שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ כו

שמחה ואין שמחה אלא במקום סעודה ובחופה וכו' ואמר ר' זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה וכל שכן דחדי לבאי דעבידנא תרתי וקשה איך אכל ר' זירא בסוכה מאחר שהוא פטור והפטור ועושה נקרא הדיוט אלו דברי השואל וכנראה שכונתו להוכיח מהא דר' זירא דתלמוד דידן לית ליה הא דתני חזקיה בירושלמי דכל הפטור וכו' ואם החכם השואל יצ"ו היה רואה דברי מרן חיד"א בספר פתח עינים בחידושיו לשבת שהבאתי אני הדל בסק"ז (בד"ה ומרן חיד"א) שכתב שר' זירא סובר הא דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט היה מקשה עליו (לפי שיטתו) מהא דר' זירא דאכל בסוכה דמוכח דלית ליה האי דינא

ועל זה השיב הרב המחבר יצ"ו דע לך דהא דכל הפטור אתמר בירושלמי דברכות ושבת והביא דברי הירושלמי וכתב שמתברר מדברי התוספות במנחות ד' ל"ב דכלל זה דכל הפטור וכו' הוא מוסכם גם מתלמוד דידן ומהא דרבי זירא דאכל בסוכה אין ראיה דלית ליה האי כללא דאיהו סבירא ליה דמדינא חייב חתן בסוכה כמו שמתבאר ממה שפסקו הרא"ש ורבינו הטור בסי' תר"מ דחתן חייב בסוכה שאפשר לו לשמוח בסוכה וסיים הרא"ש דיש לפסוק כר' זירא ואי ר' זירא לאו מדינא קאמר היכי יליף הרא"ש מניה חיובא על כל אדם אלא ודאי לרבי זירא דינא הכי הוי דחתן חייב וכתב שעיקר דינו שאמר בירדו גשמים שאינו רשאי להחמיר (כמו ששמע השואל בשמו) ראה שמפורש כן במרדכי שם בשם רבינו שמחה כל מי שפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר אלא הדיוט הוי כדאיתא בירושלמי והביא שהרב כסא אליהו בסי' תר"מ הקשה על רבינו שמחה מהא דר' זירא אכל בסוכה ותמה עליו שהרי מדברי הרא"ש ומר בריה בטור מתבאר דסברי דר' זירא סובר דמן הדין חייב ואי הכי מאי קושיא על רבינו שמחה אלו תורף דב"ק יצ"ו

והנה על השואל אין לנו לערער דלא פקיע שמיה ולא ידענא מנו אמנם על ידידי הרה"ג המחבר יצ"ו נפלאת היא בעיני שלא ראה דברי הרמ"א בדרכי משה ובש"ע בסי' תרל"ט סעיף ז' שהביא לפסק הלכה הא דרבינו שמחה דהפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר ונקרא הדיוט ולא זו הדרך להעלות על הספר שאלה ותשובה בדבר המפורש ועלה על שלחן מלכים עד בלי הגיד שדבר זה מפורש יוצא בשלחן הטהור. ואשר כתב דבר זה בשם המרדכי שם (כלומר בפרק הישן בסוגיא שהזכיר הרב יצ"ו) יגעתי ולא מצאתי דבר זה במרדכי כי אם בהגהות מיימוניות בששי מהלכות סוכה אות ב' והרמ"א שהביא הא דרבינו שמחה וכן שאר מחברים כתבו כן בשם ההגהות שהביא בשם רבינו שמחה ומה שכתב שמדברי התוספות במנחות ד' ל"ב מתברר שסוברים דגם תלמוד דידן סובר להא דירושלמי דכל הפטור ועושה נקרא הדיוט דבריו נאמנו מאד וכבר כתבתי בראש אות זו שכן כתבו התוספות עוד בגטין ד' ו' ובסוטה ד' י"ז ועוד רשמתי שכן דעת כמה ראשונים שסוברים שדין זה מוסכם ושריר וקיים

אך בזאת במה שכתב להכריח דר' זירא דעבד עובדא בנפשיה ואכל בסוכה סובר דדינא הכי הוא מדסיים הרא"ש שיש לפסוק כר' זירא ואי ר' זירא לאו מדינא קאמר היכי יליף הרא"ש מניה חיובא לכל אדם אומר אני הדל עמו הסליחה רבה דאין מזה הכרח כלל שהרי הרא"ש כתב בזה הלשון יש פוסקין כר' זירא ומביאים ראיה מן הירושלמי וכו' ואחר שהביא דברי הירושלמי ושהרי"ף לא הביא הא דר' זירא סיים ואמר ונראה שיש לעשות כעובדין שבירושלמי וכן כתב בעל העיטור עכ"ל הפירוש הפשוט בדברי הרא"ש הוא שיש פוסקים כמו שעשה ר' זירא וראייתם מן הירושלמי וכו' וכן מסיק הרא"ש על פי הנהו עובדי דבירושלמי דמוכח דלא מפני מה שאמר ר' זירא אנא אכלי וכו' הוא שפסקו כן אלא מפני מה שאמרו בירושלמי וכבר כתבתי למעלה (בסמוך בד"ה וראיתי להרב) דמה שלא כתבו כן על פי מעשה שעשה ר' זירא הוא משום שיש לומר דמדת חסידות הוא וכדכתב מרן הב"י לדעת הרמב"ם ואם כן מתבאר שמגוף דברי ר' זירא וכן מדברי הרא"ש אין שום הכרח דדינא הוא דקאמר וחידוש הוא בעיני שנעלמו מעיני הרב יצ"ו דברי מרן הב"י שבסי' תר"מ שהבאתי למעלה בסמוך (בד"ה ודאתאן עלה) שכתב לדעת הרמב"ם דר' זירא מדת חסידות היתה בו ואילו הרב יצ"ו פסקיה בסכינא חריפא דרבי זירא אינו סובר כר' אבא דאמר חתן פטור וכו' אלא מן הדין חתן חייב כנז"ל

