכו' לא אסרה תורה אלא כשהיא בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ומדברי סופרים אסרו אפילו אינה בת יומא אין להכריח דלשון לא אסרה תורה בסתם משמעותו דגם מדרבנן אינו אסור מדהוצרך לומר בפירוש ומדברי סופרים וכו' שכן דרך הפוסקים לכתוב באר היטיב:

ומצינו דומה ללשון זה (לא אסרה תורה) שהכונה היא גם כן דאסור מיהא מדרבנן והוא בסוף פרק כל הבשר דף קט"ז ע"א אי בעית אימא עוף איכא בנייהו רבי עקיבא סבר חיה ועוף אינם מן התורה הא מדרבנן אסירי ופירש רש"י רבי עקיבא דפריש אינו מן התורה משמע הא מדרבנן יש לו ולרבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא שרי ליה לגמרי וכן הוא לשון רבינו עובדיה שם רבי עקיבא דפריש אינו מן התורה משמע הא מדרבנן יש בו איסור ולשון לא אסרה תורה הרי הוא דומה ללשון אינו מן התורה ואם כן כי היכי דמלשון אינו מן התורה דייקינן הא מדרבנן אסור הכי נמי אית לן למידק מלישנא דלא אסרה תורה הא מדרבנן אסור ובמכתב לחזקיאו בסוגיא דראש השנה הנ"ל כתבתי דיש לחלק דלשון אינו מן התורה משמע בעצם דהכונה לומר אינו באיסורו מן התורה אלמא דאיסורא אית בהו אלא דאינו מן התורה מה שאין כן בלשון לא אסרה תורה ועתה אינו נוח לי לומר כן וזה וזה שוים ומן הסתם משמעותם דמדרבנן מיהא אסור:

כלל ב) לא זו אף זו כי היכי דבמשנה וברייתא דרך התנא לשנות בדרך לא זו אף זו הכי נמי בקרא דרך הכתוב לומר בדרך לא זו אף זו כן כתב הרב משק ביתי באות קפ"ד ועיין מה שכתבתי על זה בס"ד לעיל במערכת הזיי"ן כלל י"א ולכאורה מדאמרינן בפרק שמנה שרצים ד' קי"א (ובשאר דוכתי המצויינים שם) גבי סירוס דנותק אחר כורת חייב וילפינן הכי מדכתיב ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב משמע דבקרא לא אמרינן לא זו אף זו וכבר כתבתי שם דאף שהתוספות בריש פרק האיש מקדש גבי בו ובשלוחו כתבו דבשתי תיבות לא אמרינן לא זו אף זו מכל מקום שאר גדולי הראשונים לא סברי האי כללא ועיין להרב טהרת המים ריש מערכת הזיי"ן ולדידהו מוכח מהאי שמעתתא דבקרא ליתיה להאי כללא ועוד דבספר לב שומע לידידי הגאבד"ק טראבלוס יצ"ו במערכה זו אות ג' כתב מסברא דנפשיה ושוב מצא שכדבריו כתב מרן חיד"א בספר שער יוסף ד' ע"ו ע"ב דבקרא אין שייך לחלק מה שחילקו התוספות בין שתי בבות לשתי תיבות דאי ארחיה דקרא למיכתב בדרך לא זו אף זו גם בשתי תיבות שייך לומר כן וכן כתב בספרו ערב פסח בפירוש ההגדה (זכר לפסח) פסקא ל"ז אות ב' ד' כ"ד ע"א והשיג על איזה רבנים שכתבו בכונת המדרש על פסוק ויאמינו בהשם ובמשה עבדו אם במשה האמינו בהשם לא כל שכן ומה תלמוד לומר ובמשה ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם שלכאורה אינו מובן אמרם ומה תלמוד לומר ובמשה והיה צריך לומר ומה תלמוד לומר ובהשם ופירשו איזה רבנים דכונת המדרש היא משום דלכאורה לא קשיא מידי אם במשה האמינו וכו' דיש לומר דלא זו אף זו קאמר קרא אלא דזה נסתר על פי דברי התוספות דבשתי תיבות לא אמרינן לא זו אף זו לזה קאמר ומה תלמוד לומר ובמשה (שבסיגנון זה הוו שתי תיבות) הוה ליה למיכתב בענין אחר בהפסק תיבה ולא בשתי תיבות וכו' ותמה עליהם דמוכח מכמה מקומות דגם בשתי תיבות אמרינן בקרא לא זו אף זו ושוב הביא מה שכתב בשער יוסף דבקרא אין שייך מה שחילקו התוספות בין שתי בבות לשתי תיבות עי"ש וצריך לומר כמו שכתבתי במערכת הזיי"ן שם דדינים אלו היו מקובלים לחז"ל מהלכה למשה מסיני ואסמיכום אקראי ובספר אברהם אזכור באות ט"ל כתב דרך הכתוב לדבר לא זו אף זו ואין דרך בזו ואין צריך לומר זו התורה והמצוה פרשת משפטים אות מ"ט ועיין יפה תואר סדר צו פרשה ז' סי' ח' בלא זו אף זו בקרא וחוח"ס חינא וחיסדא) ח"ב ד' מ"ד וח"ג ד' ל"ד ע"ד עכ"ל והוא מסכים לכל האמור דארחיה דקרא לומר בדרך לא זו אף זו (ספר יפה תואר וספר החוח"ס ח"ג אין אצלי ובחלק ב' ד' מ"ד ע"ב עיינתי