שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ פ

שליח ב"ד אז אין שום איסור מתחלתו ועד סופו ולא שייך כאן ביטול כי אין כאן איסור ובזה לא איירי הסוגיא דגמרא ע"כ דומיא לזה הוא מה שאני מקשה לדברי הש"ך ודו"ק ואחר כתבי כל הנ"ל ראיתי בספר בני חיי אשר כתב בטור ח"מ סי' ר"ח שהרב מוהרש"ך ז"ל בתשובותיו חילק החילוק זה שכתבו הסמ"ע והש"ך והוא ז"ל הקשה עליו מעין מה שהקשיתי אני עליהם ושמחתי שכיוונתי לדעת גדולים. והא לך לשון הרב בעל בני חיי וז"ל מקח שנעשה באיסור וכו' נ"ב עיין במהרש"ך ז"ל בח"א סי' קנ"ז שכתב בתוך התשובה וז"ל ואני בעניי שמעתי ולא אבין ואיני רואה מק"ו לדחות דברי המרדכי מהך דינא דמקח שנעשה באיסור דמאי דאמרינן דאין לבטל המקח אעפ"י שנעשה באיסור היינו שלא לבטל כפי הערך של ההיתר אמנם החלק שיש בו של איסור יש לבטל ואין מוציאי' מיד המוכר אבל התם שהשבועה שנשבע היה שלא למכור ושלא ליתן כלל אם כן נמצא שכל מה שימכור או יתן הוי דבר של איסור ואין שם צד של היתר לקיים קצת מהמקח באופן שדברי הרב הנז' יש לתמוה עליהם וצריכים לי עיין עכ"ד ואני ההדיוט שמעתי ולא אבין חילוק זה שהרי כתב הטור בסוף סי' רל"ה המוכר או הקונה קנין בשבת וביוה"כ אעפ"י שמכין אותו על שעבר דברי חכמים דבריו קיימים וכן כתב מרן בסי' קצ"ה מחודש ט"ו בשם רבינו ירוחם הרי התם שכל המכר נעשה באיסור ואין צד היתר לקיים קצת מהמכר ואפ"ה דבריו קיימים עכ"ל אלו דברי הרב מים רבים הנ"ל ולפי דעתי דברי הרבנים סמ"ע ומוהרש"ך לא ראי זה כראי זה ולא קרב זה אל זה והמעיין יכריע

ומה שתמה הרב מים רבים דאיך שייך מקח וממכר בשבת לעשותו בהיתר דאין סברא לומר דמה שאפשר לעשותו בימות החול חשיב אפשר לעשותו בהיתר וכו' מצאתי שביד שאול סי' ר"ל כתב לבאר בזה על פי מה שהקדים שם לבאר פלוגתא דאביי ורבא במאי דקימא לן בעלמא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומטעם זה ראוי לומר דאי עביד לא מהני אלא דאביי מוכיח מדלקי דמהני דאף דבעלמא דברי הרב שומעין הכא גלי רחמנא דמהני מדלקי ורבא סובר דכי היכי דבעלמא דברי הרב שומעין הכי נמי בהא לא מהני ומאי דלקי הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא. ובהקדמה זו כתב לבאר סברת הש"ך וז"ל ובזה נראה ליישב מה שהקשו הקדמונים בשוחט בשבת שחיטתו כשרה ולא אמרינן כיון דעבר אמימרא דרחמנא ולא אהני מעשיו דבדגול מרבבה בי"ד סי' י"א כתב דשאני הכא שהשחיטה הי' יכול להיות בהיתר אם שחטו בחול ודוקא במעשה שא"א לעשות כ"א באיסור הוא דאמר דל"מ והביא דברי הש"ך ח"מ סי' ר"ח סק"ב ובאמת שהש"ך והט"ז שם מחלקים כן דכל דאפשר לעשות בהיתר ל"ש כל מילתא דאמר