שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ כג

דבאמת כל האחרונים תופסים לכלל גמור דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכתב לחלק דדוקא כשאינו עושה בזה שום מצוה נקרא הדיוט כמו בירדו גשמים וכו' אבל כשעושה קצת מצוה שפיר דמי והיינו משום דמשני בירושלמי דעבד כרבן גמליאל דאף דחתן פטור מכל מקום כיון שיש קצת מצוה שפיר דמי וכתב שכן נראה לו לדינא ובכונת הירושלמי וציין ברכי יוסף סי' ל"ב אלו תורף דב"ק וקיצר מאד בעיקר כלל זה לפי שדבריו בענין זה היו באגב גררא כיעי"ש

אמנם בספר אבן שתיה הנדפס חדש ממש לידידי הגאון אבד"ק לוצין יצ"ו העמיק בענין זה ומשום חבת הקודש אעתיק תורף דב"ק והם בסי' כ"ב שנשאל בהולכי דרכים שפטורים מן הסוכה ורוצה להחמיר על עצמו לישב בסוכה אם יכול לברך גם כן דאף דבירדו גשמים מבואר בסי' תרל"ט בטורי זהב ס"ק י"ט דאינו רשאי לברך שאני התם דדמי לעבד שמוזג כוס לרבו וכו' ובתשובתו אחר שהאריך במחלוקת הפוסקים בדין טלת שאולה שפטור מן הצצית ודעת התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר ד' ק"י דהרוצה לברך על טלת שאולה לא הפסיד לדעת רבינו תם במצות עשה שהזמן גרמא דרשאות לברך ולדעת הגהות מיימונית ושאר פוסקים יש בזה משום ברכה לבטלה וכתב שאין הכרע להלכה במחלוקת זו וגם כתב כמה חילוקים בין טלת שאולה לנדון שנשאל עליו הנה אחר כל מאי דשקיל וטרי בזה הביא לשון הירושלמי בעיקר כללין (כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט) ומה שכתב בפירוש הרב בעל ס' החרדים דתלי הא מילתא בפלוגתא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב שלא מצינו בזה הכרעה מבוררת בפוסקים זימנין אמור רבנן המחמיר תבא עליו ברכה וזימנין אמרי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכמו שכתב במגן אברהם סי' ל"ב בשם הבאר שבע

ומצא שהגאון בספר שנות אליהו בפרק קמא דברכות התעורר על זה וכתב שהחילוק הוא בין אם הדבר שרוצה להחמיר הוא מצוה בעצם רק שכעת לא הצריכהו חכמים לעשות מצוה זו מאיזה טעם שיש להם אז אם עושה מצוה זו אף שהוא פטור מקבל עליה שכר מה שאין כן דבר שאין בעצם מצוה כגון היסבה בליל פסח או שירטוט ספרים וכיוצא שזאת בעצם אינה שום מצוה מחמת עצמה רק שהצריכוהו חכמים כדי ליפות הכתב או כדי לישב דרך חידות אזי בכי האי גוונא כל שפטרוהו מלעשות אם עושה נקרא הדיוט כיון שאינו מקיים שום מצוה בעשייה זו וכתב שסברא זו נמצאת בחידושי הריטב"א לקידושין ד' ל"א אהא דאמרינן גדול המצווה ועושה וז"ל ורבינו הגדול פירש שהמצות אינן להנאת השם יתברך אלא לזכותינו ומי שהוא מצווה מקיים בגזירת המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך ומכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וכו' הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך ודוקא במצות שצוה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מעצמו מצות שלא ציותה בהם התורה כלל זו היא שאמרו וכו' שנקרא הדיוט עכ"ל הובאו דבריו בשו"ת שו"מ ח"ד ומה מאד מכוונים דברים אלו לדברי הגאון בשנות אליהו וביאר עוד שכל זה הוא לדידן שאין לנו הכרע אם לפסוק כהרי"ף והרמב"ם שפסקו כתנא קמא דרשב"ג חתן אם רצה לקרות קורא או הלכה כהרא"ש שפסק כרשב"ג אבל שיטת הרא"ש שפוסק כרשב"ג אינה כן דלדידיה אף בדבר שהוא מצוה בעצם מכל מקום כיון שעכשיו פטרוהו חכמים אם עושה נקרא הדיוט היפך דברי הריטב"א ושנות אליהו הנ"ל כמו שכתב הרא"ש להדיא בריש פרק מי שמתו לענין אם מת לו מת בשבת שאוכל במוצאי שבת בלא הבדלה שאם רוצה להחמיר אינו רשאי כדאמרו בירושלמי כל הפטור וכו' הרי דאף אם מקיים מצוה שהיא בעצם מצוה מכל מקום כיון שהוא פטור נקרא הדיוט

