שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ נא

קשיא ליה להרב יד המלך וכי חמור הוא מלא תעשה ואם כוונת הרב יצ"ו לפרש דברי הרמב"ם כמו שמפרשים רבינו מנוח והרב מוהרצה"ח אין זה במשמעות דבריו והעיקר חסר מן הספר ותימה הוא בעיני שנעלם מעיניהם דברי הר"ן והריטב"א הנז"ל

ועל כל פנים לדאתאן עלה הנך רואה שגם מני"ר יצ"ו אף שהביא לנו דהרבנים מגלת אסתר ואבני מילואים כתבו לחלק בזה בין מצות עשה ללא תעשה מכל מקום מני"ר גופיה סובר דאין חילוק בין מצות עשה ללא תעשה ויפה אמר רב שהם כתבו כן לפי שלא ראו דברי הר"ן בחידושיו לחולין וכבר הבאתי עוד אמבוהא דרבנן קדישי דסברי הכי גם במאמר הלכות גדולות (שבספר כנסת הגדולה החדש שרשמתי למעלה באות מ' בסוף ד"ה אלא דמאי דמשמע) כתב שדברי החוט השני נשגבים דמשמע מדבריו דאין כופין על קיום מצות עשה המנתקת ללאו וקשה שאם על מצות עשה שאין מלקות בהעדרה כופין קל וחומר למצות עשה המנתקת לאו שלולא ההנתקה יש בו מלקות בהלאו דכופין לקיים המצות עשה כדי להפקיע הלאו ובחידושי הר"ן לחולין ד' קל"ב ע"ב מפרש מה שאמרו בבריתא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו וכו' אין הדברים כפשטן רק רוצה לומר קודם שעבר ואחר שעבר ואם הרוצה לעבור בשב ואל תעשה מכין אותו כל שכן כשבא לעבור על מצות לא תעשה בקום עשה שאין מניחין אותו לעבור והביא לנו מה שכתב בספר החרדים בהקדמה דעשה חמור ממצות לא תעשה מדכופין על עשה ולא על מצות לא תעשה אבל האמת תורה דרכה כמו שכתב הר"ן ואם כן ודאי כל שבידו לינתק הלאו כופין אותו שיקיימנה וינתק הלאו ודברי הרב חוט השני צ"ע עכ"ד יצ"ו הא למדת שדבר זה שנוי במחלוקת והעיקר נראה דגם שלא לעבור על מצות לא תעשה כופין וכל דברי הרב עליון יצ"ו טובים ונכוחים ובמה שכתבתי למעלה על דברי הרב עמודי אש הנה עתה ראיתי מה שכתב בדף ד' אות י"ג בעניינים אלו וכתב שהפוסקים חלוקים אם מכין מכת מרדות על מצות עשה אחר שכבר עבר ולא פניתי לעיין בבקיאותו לך נא ראה נפלאות תורתו ועיין לקמן (בד"ה עתה יוצא לאור) מה שהבאתי בענין אם היו מכין משום מצות לא תעשה

ועל דברי הר"ן בפרק ד' דכתובות הנז"ל כתב לי ידידי הגאון מוהר"ר יצחק דיסקינד מעיר אומען יצ"ו וז"ל הר"ן בפרק ד' דכתובות תמה על הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה שכתב מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצא נפשו דאם כן מכת מרדות חמור ממלקות של תורה ובאמת בכל דוכתא לא כתב הרמב"ם עד שתצא נפשו רק מכת מרדות סתם ונראה לפי עניות דעתי ליישב על פי דברי הרוקח דאיסור אכילת מצה בערב פסח מן התורה בלאו הבא מכלל עשה בערב תאכלו מצות ולא ביום והתוס' בפרק ב' בפסחים ל"ה ע"ב ד"ה מי פירות כתבו בשם רבינו תם דאיסור אכילת מצה בערב פסח נוהג דוקא במצה הראויה לצאת בה ידי חובה והנה נקיטינן דמצה של טבל אין יוצאים בה ואפילו טבל דרבנן כדמוכח מדמאי אליבא דבית שמאי שאין יוצאים ודברי בעל תפארת ישראל שם תמוהים שהם נגד הגמרא עי"ש והנה נקיטינן להלכה דתרומה בזמן הזה דרבנן והגאון בעל מקור חיים כתב דמשום הכי חשיב חמץ דבר שיש לו מתירין אף דחמץ שעבר עליו הפסח נמי אסור משום דנגד איסור דאוריתא חשיב איסור דרבנן היתר ע"ש והתוס' בפרק ה' דכתובות הקשו כיון דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד אם כן כל בעל חוב יאסור נכסים בקונם ויפקיע שעבודו ותירץ בשטה מקובצת שם דכופין אותו שישאל על הקונם ועל פי כל הנ"ל יצא כנגה טעם שיטת הרמב"ם דמכין אותו עד שתצא נפשו דמקור הדין בירושלמי פרק ערבי פסחים מימרא דר' לוי שם ובארץ ישראל קאי היינו עד שישאל על תרומת ומעשר של המצה ויהיה למפרע טבל דרבנן ואין יוצאין בה ידי חובת מצה. וממילא אין נוהג בה איסור לאו הבא מכלל עשה של אכילת מצה בערב פסח כמו שכתב רבינו תם ואף שלא ימלט על כל פנים מאיסור דרבנן של טבל בזמן הזה מכל לענין איסור דאוריתא חשיב היתר וכמו שכתב המקור חיים ואם כן שאני איסור זה דמצה בערב פסח דחשיב יש לו המשך כיון שיש היתר לאיסורו על ידי שאלה כן יש לומר בדרך פלפול

