שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ לג

דאסור רק מדרבנן וכו' דאמאי כתב דמשמע היה לו להחליט כן מההיא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה (פסחים ד' כ"ה) דאמרינן ללישנא בתרא מידי דרך הנאתן קעבידנא דמוכח דשלא כדרך הנאתו מותר שלא במקום סכנה ואם איתא דאסור מן התורה היכי שרי איסור שלא במקום סכנה אלא ודאי דסובר הר"ן דאין מזה הכרח דנוכל לומר דאסור מן התורה ולפי שאין בו מלקות מותר לחולה שאין בו סכנה עי"ש שייחס כן גם להרשב"א בחידושיו שם. והשיג על המה רבנים דפשיטא להו דכל שאסור מן התורה אף שאין בו מלקות לא הותר לחולה שאין בו סכנה עי"ש וכן כתב הרב חיים מדבר בד' י"ג בשם הרב מקראי קדש דללמד יצא ממה שכתב הרב המגיד בפרק ח' הלכה ט"ז מהלכות מאכלות אסורות דדין ההנאה שלא (כדרך הנאתו) הוא כחצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו דכי היכי דשלא כדרך הנאתו מותר לחולה שאין בו סכנה הכי נמי חצי שיעור כדרך אכילתו אף על גב דאסור מן התורה מותר לחולה שאין בו סכנה והרב המחבר דחה דבריו וגם כתב לחלק דאף על גב דבשלא כדרך הנאתן שרינן לחולה שאין בו סכנה אף על גב דאית ביה איסור תורה מכל מקום חצי שיעור כדרך אכילתו והנאתו חמיר טפי ואין להתיר לחולה שאין בו סכנה וכו' עיי"ש שמעת מינה דלא נפלאת לומר דאף אי שלא כדרך הנאתו אסור מן התורה מותר לחולה שאין בו סכנה ואם כן לגבי חמץ בפסח אף אם נאמר כמו שכתב הרב מקור חיים דשלא כדרך אכילתו אסור מן התורה אין סתירה לדבריו מדברי הרמב"ם ממה שהתיר לעשות רטיה מחמץ לחולה שאין בו סכנה וק"ל

אחר זמן רב השגתי קובץ תורה מציון וראיתי בחוברת א' סי' ל"ג הן לו הובא שם דברי רב גדול מוהר"ר מענדל מונעשטר יצ"ו פלפלא אריכא בדברי הגאון מקור חיים הנ"ל במה שתמה על הר"ן שכתב דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם דצריכה ביעור עד שתפסל מאכילת כלב אף דנבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה ונותן טעם לפגם שרי גם בפסח שאני הכא מפני שראוי לחמע בה כמה עיסות ולזה תמה דהא אפילו בכלאי הכרם ובשר בחלב דאסירי אף שלא כדרך אכילתן מותר טעם לפגם וכן ביין נסך ועל כרחין צריך לומר דנותן טעם לפגם מותר מטעם אחר דהא טעם כעיקר ממשרת ילפינן וכיון דבנזיר גופיה טעם לפגם מותר אמרינן דיו לבא מן הדין וכו' ולכן בכל איסורין מותר טעם לפגם אבל שלא כדרך אכילה אסור בחמץ בפסח אבל כשנפסל מאכילת כלב מותר אף בחמץ כמו שנעשה עפרא לענין טומאת נבלות. ותמה עליו הרב הנ"ל דמה ענין שלא כדרך אכילה לנפסל מאכילת אדם והוא עצמו בחוות דעת סי' ק"ג ביאר דאיסור שלא כדרך אכילה הוא רק כשלא נפסל מאכילת אדם מצד עצמו ואם כן עדיין לא נפקע האיסור ממנו רק שאכלו חי או שעירב בו דבר מר בזה הוא דאסור בכלאי הכרם ובשר בחלב דלא כתיב בהו אכילה לא כן בנפסל מאכילת אדם דנפקע האיסור כדילפינן מנבלה שאינה ראויה לגר אף בכלאי הכרם ובשר בחלב מותר כמו בטעם לפגם. ויפה הקשה הר"ן דבחמץ כיון דגם בנפסל מאכילת אדם עדיין לא פקע ממנו האיסור גם טעם לפגם יאסר ומה שכתב דטעמא דנותן טעם לפגם הוא משום דילפינן ממשרת וכו' משמעות לשון הש"ס בעבודת אלילים ד' ס"ח דעיקר טעם היתר טעם לפגם מנבלה שאינה ראויה לגר הוא וכן מבואר בהר"ן בסוף עבודת אלילים שסובר דזהו עיקר הטעם וכן כתב הט"ז בריש סי' ק"ג ובפרי מגדים שם כתב לדעת הרשב"א כסברת המקור חיים אך ודאי אין להקשות על פי זה על הר"ן והאריך קצת בזה ושוב תמה על המקור חיים מדברי הרמב"ם גבי מלוגמא מחמץ דמותר לצורך חולה וגם הקשה דבתוס' פסחים ד' כ"ח ד"ה ותנן כתבו דבחמץ כתיב אכילה ואינו אסור שלא כדרך. הנאתן משום דליכא שום איסור תורה ואף עשה דתשביתו ליכא וכתב לחלק לדעת המקור חיים דהתוס' והרמב"ם לא כתבו כן רק לענין הנאה דלענין חמץ ליכא איסור שלא כדרך הנאתן משום דאיסור הנאה לא ילפינן אלא מלא יאכל כדכתבו התוספות והרא"ש שם ד' כ"ח ע"ב לר' שמעון דמתשביתו לא יליף אלא איסור אכילה ולא איסור הנאה ולכן סוברים התוס' והרא"ש דלר' שמעון מותר בהנאה עד הלילה ולכן אין טעם לאסור בשלא כדרך הנאתן אבל לענין אכילה דנפיק מתשביתו משום הכי אסור אף שלא כדרך אכילה אלו תורף דב"ק והאריך עוד בעניינים אלו

