שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ לו

אמנם לפי מה שכתבתי דהא דלא מהני מחילה לבזיון האב היינו דוקא בלא פיוס והרצאת הבן את האב אבל אם הבן מפייס את אביו ואיפייס ומחיל מהני מחילתו מתיישבת שפיר חקירתו לפי שעל ידי התשובה אנחנו מפייסים אותו יתברך והוא ברחמיו מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו כי חפץ חסד הוא ולכן תשובה מועלת על כל העבירות אף על אותן שח"ו הוא כמזלזל בכבודו כי כן שורת הדין דמחילה מהניא על ידי פיוס וריצוי ולפי מה שכתב הרב זכור לאברהם בח"א בחיו"ד ד' ר"ס ע"א (ד"ה ת"ח אי מותר) וז"ל ועיין כנה"ג סי' של"ד דהא דאמרו ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול היינו דוקא כבודו אבל בזיונו אסור והוא מדברי הריב"ש וראיתי בס' חסדי אבות להרב חיד"א בפ"ו ד' קכ"ה שהביא מהרב חות יאיר בסי' ר"ה דאף דאסור לת"ח למחול על בזיונו אם הוא מפורסם בחסידות שרי עכ"ל הנה לפי זה מתיישבת חקירתו בענין התשובה דמהניא דמי כה' אלקינו יתברך שמו צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ויכול למחול ותשובה מועלת שפיר על כל העבירות אלא דבעניותי איני מבין טעם ההיתר בזה למפורסם בחסידות דחילוק כזה נכון הוא במה שאנו אוסרים לכל אדם משום יוהרא אזי נאמר דלמפורסם בחסידות אין לחוש משום יוהרא אבל זה שאסור לת"ח למחול על בזיונו משום כבוד התורה איך יהיה היתר בזה מפני שהנעלב הוא מפורסם בחסידות ואדרבא כל הגדול מחבירו יהיה אסור לו למחול על בזיונו שבזיונו גדול משאר אדם ושני הספרים חות יאיר וחסדי אבות אין מצוים אצלי לראות דב"ק ומה שכתבתי למעלה בישוב החקירה דעל ידי פיוס מהני הנה נבון לדעתי העניה. (אחר זמן רב ראיתי בס' עדות ביהוסף להגאון מסלאנים בחלק הדרוש בדרוש ט' שנשא ונתן בדין זה אם בבזיון אמרינן דמחול ומתוך מה שכתב שם באות י"ז בשם הגאון חות יאיר בסי' ר"ה מובן שדבריו הם בדין אם יכול לבזות את עצמו לכבוד חתן וכלה שעל זה הוא שנשאל שם ואם על זה הוא מה שכתב דאם הוא מפורסם בחסידות שרי נראה דיש לומר דדוקא משום דיש בזה סרך מצוה הוא דשרי וגם בזיון שהאדם מבזה את עצמו אינו דומה למה שאחר יבזהו דרך אפקירותא ואין מזה הכרח לרב מפורסם בחסידות שביזהו אחר שיהא מותר למחול לו זולת בצדדים המותרים גם לשאר רב וכתב שם בשם החו"י על שאלתו אם ת"ח רשאי לבזות עצמו לכבוד חתן וכלה דתלי במחלוקת הפוסקים אם רשאי החכם להשיב אבידה שאינה לפי כבודו דלהאוסרים שם כל שכן בדבר שאינו מצוה ולהמתירים יש לומר דדוקא משום מצוה הוא דשרי והרב המחבר המציא שזו מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בסנהדרין ד' י"ח גבי מלך ישראל אם רשאי לחלוץ משום שהוא מצוה ועמד לבאר פסקי הרמב"ם דבהשבת אבידה פוסק דרשאי משום מצוה ובחליצה פוסק כר' יהודה דאינו רשאי ועל השאלה שבחות יאיר כתב שנעלם ממנו שמפורש בדברי התוס' בסנהדרין ד' י"ח ד"ה מצוה שאני דאף למי שסובר דמשום מצוה רשאי למחול עם כל זה לא כן לגבי חתן וכלה עי"ש דב"ק)

