שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ צט

לאמר בכל הפרשה וכן בהוצאת משא על הבהמה דהעשה הוא למען ינוח שורך כמ"ש ברמב"ם פ"ק משבת ליתא שם תיבת לאמר וכן בטהור שאכל תרומה טמאה דהעשה הוא בשעריך תאכלנו כביבמות ע"ג ובירו' בכורים פ"ב ה"א ליתא שם בפרשה תיבת לאמר ואף שהרמב"ם פ"ז מתרומות הביא קרא ואחר יאכל מן הקדשים וכדעת ר' אבא בר ממל בירו' שם אבל מאן לימא לן דר' יהודה ס"ל דרש זה דילמא ס"ל מבשעריך כר' יסא בירו' ובבלי יבמות שם ולא נשאר לנו מקושיותיו בלתי אם המקריב חיה והנהנה משער נזיר והעושה סחורה בפירות שביעית ונשיאת כפים לזר דקרי ליה בכתובות כ"ד עשה ושם קאי לר' יהודה. וכן מהת"כ שמיני פ"ג אותה תאכלו ולא בהמה טמאה אין לי אלא בעשה ושם סתם ספרא ר' יהודה והיה יכול להביא עוד מבפרשה ג' שם גבי סנפיר וקשקשת ממשמע וכו' עי"ש וכו' וסיים דבריו וז"ל ובענ"ד נראה ליישב באופן אחר דהנה בכ"מ שכתוב לאמר פי' לאמר לבנ"י ועיין ספרי ואתחנן כו' דדריש שם לאמר שאמר משה דהיינו שבקש מהקב"ה להגיד לו תשובה ובדבור ה' אל משה מובן דהוא שהודיע להעם דבריו ועי' מכילתא בשלח פ"א ארשב"י כ"מ שנאמר בו פעם שני לאמר הוא לדורות ולזאת בפרש' שם גבי וישובו ויחנו שאינו כ"א לשעה לא נשנה בו פעם שני דבר אל בני ישראל לאמר כ"א דבר אל בני ישראל וישובו וגם ר' יהודה לא דריש בכה"ג לאמר משום שאינו מיותר כ"א היכא שהפרשה לא נאמרה לדורות ונשנה תיבת לאמר כגון פסח מצרים דחלוק בכמה דברים מפסח דורות במקחו מבעשור ובנתינת דמו על המשקוף ע"כ לא היה ראוי להשנות שם תיבת לאמר ע"כ דריש שם ללאו אמור בצלי אש וכן היכי דכ' ואמרת אליהם אחר דבר אל בני ישראל דאין פירושו לדורות כ"א לאמר לבנ"י דזה כבר נשמע מלאמר הראשון שם ג"כ דריש לאו אמור ע"כ גבי מומין כאן נדבה תעשה אותו וכן בירו' נזיר פ"ה ה"א גבי אין ממירין בבכור איתא ואמרת אליהם ע"כ דריש לי' ללאו אבל במקום דאין כתוב ואמרת אליהם כ"א שני פעמים לאמר והוא הנוהג לדורות אתי לדורות ולא נדרש ללאו ע"כ גבי נשיאת כפים דלא כ' ואמרת אליהם כ"א ב"פ לאמר וכן גבי בהמה טהורה וטמאה ודגים אתי לדורות ע"כ לא נדרש ללאו וגבי שער נזיר אף דאיכא ואמרת אליהם אך התם הלא נדרש בנזיר ס"א ע"א ואמרת אליהם לרבות את העבדים א"כ תו ליכא למידרש ללאו דליכא יתורא ולענין עשה דאברי חיה להקרבן אף דגם התם כתב ואמרת אליהם התם בת"כ ויקרא פ"א נדרש' ההיא לאמר שיאמר להם דברי כבושין בשבילכם הקב"ה מדבר עמי וכו' לאמר וכו' והשיבני וכו' ומשום שהיה דבור הראשון להקריאה מאה"מ ג"כ לא נדרש כאן ללאו כ"א לכולל על כל הדבורים שידבר עמו הנהגותו בם וא"ש כל הקושיות הנ"ל עכ"ל

המובן מכללות דבריו הוא דבחד לאמר לא אמר ר' יהודה דדרשינן לאו אמור ואם נשנה לאמר ואותה הפרשה היא לדורות גם בזה לא דריש ר"י ללאו דהא נשנה לדורות אבל אם נשנה לאמר ואין הפרשה לדורות דרשינן ליה ללאו וכן כשנאמר לאמר וכתיב גם ואמרת אליהם שאין פירוש ואמרת אליהם לדורות דדוקא מלאמר הוא דדרשינן שהוא לדורות אבל מואמרת אליהם לא מישתמע לדורות כי אם לאמר לישראל והוא כמשמעות לאמר אז דרשינן מתיבת לאמר ללאו זולת היכא דואמרת אליהם אתי לאיזו דרשה דאז לא דרשינן מלאמר הכתוב בו שהוא ללאו והנה בתורם מרעה על היפה כתיב בתחלת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר ואל הלוים תדבר ואמרת עליהם כי תקחו מאת בני ישראל וכו' הנה ואמרת אליהם קאי אל הלוים וביבמות ד' פ"ו ע"ב אמרינן דטעמא דר' עקיבא דאמר מעשר ראשון ללוים דוקא הוא מדכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם בלוים קא מישתעי קרא ור' אלעזר בן עזריה דאמר מעשר ראשון אף לכהן השיב דכהנים נמי איקרו לוים אם כן לדברי הכל אין כללות בני ישראל בואמרת אלהם הכתוב פרשה זו. ומעתה יש לומר דגם ר' יהודה מודה בתורם מרעה על היפה דלא דרשינן לאמר ללא תעשה אלא לאמר הוא לומר לבני ישראל דהא כתיב בה מכל חלבו דדרשינן מניה חלבו אין גירועין לא וזה לא ללוים בלבד נאמר כי אם לכל ישראל ולכן איצטריך לאמר לומר לבני ישראל וכיון דואמרת אלהם נאמר על הלוים וליכא בההיא פרשה אלא חד לאמר גם ר' יהודה מודה דלא דרשינן ללא תעשה וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דכי היכי דאם ואמרת אלהם איצטריך לשום דרשה לא דרשינן לאמר ללא תעשה כי אם לומר לבני ישראל הכי נמי בואמרת אלהם הנאמר ללוים דבהו מישתעי קרא לא דרשינן מלאמר אלא לומר לבני ישראל ולא ללא תעשה כן נראה לדעתי העניה לפי דברי הרב יפה עינים שלא כדברי ידידי הרב דלתי תשובה יצ"ו דבתורם מרעה על היפה אית ליה לר' יהודה לא תעשה מדכתיב לאמר

