שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ פו

והאריך גם כן על מה שכתב הרמ"א בריש סי' רס"ב דאם מל תוך שמנה וביום יצא דמשמע דקיים המצוה ואמאי לא נימא אי עביד לא מהני

והנה כלל זה לחלק בין דבר שאסור בעצמו לדבר שהזמן או דבר אחר גורם כתבו הרב שער המלך בהלכות גירושין פרק ג' הלכה י"ט (ולא ראה שכבר קדמו הרב ט"ז) לדחות בזה מה שהוכיח הרב מוהר"ש יפה מדברי הרמב"ם שם שפוסק כאביי דמלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דשאני כותב גט בשבת דאין גוף הכתיבה אסורה כגזלה ותמורה אלא יומא הוא דקגרים וכו' וכתב שכן כתב הרב בני חיי אך כתב שהתוס' בתמורה נראה שאין סוברים כן שהרי הקשו בד"ה ורבא דשוחט פסח על חמץ ליתסר וכו' ואי הוו סברי כמו שחילק הרב בני חיי מאי קשיא משוחט על חמץ שאני התם דאין המעשה עצמו אסור אלא חמץ הוא דקגרים (מה שכתוב שם בסיום דברים אלו אלא ודאי סבירא להו לחלוקי כמ"ש עכ"ל נראה שהוא טעות סופר וצריך להיות אלא ודאי לא סבירא להו לחלוקי וכו' וכמו שכתב בתחלה דאם איתא לחילוק הרב בני חיי או לחילוק הרב ש"ך או לחילוק הרב מוהרימ"ט מאי קשיא להו וכו' וכן מתבאר ממה שכתב אחר זה הדרן למעיקרא דהתוס' לית להו ככל הני חילוקין דכתיבנא עי"ש שמתברר שמפני שהתוס' אינם סוברים כשום אחד מהחילוקים הנ"ל הוא דקשיא ליה למה לא הקשו משוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן אי עביד לא מהני) עי"ש ומצאתי בס' תפארת יוסף להגאון מוהר"י מייזליש בחלק א"ח סי' כ"א שהביא קושיא זו (מדברי התוס' דתמורה הנ"ל) בשם ס' ברית אברהם והוא כתב להסביר סברת הט"ז וליישב קושיא הנ"ל עי"ש ובהגהות כליל תפארת כתב שגם הנודע ביהודה בתניינא אהע"ז סי' קכ"ט העלה כסברת הט"ז דדבר שהאיסור הוא מצד שהיום גורם אמרינן לכ"ע אי עביד מהני ומזה תמה על הרב המחבר שנעלם ממנו דברי הרב נודע ביהודה עי"ש

ואני הדל הבאתי באות ס"א תורף דברי הרב נודע ביהודה שבמ"ת באהע"ז הנ"ל ונראה לדעתי העניה דלא נחית כלל לסברת הרב ט"ז וכל דבריו הם על פי מאי דכייל לן הרב ש"ך דיש לחלק בין היכא שאי אפשר לעשות הדבר בהיתר לכשאפשר לעשותו בהיתר וכבר כתבתי בריש אות זו דסברת הרב ט"ז וסברת הרב ש"ך הם כללים נפרדים ואם אמרנו נבא אעיר על הרבנים ברית אברהם ותפארת יוסף על העלם דבר במה שהקשו על הט"ז מדברי התוס' בתמורה שכבר קדמום רבנן בהערה זו מדברי הרב שער המלך הוא שיש להעיר עליהם (שכבר קדמם להקשות כן על סברת הט"ז) אבל לא מדברי הרב נו"ב

ודע שמקרוב השגתי ספרי היכלי שן מידידי הגאון מוהר"ר שלום דובער אבד"ק קלעצק יצ"ו וראיתי במהדורא תניינא סי' נ"ב אשר דבר בקדשו בענין זה ולפום ריהטא לידידי חזה שיש להשיב על דבריו אך לא אוכל כעת לעיין היטב בדב"ק ורק אעתיק לעת עתה דברי הרב יצ"ו ככתבו וכלשונו ואיה"ש אשובה אראה בל"ן וז"ל בדף ס"ו סוף ע"א (מר קעסיק במשכיר בית לחברו בערב פסח אחר חצות אי מהני השכירות דהא אסור מדאוריתא לעשות מלאכת ומקח וממכר בערב פסח אחר חצות כמו שכתבו התוספות בשם הירושלמי וכו' וכו') והרי ס"ל לרבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובטל המעשה ואפילו גבי עשה נמי ל"מ מדפריך לה התם מתרומה והתם הוי לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה אלמא דאפילו גבי עשה נמי לא מהני וקיימא לן כוותיה ומסתמא רנב"י דהוי תלמידו דרבא כמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי בפרק חזקת ובפ' מי שהוציאוהו ובפרק הזרוע לא פליג ארב"י ואע"ג שכתבו הפוסקים בחו"מ דהיינו דוקא באיסור בעצמותו אבל היכא שאיסור אחר גרם לו לאסור אי עביד מהני ומש"ה פסקו התם במקח הנעשה בשבת דקיים משום דבעצמותו מו"מ מותר רק שאיסור היום של שבת גורם למו"מ שתאסר מ"מ נ"ל דהיינו דוקא בדרבנן אבל באיסור דאוריתא בטל המקח ואפילו בכה"ג ותדע דהא פריך התם בתמורה לרבא מאונס שגירש וכו' ומשני וכו' ומאי פריך הא גבי אונס הגט בעצמותו לגרש אשה לא אסר רחמנא רק שאיסור ד"א שאנסה מקודם גרם לו האיסור של הגט והשתא מאי פריך ליה דל"ל קרא דכל ימיו לגלות דבטיל הגט בלא"ה נמי ידעינן דלא מהני א"ו ש"מ דגבי איסור דאוריתא לא שנא לן בין איסור בעצמותו בין איסור ד"א גרם לו לאסור הדבר וטעמא משום דדברי רבא מורין על זה כ"מ שא"ר לא תעביד ומ"ל כך ומ"ל כך כיון דהדבר אסור למי שעבד אי עביד לא מהני ומהתימא עליהם ז"ל דתיקשי להו מהכא אם לא דנימא דס"ל ז"ל דדוקא באיסור דרבנן בזה צריכין דוקא לאיסור עצמות אבל באיסור דבר אחר בזה לא גזרו רבנן שיהיה בטל הדבר אבל בדאורייתא אולי יודו דל"ש לן מידי דלעולם אסור ועיין בתמורה ותראה כי היא ראיה ברורה ש"מ מיהת דאם השכיר אחר חצות בטל השכירות דהא הכא דאורייתא הוא מו"מ כמו שאר מלאכה וכדמוכח מואספת דגניך דאפילו לדבר דלאו מלאכה נמי אסור כדי שיהא לבו פנוי וכמ"ש