רחמנא וכו' אבל לא נודע ביאור הסברא דסוף סוף כעת היא עושה איסור ועבר אמימרא דרחמנא אמנם נראה דהדבר נכון דבאמת כל עיקר דברי רבא היא משום דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' ולפ"ז בשלמא כל הני דמייתי בתמורה שם דהמעשה בעצמותה איסור היא והתורה הקפידה שלא יעשה הדבר הזה וא"כ שפיר אמרי' דאין בכח התלמיד להפקיע דברי הרב אבל בשוחט בשבת או טביח' ומכיר' וכדומ' אטו השחיט' בעצמות' היא נגד דברי הרב הרי התורה אמרה וזבחת ואכלת רק שהאיסור היא לעשות מלאכה בשבת אבל האיך שייך כאן לומר דברי הרב וכו' הרי במעשה השחיטה עצמה אינו עוקר דברי הרב דהרי הקב"ה בעצמו צוה כן שישחוט רק שהאיסור הוא מצד המלאכה בשבת אבל המעשה בעצמותה הוי מעשה וזה ברור עכ"ל ושוב הוקשה לו לפי דרכו אם כן מאי מקשו התוס' בתמורה משוחט פסח על חמץ וכתב ליישב אלו תורף דברי קדשו עי"ש הנך רואה שהסביר טעם החילוק הזה בנותן טעם לשבח

אמנם תמיה לי במה שהשוה דעת הרב ט"ז לדעת הרב ש"ך ועל שניהם הוא אומר שסוברים לחלק בין דבר שאי אפשר לעשותו בהיתר לדבר שאפשר לעשותו בהיתר ולדעתי העניה לבבי לא כן ידמה שא"כ מאי קשיא ליה להרב ט"ז על הסמ"ע מקנין בשבת דמהני דהתם שאני שאפשר לעשותו בהיתר בחול וכמו שכתבתי למעלה (בד"ה וכן מה שהקשו הקדמונים) אלא ודאי מוכרח דכללים חלוקים הם וכן מתבאר מדברי הרב שער המלך בהלכות גרושין פרק ג' הלכה י"ט שעל קושית הרב מוהר"ש יפה בדין כותב גט בשבת אמאי לא נימא כיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני תירץ דשאני הכא דאין הכתיבה עצמה אסורה אלא יומא הוא דקגרים ולא אמרינן אי עביד לא מהני אלא במה שגוף הדבר הוא איסור כגזלה ותמורה וכו' וכתב שכן תירץ הרב בני חיי ואחר זה כתב עוד ראיתי להרב ש"ך (הביא שם דברי הש"ך) וכו' וסיים דבהא נמי נידחים דברי הרב מוהר"ש יפה עי"ש בגוף דב"ק ועיניך תחזנה שסובר הרב דמה שכתב הוא והרב בני חיי ומה שכתב הרב ש"ך הם כללים נפרדים ודברי הרב יד שאול בזה במחכתה"ר נראה שהם שלא בדקדוק (וכן יש לתמוה על הרב חיי אדם בקונטריס נשמת אדם בכלל ג' סי' ו' בד"ה אך צ"ע וכו' שכתב עיין בסמ"ע וש"ך וט"ז שחלקו דדוקא אם יש איסור בענין מצד עצמו שאי אפשר לעשות כי אם על ידי איסור עכ"ל הנך רואה דכייל כולהו תלתא בחדא מחתא ומשמע שכונתו לומר דשלשת הרועים הללו כולם אמרו דבר אחד ולי הדל אינו כן וכן יש לתמוה על מה שסיים שם ובתשובת מוהרי"ט סי' ס"ט הביא ראיה לזה מפסחים בשוחט פסח על חמץ וכו' דמשמע שרוצה לומר שגם רבינו מוהרי"ט מחלק כמו שחלקו הרבנים סמ"ע וש"ך וט"ז והאדם יראה לעינים שחילוק הרב מוהרי"ט הוא ענין אחר בין היכא שיתוקן האיסור כשנאמר אי עביד לא מהני לכשלא יתוקן עיין במה שרשמתי בכלל זה באות ט"ן בס"ד נחזור לדברי הרב יד שאול) וצ"ע הא מיהא מה שכתב להסביר טעם החילוק בזה (בין דבר שאי אפשר לעשותו בהיתר וכו') נראה נכון

