שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ סד

ט"ן (בד"ה וממה שהרב) כתבתי שנראה מדברי הרב פרי חדש בס' מים חיים דלא שמיע ליה כלליה דרב מוהרימ"ט עי"ש ולכן צריך לומר שטעמו משום דקים לן כסברת התוס' דבבדה האיסור מלבו מהני וכן דעת הרבה מרבני האחרונים דנקיטינן כדעת התוספות והרב נודע ביהודה בתניינא באהע"ז סי' קכ"ט (בסוף היתר הראשון בד"ה ובזה מתורץ). הכריח שגם הרמב"ם סובר כדעת התוס' דאיסור שבדה מלבו גם לרבא אי עביד מהני ותמה על הסמ"ע וב"ח וש"ך שחששו כלל לדברי ההגהות מרדכי נגד התוס' והרא"ש והרמב"ם שסוברים דבשבועה אי עביד מהני ולכן העיקר כטו"ז ומוהרשד"ם והפר"ח שהחליטו כדעת התוס' עכ"ל ומכל מקום סיים דלא מלאו לבו להקל נגד מה שהב"ח וש"ך מסתפקים לדינא בפרט שהסמ"ע החליט כדעת ההגהות מרדכי עי"ש

וראיתי להרב פרי מגדים במשבצות בסוף סי' הנ"ל שכתב וז"ל ועפר"ח אם אמר לחבירו תקע והוציאני יצא דיעבד אע"פ שעבר על בל יחל יע"ש ואף למ"ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני י"ל היכא שלא יצויר הא כה"ג שבדה האיסור מעצמו כגון דאיתא בח"מ ר"ח וכדומה לזה ועוד הא ישנו בשאלה וכמו השוחט בשבת שחיטתו כשרה דומה קצת לזה ואין להאריך עכ"ל ודבריו סתומים וחתומים ונראה לבאר דב"ק שכונתו ליישב מה שנרגש (מהא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני) על פי הכללים שנאמרו בענין זה והם כללא דכיילו לן רבותינו התוספות וכללא דהרא"ש וכללא דהרב מוהרימ"ט וכבר ידוע דרכו בקודש למינקט נפשיה בקיצרי ברמז הרומז על הראש דבתחלה כתב ליישב על פי כלל התוס' דדוקא במלתא דאמר רחמנא אי עביד לא מהני אבל באיסור שבדה מלבו אי עביד מהני וזהו שכתב יש לומר היכא שלא יצוייר כלומר בדבר שלא היה באפשרות לינצל ממנו שבעל כרחו חל עליו איסור שאסרה תורה מה שאין כן כשבדה האיסור מעצמו כההיא דבח"מ סי' ר"ח בנשבע שלא למכור דאי עביד מהני וכן נמי במודר הנאה מחבירו אי עביד מהני ועוד מתרץ על פי מה שכתב הרא"ש דלא אמרינן אי עביד לא מהני אלא במצות שבתורה שאי אפשר לבטלן אבל שבועה שאפשר לבטלה על ידי שאלת חכם אי עביד מהני ומה שכתב וכמו השוחט בשבת וכו' נראה שכונתו לרמוז כלליה דרב מוהרימ"ט דדוקא כשיתוקן האיסור במה שנאמר לא מהני הוא דאמרינן דלא מהני אבל אם לא יתוקן אי עביד מהני ומטעם זה השוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאף אם נאמר דלא מהני אינו מתקן איסור נטילת נשמה שעשה כבר וכן הוא במודר הנאה ותקע לו בשליחותו כבר נעשה האיסור ואין בידו לתקנו ולכן אי עביד מהני כן נראה לדעתי הקצרה ביאור דבריו ואם אמת כפי השערתי נראין דבריו כסותרין למה שכתב באשל אברהם סי' ע"א ריש אות ה' דבאיסור דרבנן נמי אי עביד לא מהני אלא דבדרבנן בעינן שיהא האיסור מעצמו מה שאין כן בדבר תורה אף בבדה האיסור עיין סמ"ע סי' ר"ח אות ג' עכ"ל