כלל כ"ג) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כתב הרב כנסת הגדולה בחלק או"ח בכללי התלמוד אות פ"ג דלא אמרו כן אלא בעכומ"ז ולא בשאר איסורין ודברים כפשטן תמוהים שהם היפך הש"ס בכמה דוכתי והפך כל הפוסקים והראיתי דבריו לחכמי הישיבה וידי"ן הרב מוהר"ר יהודה מיימון אמר שכונתו למה שכתבו התוס' בכתובות ד' ס' ד"ה ממעכן שיש לחלק בין איסור תורה לדרבנן עי"ש וזהו כונתו דלא אמרינן באיסורין דרבנן אלא בעכומ"ז אלו דבריו. ולא נתקררה דעתי דהעיקר חסר ותו מנ"ל חילוק זה שלא הוזכר בתוספות ע"כ נמצא כתוב בקונטריס שכתבתי בילדותי ועתה ראיתי מה שכתבו הרבנים יד מלאכי סי' שמ"ג ויעיר אזן במערכה זו אות ז' מקנה אברהם באות קנ"ו (חידוש הוא שלא הזכיר דברי הרב יד מלאכי בזה וכל יומא שמעתתיה בפומיה) ובספר זל"ח בח"ב ד' ז"ך לא ראה דברי הרבנים הנ"ל שלפי מה שכתב ביעיר אזן ניצול אותו צדיק הכנסת הגדולה כיעי"ש אך הערתו על הרב פחד יצחק שהביא דבריו בשתיקה היא נכונה ואין ס' פחד יצחק (מערכת הכ"ף אות כל מקום) מצוי אצלי ועיין עוד בזה בברכ"י א"ח סי' ש"א אות י"ד

כלל כ"ד) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור היא מימות רב כידוע ורבינו נסים גאון פוסק דבחדרי חדרים מותר והרי"ף בפרק חבית חלק עליו וכן דעת כל הפוסקים דנקיטינן כרב דאסור ומה שכתב הרב מגן אברהם סי' ש"א ס"ק נ"ו שדעת התוספות דסוגיא דשבת נדחית מפני סוגיא דצינור שעלו בו קשקשים בכתובות ד' ס' נראה ברור שכונתו לומר לדעת התוס' דלא קים לן כמשמעות הש"ס שבת ד' ס"א דאפילו בדרבנן אסור בחדרי חדרים אלא כההיא דכתובות דבדרבנן שרי ועיין להרב מחצית השקל שם והרב תפארת ישראל בפירוש המשנה בפרק כ"ב דמס' שבת משנה ד' נראה שהבין מדברי הרב מג"א דהתוספות לא נקטי כרב כלל עי"ש. ולי הדל אין נראה אלא כמו שכתבתי והמעיין יבחר ומה שכתב שם שכן כתבו התוס' להדיא בע"א ד' י"ב אינו מוכרח כן דעין רואה דהתוספות אחר שהביאו דברי ר"ן גאון דפוסק דלא כרב סיימו בשם ר"י דקים לן כרב וכן כתבו בפסקי תוספות כרב ולא ראיתי לשום חד מהפוסקים שייחסו להתוס' דסברי כרנ"ג וצ"ע וכזאת תמיה לי על הרב מוהר"ש היללער נר"ו בקונטריס טהרת הקודש (הוא פסק ארוך על ענין צורות בתוך בהכ"ן) שכתב בד' ט' ע"א דהתוס' ע"א י"ב ובשאר דוכתי סברי דלא קי"ל כרב דאפילו בחדרי חדרים אסור עי"ש ולא ידעתי מנא להו להחליט כן בדעת התוס'. הן אמת אגיד כי עתה ראיתי בס' אור זרוע הגדול בח"א בהלכות שחיטה סוף סי' שפ"ה שכתב דלית הלכתא כרב דאמר. כל שאסרו וכו' אסור בחדרי חדרים גם השגתי ס' יקר העמק שאלה (פירוש על השאלתות) וראיתי בח"ג בהשמטה שאחר פתח העמק כתב הגאון חתן מרן המחבר יחיו דהרז"ה ור"ן גאון הנ"ל פסקו דלא כרב וכן דעת הריטב"א בחי' לע"א ד' י"ב ובעל העיטור בהלכות שחיטה בשער השני ומכל מקום אין מזה הכרח שכן דעת התוספות ובספר הנ"ל שם שקיל וטרי טובא על דברי הרב קרבן העדה על הירושלמי בסוף פרק ח' דעירובין עי"ש דב"ק בשיירי קרבן שכתב לראיה מבוררת מדברי הירושלמי שם (דאמרו הדא פליגא אדרב ולית ליה קיום) דאין הלכה כרב ותמה על הפוסקים שפסקו כרב ולזה כתב הרב הנ"ל יצ"ו דנעלם ממנו דבירושלמי פ"ב (צ"ל פ"ט) דכלאים הלכה א' מייתינן במה מתנייתא דלא כרב ואמרינן כולהו פליגי אדרב ולית להון קיום דמשמע דהלכה כרב נגד הנהו מתנייתא וכתב ליישב דברי הירושלמי דיש לחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן דבדאוריתא אמרינן אפי' בחדרי חדרים אסור ולא בדרבנן עי"ש דב"ק. ולפי מה שכתב שם בסוף דבריו דבחידושי הריטב"א גריס בירושלמי דכלאים ולית לן קיום ואדרב קאי דאין הלכה כרב עי"ש ממילא מתיישבת