ומצאתי להרב המגיה בס' שלמי צבור ד' קכ"ד ע"ג שהביא מה שכתב מרן חיד"א במחזיק ברכה א"ח סי' קט"ו דאף שכתבו הפוסקים ביו"ד סי' רמ"ב דאב שמחל על בזיונו אינו מחול מכל מקום קודשא ב"ה דכולי עלמא דיליה יכול למחול אף על מה שאנחנו פושעים כנגדו ח"ו וכתב על דבריו וז"ל גם מה שכתב בשם הפוסקים שאין האב יכול למחול על זלזולו ועפ"י זה דרש ופירש כונת הברכה לגבי אבינו נזכיר חטא דוקא לא פשע שהוא זלזול (השיבנו אבינו לתורתך וכו' סלח לנו אבינו כי חטאנו) משא"כ במלכות (מחול לנו מלכנו) מזכיר פשע דכ"ע דיליה ומצי מחיל לא ידעתי מנין לו לחלק בהכי דאם כנים הדברים גבי אב דאף דכבודו מחול בזלזולו אינו רשאי למחול הוא הדין נמי גבי הקב"ה דהא דכולי עלמא דיליה אימא דלא מהני אלא לחלק בין מלכותא דארעא למלכותא דרקיע ואולם האמת הוא דכל כי האי מילתא שאנו מתפללים ונפשנו לשאול הגיע בריצוי ובפיוס אין חילוק בזה דאפילו האב יכול למחול היכא דמפייסו ליה והפוסקים שזכר הרב לא ידעתי מי הם שהרי אנכי הרואה כי לדעת רמב"ם וסמ"ג והטור ומרן אפי' בזיון וזלזול וחירוף וגדוף יכול אפילו דלא מיפייסי ליה ואף לדעת הר"ן ספ"ק דרה"ש והריב"ש הביא דבריו מרן כ"מ סוף הלכות ת"ת והכנסת הגדולה יו"ד סי' רמ"ד וסוף סי' של"ד דמחלק בין כבוד לביזוי מבואר דהיינו דוקא היכא דלא מיפייסי ליה וכן כתב להדיא בס' דינא דחיי עי"ש עכ"ל ונראין הדברים שכיונתי לדעתו עלץ לבי אמנם ראיתי שמרן חיד"א בהשמטות להמדבר קדמות הנ"ל הביא דברי הרב המגיה שבש"ץ הנ"ל והשיב על כל דבריו ומחזיק בסברתו דמאי דכולי עלמא דיליה מהני גם לגבי זלזול וגם באר דאף לדעת הר"ן והריב"ש דסברי דמהני פיוס למחול הבזיון יש לומר דלגבי הקב"ה כביכול לא מהני לולא הטעם דכולי עלמא דיליה עי"ש ובס' ברכת מועדיך לחיים ד' ג' ע"א וע"ב