כלל ס"ג) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אף דאי עביד לא מהני ולכן אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר מכל מקום הגרושין הן גרושין והבא עליה אינו כבא על אשת איש ואם כהן הוא אסור להחזירה דאתקש גרושין למיתה מה מיתה מוציאה מרשות הבעל אף גרושין כן אלא דאי עביד לא מהני וצריך להחזירה כן כתב הרב מלא הרועים במערכה זו אות ט' בשם התוס' בתמורה ד' ה' ד"ה מתיבי והנה על דברי התוס' הללו שקלו וטרי שרים רבים הן בגוף דבריהם והן במה שנראה שדבריהם סותרים למה שכתבו בד' ו' ד"ה והשתא ולרגל מלאכתי אציין דב"ק בס"ד הרב דברי אמת בקונטריס י"א סי' ג' כתב בשם הרב מוהראנ"ח בח"א סי' מ"ב שהנהיג הוא וחביריו להתיר (בסדור הגט) אם נשבע שלא לגרש משום דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לדעת המרדכי ומוהר"י ווייל דסברי דמי שנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני וכתב על דבריו וז"ל ואילו כונת הרב דלמרדכי ומוהר"י ווייל אין האשה מתגרשת מדברי הש"ס ריש תמורה גבי כהן אונס שגרש ומדברי התוס' שם לא משמע הכי אלא דאף למאן דאמר דלא מהני חל הגט דאיתקש גרושין למיתה ומה שכתבו התוס' שם דמי שנשבע שלא לגרש והוה קסלקא דעתייהו דלא מהני היינו שצריך להחזירה עד כאן לענייננו כונתו מבוארת שהוקשה לו דברי התוס' אהדדי שבדף ה' ד"ה מתיבי כתבו דבגירושין משום דאיתקשו למיתה מהני אף דעבר אמימרא דרחמנא ואילו בדף ו' בד"ה והשתא הקשו דמאי פריך הש"ס והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי נימא דפליגי באם נשבע שלא לגרש אשתו ועבר וגרשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני גירושין כיון דעבר אמימרא דרחמנא והיינו תיובתא שהרי כבר כתבו בד"ה מתיבי דבגרושין מהני משום דאיתקש למיתה וניחא ליה דמה שכתבו בקושיתם דלרבא לא מהני גירושין היינו לענין שצריך להחזירה וכמו באונס שגרש שהגרושין הם גרושין והבא עליה אינו חייב כבא על אשת איש אלא דרמי עליה לאהדורה

ורב אחד המיוחד מידידי נפשי רב ועצום יצ"ו כתב על מה שמפרש הרב דברי אמת בכונת התוס' (דמה שכתבו בקושיתם דלרבא לא מהני היינו לענין שצריך להחזירה) וז"ל לדעתי קשה מאד לפרש כן דאיך יצדק לשונם שכתבו דלא מהני הגרושין לכן נראה לי דמה שכתבו התוס', דמהני גט היינו לאביי דהא קושיתם היא ללישנא קמא דאקשי אביי לרבא דמשמע דלדידיה ניחא על זה מקשו התוס' ותירצו דאיתקש למיתה וכו' אבל לרבא אעיקרא קשיתיה הך ברייתא ולפי התירוץ ניחא דאפשר דבלאו הניתק לעשה לא אמרינן אי עביד לא מהני ואף בכהן דליתיה בעשה כיון דעיקר הלאו ניתק לא אמרינן אי עביד לא מהני וכו' אלו תוד"ק נר"ו ולענ"ד מאי דדחיקא ליה לישנא דלא מהני אינו מהדוחק כי גם בד"ה מיתיבי נשתמשו בלשון זה לענין שצריך להחזירה ומה שפי' בכונת התוס' אינו נכון בעיני דמלבד דכל כי הא הוה להו להתוס' לפרש דנימא דלרבא בלאו הניתק אי עביד מהני וסתמא דמילתא קושייתם גם תירוצם הלא המה בין לאביי בין לרבא כמו שהבין הרב דברי אמת וכן הבינו כמה רבנים אף גם זאת אני בער ולא אדע שום סברא לחלק בין לאו גמור ללאו הניתק לעשה לענין אי מהני או לא דאי משום כיון דקיל דאין בו מלקות אמרינן נמי דאי עביד מהני הרי עובר אמימרא דרחמנא בדבור ובמחשבה דאינו לוקה