אך עדיין צריכים אנו למודעי דהנה הרבנים סמ"ע וש"ך הם המדברים ליישב מה שיש להקשות לסברת ההגהות מרדכי וכתבו ליישב על פי החילוק הנ"ל (בין היכא דאי אפשר לעשות הדבר בהיתר דאז אמרינן אי עביד לא מהני להיכא דאפשר לעשות הדבר בהיתר דאז אי עביד מהני) והדבר תמוה מאי שנא מקח וממכר בשבת דמהני משום שאפשר לעשותו בהיתר דהיינו בחול ומאי שנא נשבע שלא למכור ומכר והלא אפשר לעשות בהיתר על ידי שישאל על שבועתו ודוחק לומר דדוקא בדבר התלוי בזמן שאין גוף המעשה אסור רק שהזמן הוא האוסר עליו הוא דאמרינן הכי מה שאין כן בנשבע דאסור מצד עצמו אף שאפשר בהיתר אי עביד באיסור לא מהני דמשמעות לשונם אינו מורה כן אלא אף בדבר שאינו תלוי ההיתר בזמן אלא משום שיש מציאות לעשות הדבר ההוא בהיתר סבירא להו דלא אמרינן אי עביד לא מהני ומטעם זה כתב הרב פתחי תשובה בנחלת צבי ביו"ד סי' יו"ד דשוחט בהמה מסוכנת בסכין של משמשי עכומ"ז אין שייך לאסור הבהמה משום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לפי כלל הסמ"ע והש"ך והנו"ב גבי שוחט בשבת וכו' והכא נמי השחיטה היתה יכולה להיות בהיתר אם היה שוחט בסכין אחרת אלא שהוא עבר ושחט בסכין זו לא שייך לומר בזה אי עביד לא מהני עי"ש הרי דממה שכתבו הסמ"ע והש"ך לענין שחיטה בשבת למד הרב לסכין של עכומ"ז והדין עמו שכן הוא משמעות דבריהם דבכל דבר שיש באפשרות לעשותו בהיתר סברי דאי עביד מהני וכן מתבאר מדברי הרב נודע ביהודה בתניינא סי ט' (בד"ה וזה רבות) שהרי על פי כלל זה כתב ליישב דבשחוטי חוץ וחולין שנשחטו בעזרה לא שייך לומר אי עביד לא מהני ויהיו מטמאים בנבלה לפי שהשחיטה היתה יכולה להיות בהיתר דהיינו שחוטי חוץ אם היה שוחט בפנים וחולין שנשחטו בעזרה אם היה שוחט בחוץ (אלא שכתב לדחות זה מטעם אחר דיש לחלק בין אזהרה כוללת לאזהרה מפורשת עי"ש) מוכח דכלל זה נאמר על כל דבר שאפשר לעשותו בהיתר וכן מתבאר עוד מדברי כמה מחברים שהביאו כלל זה והבינו שהכונה שבכל דבר שאפשר לעשותו בהיתר אם עשהו באיסור לא אמרינן דאי עביד לא מהני ויש מהם אשר יובאו דב"ק באות זו איה"ש ואם כן בנשבע שלא למכור ומכר נמי נימא כיון שהיה אפשר למכרו בהיתר על ידי שהיה נשאל על שבועתו אף שהוא עשה באיסור שמכר קודם שנשאל אי עביד מהני ומצאתי שכבר תמה בזה הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם בשער בית הנשים סי' ל"א (בד"ה אך הדבר) עי"ש ועיין לקמן (בד"ה ועל פי):