וכתב בברכת מועדיך לחיים שם שמצא בס' קצור ציצת נובל ד' וי"ו ע"ב שכ' דאף לדעת הפוסקים המדקדקים לומר דוקא למחול על כבודו כגון לקום מפניו אבל לא על זלזולו וכל שכן על הכאתו הכל הוא אם לא נתן רשות מתחלה אבל אם נתן רשות רצונו זהו כבודו וכתב על דבריו וז"ל ונראה להביא ראיה לדבריו מדקימא לן בדין מעלין בקודש ולא מורידין דאם התנה מתחלה שיהא לזמן מהני התנאי ואין בזה משום מעלין בקודש ולא מורידין כמו שהכריח מרן בחקרי לב ח"ג ליו"ד סי' צ"ט עכ"ל ותמיה לי עליה דרב דכל רז לא אניס ליה ונעלם ממנו שהגאון טורי אבן והביא דבריו מרן חיד"א בס' שיורי ברכה ביו"ד סי' ר"מ אות ח' הוכיח דלא מהני מחילה ורשות להכאה מהא דאמרינן בריש הנחנקין דרב ומר בריה דרבינא לא שבקי לברייהו למישקל סילוא ולמיפתח כוותא דילמא חביל להו ואם איתא דמהני מחילה ורשות להכאה היה להם למחול ולהרשות אותם על זה ולא היה להם עוד לחוש אלא מוכח דלא מהני מחילה ורשות ועיין בגוף דברי מרן חיד"א שכתב לדעת הרב טורי אבן שמחלק בין רבו לאביו דברבו אין בזיונו מחול כלל ובאביו לבזיון מהני מחילה אבל לא להכאה ואם כן הרב ציצת נובל צבי שנראה שסובר דמהני מחילה ורשות להכאה גם כן אף אם דבריו הם לגבי אביו קשים דמהש"ס מוכח דלא מהני מחילה ורשות להכאה וכל שכן לדעת מרן חיד"א שאב ורב שוים והביא מה שכתוב בשאלתות דאב שמחל על כבודו מחול אבל הכאתו וקללתו לא ויש נוסחא שכתוב בה אבל הכאתו וקללתו וצערו לא וכתב דלנוסחא דמוסיף צערו בזיון האב אינו מחול ולנוסחא דידן אפשר דבזיון דאב מחול ולכל הנוסחאות על הכאתו אינו מחול ומסתמא מוכיח כן מההיא דריש פרק הנחנקין ומשם מוכח דגם המחילה שקודם המעשה לא מהני כמו שכתב הרב טורי אבן (ומה שכתב מרן חיד"א דלנוסחא דידן דלא גריס צערו אפשר דעל בזיונו מחול יש לפקפק דהא גם לנוסחא דידן הא קאמר דעל קללתו אינו מחול וקללה היינו בזיון כדמתרגם הירושלמי ומקלל אביו ודי מבזה) באופן שדברי הרב ציצת נובל צבי הנ"ל אינם מוסכמים ומוכרחים ומסוגיית הש"ס דסנהדרין הנ"ל מוכח דלא מהני רשות ומחילה של קודם ההכאה

ומה שהביא הרב ברכת מועדיך לחים ראיה לדבריו מדין מעלין בקודש דמהני ביה תנאי לי הדל במחכה"ר אין דמיונו עולה יפה דבמילתא דתלי קדושתיה בדעת המקדשו ולאו ממילא הוא קדוש אמרינן שפיר דהמקדיש דאחית ליה קדושה איהו גופיה אסיק לה על ידי תנאי והפה שאסור הוא הפה שהתיר אבל באב ואם ורבו דזכי להו רחמנא מורא וכבוד ולא האב והבן המציאו הדבר רק גזרת מלך רב יכול היא מאן לימא לן דמהני תרי שפיר יש לומר דלא בזה בחר ה' שיהא האב רשאי למחול על הכאתו כלל בין אחר מעשה ובין לפני מעשה ואין ראיה מדמהני תנאי לגבי העלאה בקודש כאמור

ומה שכתבתי למעלה דמה שכתוב בשאלתות לחלק בין כבוד להכאה וקללה מסתמא למד כן מההיא דפרק הנחנקין דנא שבקי לברייהו למישקל סילוא ולמיפתח כותא וכו' הנה לא היה אז אצלי ס' השאלתות ועתה עיינתי וראיתי בפרשת משפטים סוף שאלתא ס' שדבריו הם בדין דאסור לבן לעשות חבורה לאביו והביא ההיא דפרק הנחנקין וכתב דאע"ג דמדאוריתא שרי חיישינן דילמא אתי למיעבד חבורה וכי אמרינן האב שמחל על כבודו כבודו מחול הני מילי כבודו אבל הכאתו וקללתו לא עכ"ל הרי דעל פי סוגיא דסנהדרין הנ"ל הוא שהוכרח לחלק כן וכמו שכתבתי וראיתי שם להגאון העמק שאלה יצ"ו שהביא מה שכתב הריב"ש לחלק בין כבוד לבזיון דעל בזיונו אינו מחול וכתב שהרד"ל הביא ראיה לזה ממ"ש במועד קטן ד' י"ז דשמתה שפחה של רבי לאחד שהיה מכה בנו גדול דילמא מחל לו על הכאה ודחה ממה שכתבו התוס' בקידושין ד' ל"ב ד"ה דמחיל וצריך לומר שהודיעו קודם