שוב כתב להעיר בדברי הרא"ש עצמו דבטלת שאולה פסק דהרוצה לברך לא הפסיד לדעת רבינו תם דנשים מברכות אמצות עשה אלמא דהמחמיר לא נקרא הדיוט ואילו באונן פסק דהוי הדיוט וכתב לחלק דבטלת שאולה כיון דהבעלים חייבים שייך לברך מטעם ערבות ועוד הוצרך לחלק בין עוסק בדבר הרשות שבזה יכול להחמיר לעסוק במצוה כמשמר את מתו ועוסק בצרכי צבור שאינו רשאי להפסיק מצותו ונקרא הדיוט וכו' וגם הרא"ש מודה לסברת הריטב"א ושנות אליהו הנ"ל ומסיק לענין השאלה הנ"ל שאם מה שפטור מסוכה הוא משום שהוא מהולכי דרכים וכיוצא מדבר הרשות אז אף שמן הדין פטור אם רוצה להחמיר להכניס עצמו במצות רשאי לברך גם כן ומקבל שכר אבל אם הוא פטור משום שעוסק במצוה אחרת אז הוי ספקא דדינא דלשיטת הרי"ף והרמב"ם רשאי לברך ולשיטת הרא"ש ושאר פוסקים אינו מברך אלו תורף דב"ק עי"ש באריכות וכפי אשר התענגתי בפילפולו הנעים הייתי חפץ מאד להשתעשע בהם ולבאר איזה דברים אך לא יכולתי כעת והמעיין בכל אשר כתבתי אני הדל באות זו עיניו תחזנה מישרים שהגאון הנ"ל יצ"ו כיוון בדעתו הגדולה לדעת רבנן קדישי שקדמוהו ולא העלם על שפתיו לפי שאין מצויים באמתחת ספריו ובפרטות במה שנשא ונתן בדין טלת שאולה אם היה רואה דברי מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' ס"א כמו שרשמתי למעלה (בד"ה ובספרו מחזיק) היה שמח לקראתם ומסלסל בדב"ק וגם במה שכתב בשם הרמב"ן והריטב"א הארכתי אני הדל בס"ק ב' ואפריון נמטייה דדלי לן מרגניתא דברי הגאון בשנות אליהו שדבריו מכוונים לדברי שני המאורות הגדולים הרמב"ן והריטב"א והבאתי כן גם בשם איזה מרבני האחרונים ואם היה רואה הרב יצ"ו מה שחילק מרן חיד"א בזה כמו שכת בתי בשמו שם (בד"ה ומצאתי) כנראה דלא הוה קשיא ליה מה שהקשה מדברי הרא"ש שכתב לגבי אונן הא דכל הפטור מן הדבר וכו'

עוד כתב שבשו"מ חלק ד' סי' י"א כתב שדוקא לענין מצות סוכה כתב הרמ"א שנקרא הדיוט משום שאם רוצה אינו אוכל ואינו חייב בסוכה הלכך הוי כדבר הרשות ולכן המחמיר הוי הדיוט אבל לא בשאר דוכתי דאיכא מצוה אז לא נקרא הדיוט אבל לא נראה בעיניו חילוק זה דודאי ישיבת סוכה נחשבת למצוה מדמברכינן לישב בסוכה וכמו שחלקו הפוסקים בין סוכה דמברכינן כל שבעה למצה שאין מברכין כל שבעה והיינו משום דילפינן מבסוכות תשבו כעין תדורו שכל שבעת הימים עושה סוכתו קבע וכו' ואם יעשה ביתו קבע וסוכתו עראי מבטל מצות סוכה בידים ולכן אין חילוק בין מצוה זו למצוה אחרת ובפרט כי המעיין בירושלמי שבת שם ובהראשונים מבואר דליתא להאי חלוקא

י"א) הרב תפארת ישראל בפרק קמא דברכות משנה ג' אמאי דתנו אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הליסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל כתב דבגדול הדור לא אמרינן פטור ועושה נקרא הדיוט וז"ל (באות כ"ה) תימה הרי איהו נמי הכי קאמר דאין לומר דאישתבוחי משתבח שהכניס את עצמו לסכנה לקרות כב"ש (כרשד"ם ד' ק"ל ע"א) ליתא דהרי אינו בכלל יהרג ואל יעבור רק עבודת אלילים גילוי עריות שפיכות דמים ואם תמצא לומר אף למאי דקיימא לן כירושלמי פרק שני דשבת כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט מכל מקום אדם גדול שאני וכרבן גמליאל בפרק שני משנה ה' ואף למאי דקיימא לן ביו"ד סי' קנ"ז דבמקום דיעבור ואל יהרג אינו רשאי להחמיר על עצמו על כל פנים היכא דליכא ודאי סכנה ולא שכיח היזקא מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא וראיה מר' עקיבא שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים בעירובין ד' כ"א ע"ב שהיה סומך עצמו שלא יניחו שומר בית האסורים למות בצמא כל שכן הכא בקריאת שמע דאית בה קדושת ה' ויחוד שמו יתברך על כל פנים או אישתבוחי מישתבח לא הוה ליה למימר והטתי ומדאמר וסכנתי לבסוף שמעת מינה דאחר כך מעצמו היה מתגלגל הסכנה וגם הוא ראה אותו העונש משמיא ול"מ ונראה דהכי קאמרי ליה לאו משום שהיית בדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה כבירושלמי פרק רביעי דברכות אלא כדאי היית לחוב בעצמך דייקא אפילו אם לא היה בדרך עכ"ל

הרי שכתב דבגדול ליתא להא דנקרא הדיוט והוכיח כן מדרבן גמליאל שקרא בלילה הראשון ואין משם הכרח לפי מה שכתב הוא עצמו שם דכיון דפיטור החתן הוא משום שאינו יכול לכוין רבן גמליאל הרי היה יכול לכוין ואינו פטור ולא נקרא הדיוט