אלא שמצאתי סתירה לדברי הרב יפה עינים ממה שכתבו התוס' במנחות בפרק התכלת ד' נ"א ע"ב בד"ה אף כאן לא תעשה במאי דאמרינן בש"ס שם דר' יהודה יליף לא תעשה (היינו לא ת) במנחת כהן גדול בגזרה שוה דכליל כליל ממנחת כהן הדיוט דכתיב בה לא תאכל וכתבו התוס' וקצת קשיא אמאי לא דרשינן לאו נמי מדכתיב לאמר לא אמור כדדרשינן בפרק כל שעה והניחו בקושיא והרי שם (ויקרא סי' וי"ו פסוק י"ב) נאמר רק פעם אחת לאמר בכל אותה הפרשה ולא כתיב ואמרת ואם כדברי הרב מאי קשיא להו הלא בכי האי גוונא גם ר' יהודא מודה דלא דרשינן לאמר לא תעשה אלא ודאי מוכח דגם בדכתיב חד לאמר דריש ר' יהודה לא תעשה (דדוחק לומר דמה שכתבו קצת קשה הוא מפני זה שיש לומר דכיון שאין כתוב בפרשה אלא חד לאמר לא דרשינן ליה ללא תעשה) ולפי זה גם בתורם מהרעה על היפה נוכל לדרוש ללא תעשה לר' יהודה וכמו שכתב הרב דלתי תשובה יצ"ו אלא דמכל מקום כבר כתבתי דלא קימא לן כר' יהודה בהא אלא כרבנן דלא דרשי לא תעשה מלאמר וגם רבא אין הכרח שסובר בזה כר' יהודה ושפיר מוכח מדין תורם מרעה על היפה דגם בלאו הבא מכלל עשה אמר רבא דאי עביד לא מהני וכמו שכתב הרב נודע ביהודה ועוד כמה רבנים שהזכרתי באות זו ותו לא מידי

כלל ע) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד במה שעמדו רבנן בתראי גבי שוחט בשבת דשחיטתו כשרה דאמאי לא נימא אי עביד לא מהני והוי ליה כמתה מאליה כתב על זה הרב שער המלך בהלכות גירושין פרק שלישי הלכה י"ט (ד' מ"ד ע"ב מדפוס לבוב תרי"ט) דיש ליישב על פי מאי דאמר רב אשי בחולין ד' קט"ז מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו ומשנינן היא קודש ואין מעשיה קודש (ומותר באכילה) וכי היכי דלרב אשי מעשה שבת מותרין הכי נמי לרבא דסבר בעלמא דאי עביד לא מהני שאני שבת דגלי קרא דאין מעשיה קודש ואי עביד מהני וכן בכל איסורי שבת הדין כן כמו בשוחט ומבשל דאי עביד מהני ויישב בזה מה שהתוס' בתמורה שהקשו לרבא משוחט הפסח על חמץ וכיוצא ולמה לא הקשו משחיטת חולין בשבת וכו' אלו תורף דב"ק והזכיר בסוף דבריו מה ששנינו בבריתא ופסקוה הפוסקים ביו"ד סי' ש"מ הקורע בשבת יצא ידי קריעה וכו' יעי"ש

אמנם הרב נודע ביהודה בתניינא ביו"ד סי' ט' (בד"ה בדין כל דאמר) אסברה לן דלא שייך הכא לומר היא קודש וכו' כדמשנינן בחולין ד' קט"ו ע"א דשם קאי אקושיא דמעשה שבת ליתסרו מלא תאכל כל תועבה ומעשה שבת תיעבתי לך הוא ואם כן הקושיא היא ששבת יגרום איסור שפיר משני היא קודש וכו' ונ"מ במבשל בשבת או שאר מלאכות שבאכילה אבל שחיטה אין אנו רוצים שהמעשה יאסרנו אלא שהמעשה לא יתירנו ולא תהיה השחיטה נחשבת שחיטה וכמתה מאליה דמי בהא לא שייך לשנויי היא קודש דמה בכך שאין השבת אוסרת מכל מקום אינה מתרת וכאילו לא נשחטה דמי אלו תורף דב"ק. ואני ההדיוט מצאתי שחילוק זה כתבו הר"ן בהלכות בסוף פרק שני דחולין (אמתניתין דהשוחט לשם הרים וכו' בד"ה ג"מ גרסינן בגמרא) גבי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שהביא מחלוקת אם על ידי מעשה רבא אוסר וכתב דסוגיא ריהטא כותיה דרש"י דגם במעשה רבא אינו אוסר הילכך השוחט בהמת חברו לעכומ"ז לא מיתסרא בהנאה וסיים ומיהו איכא מאן דאמר דבאכילה אסורה ואפילו