ומה שכתב ואפילו למ"ד כ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד לא מהני הלא מאז הייתי סובר שאין לשונו מדוקדק וצריך להיות למאי דקיימא לן (במקום למאן דאמר) שוב מצאתי שדעתו היא שלא נתבררה הלכה זו אי נקיטינן בהא נמי כרבא כבכוליה תלמודא או בהא הלכתא כאביי עיין באשל אברהם סי' ע"א אות ה' והבאתי דברו לקמן באות ס' ושם כתבתי דאפשר דלא אמר כן אלא אליבא דהרמב"ם אבל מודה דדעת שאר פוסקים היא דהלכה כרבא ושוב הבאתי דבריו שבמשבצות סי' ע"ד עי"ש

ובסתירת דברי תשובות הרא"ש בענין זה עיין להרבנים טורי זהב בסי' רכ"ח ס"ק מ"ד ושפתי כהן שם ס"ק צ"ו ופתחי תשובה ס"ק ל"א וכתב סופר בחלק יו"ד סי' א' (בד"ה הנה הפר"ח) ומסיק שם דהעיקר כונת הרא"ש כמו שבאר מר אביו בחתם סופר חלק יו"ד סי' ו' בסופו שדבריו בזה דברי אלקי"ם חיים

ובעיקר סברת התוס' דבשבועה אי עביד מהני הנה ידוע מה שהביאו הפוסקים בח"מ סי' ר"ח דעת הרר"י בר פרץ בהגהות מרדכי בשבועות סי' תשפ"ד דאם נשבע שלא למכור ומכר אין במעשיו כלום דגם בזה אמרינן אי עביד לא מהני וכתב הסמ"ע בס"ק ג' שסובר הרר"י בר פרץ דמה שכתבו התוס' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני שינוייא הוא ואשינויי לא סמכינן וסיים דברי המרדכי נראין לי שרירין וקיימין לדינא וכן משמע מתשו' מוהרי"ו וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ר"ל בלי חולק (היפך ממה שפסק בח"מ שם דהנשבע שלא למכור ומכר המקח קיים) והרב ש"ך שם בסוף סק"ב כתב הב"ח פסק דהוי ספיקא דדינא והמע"ה וכן פסקתי בש"ך יו"ד סי' ר"ל וכן נראה בתשו' מוהראנ"ח וכו' עי"ש (סיום לשונו במה שכתב וזה פשוט לכ"ע לפי מ"ש התוס' בתמורה ובהגהות מרדכי דשבועות כתב ר' פרץ ע"כ לא זכיתי להבין שנראה היפך ממה שכתב שהוא ספיקא דדינא ואיך כותב דפשוט לכ"ע וגם שנראה שהתוספות והגמרא שוים בדין ולפי האמת הם חולקים וגם מה שכתב בתחלה כלל העולה דברי המרדכי שרירין וקיימין לדינא ואחר כך כתב בשם הב"ח דהוא ספיקא דדינא ושכן פסק בעצמו בש"ך יו"ד סי' ר"ל איני יודע אם כונתו לחזור ממה שכתב ביו"ד לפי מה שהכריח כאן שדברי המרדכי קיימין או בהיפך ותופס עיקר כמו שכתב ביו"ד ועיין להרב חכמת אדם בקונטריס בית הנשים סי' ל"א [בד"ה אך ובד"ה נחזור לעניינינו] מה שכתב בכונת הרב ש"ך וצריך להתיישב היטב בל"ן וזאת לזכרון ומכל מקום דעת הרב בית חדש נראה דנוטה יותר לסברת התוס' מעיקר הדין אלא דלמעשה כתב דמידי פלוגתא לא נפיק וכו' וסיים דלא כמו שכתב מוהרז"ך לדחות דברי התוס' בדברים שאין בהם ממש) והרב ט"ז כתב שם דהעיקר כמו שפסק הרמ"א דאם נשבע שלא למכור ומכר המקח קיים משום דאין האיסור בגוף המכירה (כמו בדאמרו רבנן לא ליזבין דלא הוי זבינא משום דגוף המכר באיסור) בפרט שכן דעת הב"י וכאן הוא עיקר דיני מכירה ולא ביו"ד וכו' עי"ש (ובשו"ת זכר יהודה להגאון מוהרי"ל בטלן בסי' ו' בד"ה ועוד נחקור אחר שהביא סברת התוס' דבאיסור שבדה אי עביד מהני ושכן נפסק בח"מ סי' ר"ח כתב וכן הסכים הש"ך וט"ז אבל דעת הסמ"ע לאסור עי"ש ולי הדל אי אפשר להחליט שכן הסכמת הרב ש"ך בזה)