וממה שתמה על הרב כסא אליהו כנז"ל מובן שהרב כסא אליהו לא היה לו שום הכרח שרבינו שמחה פוסק כהרמב"ם דחתן פטור מסוכה (כמו שכתבתי אני ההדיוט בסמוך בד"ה ועל כל פנים) ואי הכי שפיר קא מותיב עליה והוא תימה איך לא ראה הרב כסא אליהו דברי מרן הבית יוסף באותו פרק באותו מקום דעסיק ביה שמתבאר שדעת הרא"ש היא דחתן חייב מן הדין ולא נפלאת היא לומר שכן דעת רבינו שמחה וכמו שהשיב ידידי הרה"ג יצ"ו וראיתי עוד שם האריך קצת בכלל זה והביא מה שכתב הרב יד אהרן (שהביא רבין חסידא בספר מנחה טהורה שהבאתי דבריו לעיל בסק"ד) דמהא דר' טרפון שנסתכן מפני הלסטים מוכח דתלמודין נמי אית ליה הא דפטור מן הדבר אינו רשאי להחמיר וכתב שלפי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שהוא הכניס עצמו לסכנה אין ראיה וכו' וכתב הרב יצ"ו שגם הרב מוהר"י אירגז בשו"ת דברי יוסף סי מ"ה כתב שממעשה דר' טרפון אין להוכיח שאין אדם רשאי להחמיר על עצמו דשאני התם שהוא הכניס עצמו לסכנה וכו' וכדכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והרב הורשד"ם וכו' ועיינתי בדברי יוסף ודבריו הם בדף צ' ע"ג (בד"ה עוד) על מה שכתב הגאון רש"ל בתשובה סי' ל"ד על מה שנשאל במי שנהג שלא לאכול בשר אחר תשעה באב עד שבת נחמו אי הוי מנהג או לא והשיב שאינו מנהג מאחר דלא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל שאוסר כל אותה שבת אלא כרבי מאיר שאינו אסור אלא עד התענית ובסוף דבריו כתב דאפילו בא להחמיר לאסור כל שבוע שחל תשעה באב כרשב"ג לא יאות עביד וראיה מהא דר' טרפון וכו' דמאחר שבא לעבור על דברי בית הלל נגד ההלכה אף שהוא להחמיר חייב מיתה והוא הדין הכא דקבעו הלכה כר' מאיר והוא בא להחמיר כרשב"ג להתאבל יותר מדאי וכל שכן לסגף עצמו שהוא חוטא ודחה דבריו על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובזה יישב הרב דברי יוסף קושית הרשב"א בחידושיו לברכות ד' י"א ע"א תני רב יחזקאל עשה כדברי בית שמאי עשה כדברי בית הלל עשה דאיך סלקא דעתין לרב יחזקאל למימר הכי והתנן אמר ר' טרפון וכו' ולא תירץ כלום והוא כתב ליישב על פי זה דמה ששנינו דר' טרפון עשה שלא כהוגן הוא בשביל שסכן עצמו כדי לעשות כבית שמאי אבל בלאו הכי סבירא ליה לרב יחזקאל דמי שעשה כבית שמאי עשה העתקתי דב"ק בישוב קושית הרשב"א אף שאינו מעניינו לפי שבספרי הקטן מכתב לחזקיהו בסוגיא דברכות הנ"ל הבאתי קושית הרשב"א ונשאתי ונתתי בזה כיעויין שם ובו בפרק לא ראיתי דברי הרב דברי יוסף בזה ואפריון נמטייה לידידי הרה"ג הנ"ל יצ"ו

עוד ראיתי שם בדברי יוסף (בד"ה גם הראיה) שכתב שהראיה שהביא מוהרש"ל ממאי דאמרינן בגמרא ד' י"א ע"א רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה וכו' אינה ראיה. חדא וכו' ועוד אין ללמוד מהתם דהרוצה להחמיר במידי דפליגי תנאי או אמוראי דאינו רשאי דשאני התם דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה משום הכי אסור לעשות כבית שמאי וכו' עי"ש והוא תנא דמסייע לן במה שכתבתי למעלה בס"ק ד' על דברי הרב מנחה טהורה (עי"ש בד"ה אחר כל אלה) דאין לדמות מחלוקת בית שמאי ובית הלל למחלוקת שאר תנאים דאף אם נאמר במחלוקת שאר תנאים שאם רוצה להחמיר כמאן דלא קימא לן כוותיה שפיר דמי מכל מקום בית שמאי במקום בית הלל דאינה משנה שאני

ובמה שהבאתי למעלה בס"ק זה (בד"ה ודברי הרב) בשם הרב מוהרשד"ם שראוי לאדם להסתכן כדי לקיים מדת חסידות וכו' ראיתי להרב דברי יוסף שם בד' צ"א ע"א שדחה ראייתו דהתם מה שנתכעס עמו אליהו הוא לפי שר' יהושע בן לוי בעצמו נעשה דלטור למסרו להם והיה לו להניח שימסרהו אחרים ולא הוא בעצמו וכן הובא מעשה זה בבראשית רבה סוף פרשה צ"ד בזה הלשון וכי משנת חסידים היא מיבעי להאי מילתא מיתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך ומטעם זה פסק הרמב"ם בחמישי מיסודי התורה שאין מורין כן לכתחלה כדכתב הטורי זהב יו"ד סי' קנ"ז אי נמי יש לומר דמה שכעס הוא כמו שפירש הרב המאירי וז"ל