ודרך אגב נסתפקתי להלכה האוכל מצה בערב פסח ואחר כך עשה מלאכה ביום טוב שני דמכין מכת מרדות אם חייב שתים או לא משום תרתי דסתרי וכי האי גוונא בספק חלל בדין המבואר בש"ע אהע"ז סי' ז' סעיף כ' וברמב"ם שאם אכל תרומה או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות ולא כתבו רבותא דמשכ"ל שתים אם אכל תרומה ונשא גרושה אך זה יש לומר דלדידן דנקיטינן התראה ספק שמא התראה ובמלקות לכולי עלמא ואם כן בכי האי גוונא משכחת לה חיוב מלקות מן התורה על ידי התראה בממה נפשך או משום זר שאכל תרומה או משום גרושה לכהן ואם נאמר להאי גיסא דחייב שתים אף דהוי תרתי דסתרי יש מקום ליישב בזה קושית הש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ק פ"ח דמשום הכי חשיב שם מלאכה ביום טוב שני ומלאכה בערב פסח ללמדנו דבכי האי גוונא שעשה מלאכה בערב פסח ואחר כך ביום טוב שני של פסח דחייב שתים אף דהוי תרתי דסתרי

באמת לפי דברי הד"ג בחבורו בשם האחרונים דהאי טעמא דליכא בל תוסיף באוכל מצה בשמיני משום דמצה כל שבעה אינו מצוה רק רשות אם כן בערב פסח אמאי לא יגעו בה משום בל תוסיף דהא לילה ראשונה חובה ומה לי אם מוסיף לאחר זמן המצוה או לפני זמנה עכ"ד יצ"ו

עתה יוצא לאור חוברת כנסת חכמי ישראל וראיתי בסי' כ"ט בקונטריס קהלת שלמה (לידידי הגאבד"ק ליאדי יצ"ו) מה שכתב באות ג' ד' ל' ע"א אף הוא היה מתכוין להשיב על דברי הגאון קצות החשן בקונטריס משובב נתיבות וז"ל במשובב נתיבות כתב בח"מ סי' ג' דבמצות לא תעשה לא היו כופין בזמן הבית עד שתצ"נ וראיה מדאמרינן גבי עריות ניתן להצילו בנפשו משמע דבשאר לא תעשה לא היו מכין אותו עד שתצ"נ והובא בתורה מציון חוברת ד' סי' כ"ב ולא הבנתי ראיתו דמה שבזמן הבית היו מכין אותו משום עשה עד שתצ"נ הוא רק מדרבנן כדכתב הפרי מגדים בפתיחה הכוללת חלק ד' אות ח' ואם כן שפיר נוכל לומר דגם בלא תעשה היו מכין אותו בזמן הבית עד שתצ"נ מדרבנן אבל גבי עריות הוי חידוש דמדאורייתא ניתן להצילו בנפשו עכ"ל ומי כהחח"מ הידע כבוד עושר בקיאות ידידי הגאון הנ"ל יצ"ו די כל רז לא אניס ליה ובטח ראה וידע מכל אשר רשמתי אני הדל למעלה בענין זה אלא שלא נטפל רק להשיב על ראית הגאון משובב נתיבות ודבריו נכונים דודאי הא דניתן להצילו בנפשו הוא מדין תורה כנודע וכיון דמה שהיו מכין על מצות עשה אינו אלא מדרבנן כדכתב בשם הגאון פרי מגדים (אלא שאין זה פשוט עיין לקמן) הא ודאי טובא איכא בינייהו וכן לפי מה שכתב הרא"ם בספר היראים במצוה רע"ח דהא דהיו כופין אותו הוא דיני קנסות ואין דנין אותו אלא בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ הרי אם כן יש הפרש גדול בין שאר מצות לרודף

ואני הדל מצאתי שעמד בחקירה זו הגאון מנחת חינוך בפרשת בא ד' ח"י קרוב לסופו אם גם בבא לעבור אלא תעשה היו מכין אותו שלא יעבור ואחר שכתב שנראה ברור ופשוט שגם אלא תעשה היו מכין עד שתצ"נ הוקשה לו מההיא דרודף וכתב ליישב בכמה פנים עי"ש דב"ק ולפום ריהטא יש לתמוה שנראה פשוט מה שתירץ ידידי הרב בקהלת שלמה הנ"ל וגוף דברי הרב מנחת חינוך הנ"ל אביא לקמן באות ק"ו איה"ש ושם אתה מוצא שדעתו היא שגם מה שהיו מכין עד שתצ"נ הוא מן התורה ולפי שיטתו שפיר הוצרך ליישב בענין אחר עי"ש

כלל מ"ב) כבוש כמבושל דבר היתר ששהה בכלי של איסור בן יומו מעת לעת אם נאסר מחמת הכלי הנה הרבנים ט"ז ביו"ד סי' ק"ה סק"א וש"ך שם סק"ב כתבו בשם האו"ה דנאסר והשיגו עליו שהכלי לא נעשה כבוש אלא אחר מעל"ע ואז הוי פליטת הכלי נותן טעם לפגם ומותר בדיעבד והרב פרי חדש כתב דלא כיונו יפה משום דהכבישה היא בסוף