והרב פרי חדש ביו"ד בקונטריס אחרון סי' א' ס"ק ל"ח הביא דעת התוס' והרא"ש דבשבועה לא אמרינן אי עביד לא מהני וסיים וכן פסק המחבר בח"מ סי' ר"ח וההגהה לשם וכן עיקר דלא כהסמ"ע שם וההגהה לקמן סי' ר"ל דליתא עכ"ל והרב אהל יעקב בד' ז"ן ע"ב אחר שכתב דבמידי דרבנן אי עביד מהני כתב ואין להביא ראיה דאף בדרבנן אי עביד לא מהני ממ"ש המרדכי בהגהה בסוף פ"ג דשבועות בשם הר"י בר פרץ עי"ש וכן נראה דעת הסמ"ע בסי' ר"ח והט"ז שם וכן פסק הרב שע"א בסוסי' קי"ג דלא איריא שהרי הם נמשכו אחר סברת הר"י בר פרץ והרי התוס' והרא"ש חלקו עליו ובודאי נקיטינן כוותייהו וכן פסק השה"ג בסוף משילין וכן פסק הש"ך בח"מ סי' ר"ח וכן פסק הפר"ח בקו"א יו"ד סי' א' וכן פסק הרב מוהרשד"ם ביו"ד סוף סי' קמ"ב ואף דבסי' קט"ו כתב דגם בדרבנן אי עביד לא מהני לא כתב כן אלא לדעת הר"י בר פרץ עכ"ל הנה מה שכתב בשם הרב ש"ך כבר כתבתי לשונו למעלה דאין הכרע שסובר כדעת התוס' בפשיטות ונראה שדעתו נוטה לדברי הרב ב"ח דהוי ספקא דדינא וכמו שפסק ביו"ד סי' ר"ל שהביא בעצמו ומה שכתב דהרבנים סמ"ע וט"ז ושע"א שסוברים שגם בדרבנן אי עביד לא מהני כתבו כן לפי שנמשכו אחר סברת הר"י בר פרץ והרי אין הלכה כמותו וכו' הנה כבר כתבתי דברי הרב ט"ז שחולק על הסמ"ע (במה שפוסק כדעת הר"י בר פרץ דבשבועה אי עביד לא מהני) וכתב דהעיקר כמו שפסק הרמ"א בח"מ סי' ר"ח דאם נשבע שלא למכור ומכר המקח קיים הרי דלא תלי הא בהא וגם מצד הסברא נראה דאינו מוכרח לתלות זה בזה אלא שהרב אהל יעקב כתב כן לפי מה שנראה לו שמה שכתבו התוס' דבאיסור שבדה מלבו אי עביד מהני הוא משום דדייקי לישנא בכל מלתא דאמר רחמנא ומשמע ליה דהוא למעט מלתא דלא אמר רחמנא אלא שהאדם בדה מלבו ומזה משמע ליה למעט מידי דרבנן דהא נמי לא אמר רחמנא הוא אבל כבר רמזתי למעלה באות ה"ן (בד"ה ואדרבא) דיש מקומות שבלשון רחמנא נכלל גם מידי דרבנן לכן נראה לדעתי הקצרה שלא מפני דקדוק הלשון כתבו כן התוס' אלא מסברא דנפשם ואינו מוכרח לומר שהסוברים דבדרבנן נמי אי עביד לא מהני סוברים בשבועה שהאדם בודה האיסור מלבו דאי עביד לא מהני

ועל כל פנים סברת הר"י בר פרץ אינה דחויה דהסמ"ע פסק כמותו והרבנים ב"ח וש"ך נקטי דהוא ספקא דדינא ומרן