שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ קלח

וכו' כדי לקיים המצוה אף שהוא מדרבנן אבל לא ביום טוב עצמו משום דאין מענשין בשבת ויום טוב. עתה ראיתי בספר כנסת הגדולה החדש בספר שלישי צד כ"ט שכתב ידידי הגאון אד"ר יצ"ו שבספר תפארת ירושלים בעירובין פרק א' כתב דפלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בענין כיסוי הדם ביום טוב נפקא מינה לזקן ממרא כשכפוהו לכסות ביום טוב וכתב על דבריו דמלבד שאינו פשוט לומר דכופין על מצות כיסוי הדם (עי"ש פלפלא חריפתא בדין זה) ועוד דביום טוב אין לכסות (לכפות) דהוה ליה כמו עונש על עבירה דאין עונשין בשבת ויום טוב כמו שכתבו האחרונים עכ"ד יצ"ו. ולא פניתי עתה לעיין ולחפש לדעת מי הם האחרונים שכתבו כן ודברי מרן אחרון חבי"ף נלע"ד כעת

וכן נראה מדברי הרב כנסת הגדולה שהביא הרב יד מלאכי במערכת העין אות תקי"ד וז"ל ופשיטא שאם עבר ראש השנה ולא עשה שופר וכיוצא שאין מכין אותו עד שתצא נפשו כיון שכבר עבר על העשה עי"ש דמתבאר מדבריו דבראש השנה עצמו שעדיין לא עבר על העשה היו כופין אותו והגאון אד"ר יצ"ו לפי הנראה אין מצוי אצלו ספר יד מלאכי ולא ראה דבריו בזה ולכן כתב מסברא בהיפך וכבר כתבתי שנראה לי ההדיוט להכריח כן ממה שהתוס' לא דחו סברת רש"י (בכתובות ד' פ"ו דאין כופין משום מצוה דרבנן) מהא דתני בברייתא לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו שאם נאמר שהדין נותן שאין כופין בשבת ויום טוב צריכים אנו לומר דעל לולב בשאר ימים הוא דתני דמכין ואם כן מזה נשמע דגם אדרבנן כלולב בשאר ימים כופין ומדלא הכריחו התוס' מזה מוכח דגם ביום טוב מכין ומתוקמא ההיא דלולב ואינו נוטל ביום טוב שהוא מן התורה ואולי יש לדחוק דבמצוה דרבנן שיש לה עיקר מן התורה גם רש"י מודה דכופין ועל כל פנים מסתברא כדברי מרן החבי"ף דגם בשבת ויום טוב מכין על קיום המצוה ואין בזה משום עונש בשבת וכן ראיתי בספר אפריון שלמה בקונטרס מזבח אבנים דף כ"ז ע"א אות ג' דנקיט בפשיטות דהא דמכין אקיום מצות עד שתצ"נ הוא גם בשבת עי"ש

ובמכתב שקבלתי מידידי הגאון מוהר"ר מאיר דן אבד"ק ווארטא יצ"ו כתב לי בזה דברים נחמדים וז"ל אעתיק לפניו דבר אחד השייך לספרו בענין אי כופין בשבת ויום טוב לקיים מצות עשה והוא מחידושי למסכת ראש השנה וזהו בראש השנה דף כ"ח ע"א (וז"ל הנצרך לענייננו) ובעיקר קושית הכפת תמרים אמאי לא אמר בפשיטות שהבית דין כפו אותו לאכול מצה נראה לי להעיר בדבר חדש דהנה באמת יש לדקדק בגמרא דנקטו רק סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל ולמה לא נקוט מצה לכן נראה דהנה ביראים מצוה רע"ח כתיב דהא דהיו כופין אותו עד שתצ"נ הוא דיני קנסות ואין דנין אותו אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אין דנין אותו עי"ש ומעתה נראה דהוא הדין ביום טוב כיון דקיימא לן דאין דנין דינין ביום טוב הוא הדין דלא שייך בזה דמכין אותו עד שתצ"נ והרי גדולה מזה מסתפק המשנה למלך אי רודף בשבת ניתן להצילו בנפשו כיון דאין דנין בשבת אם כן נראה ברור דהוא הדין הא דכופין עד שתצ"נ לא שייך בשבת ויום טוב ולכן לא נקיט בגמרא אלא מסוכה ומלולב דמשכחת לה בחולו של מועד (ואפילו לשיטת הפוסקים דבמצוה דרבנן אין כופין עד שתצ"נ משכחת לה בלולב כל שבעה במקדש) אבל מצה דלא משכחת לה אלא בליל ראשון של פסח לא שייכה כלל הך דינא דכופין אותו עד שתצ"נ ולכך שלחו ליה דכפאהו פרסיים וזה נראה נכון בעזהי"ת (ובאמת לפי דברי היראים יש ליישב בפשיטות כיון שהיה בחוצה לארץ ושם אין כופין ול"ד) עכ"ל בחידושי שם

והנה ממוצא דברינו נלמד שני דברים חדשים אחד דברי היראים הנ"ל שלא זכר כתר"ה ושנית שעל פי דבריו נדחה ראיות כתר"ה מדברי התוספת ואתפלא על מעכתר"ה שלא הרגיש בזה אבקש מאד מכתר"ה להודיענו דעתו הקדושה בכל זה ובזה הנני ידידו הדו"ש כת"ר בלונ"ח מצפה למכתבו במוקדם מאיר דן ברח"י נ"י. עכ"ד יצ"ו

ואנכי עפר כתבתי לו כי באמת יפה ד"ן והערה נכונה ויקרה היא שלפי דברי הרא"ם בספר היראים נלמוד דאין מכין בשבת ויום טוב ודברי קדשו נעלמו ממני ההדיוט ומעיני העדה הרבנים שהבאתי בזה ואפריון נמטייה דדלי לן מרגניתא אמנם מה שכתב שנדחית ראייתי מדברי התוס' דכתובות כנז"ל אין דעתי העניה נוחה בזה כי הוא דוחק עצום לאוקמה במקדש כדאמר מר יצ"ו מכמה טעמי והמעיין יבחר ועל כל פנים מדברי הרא"ם מוכח כן כדאמר רב חביבא יצ"ו ועיין בדברי ידידי הרב מאומאן יצ"ו שהבאתי במערכת החי"ת אות צ"ב מה שכתב בזה עתה נדפס ס' פעלים לתורה לידידי הרה"ג אברהם מתתי' חלפן יצ"ו וראיתי שם בקונטרס אור צדיקים סי' ב' דף ז' ע"ב אות ט' שכתב ידידי הגאון שלמה פרעיידש יצ"ו להשיב על דברי הרב אפריון שלמה (שהבאתי למעלה) דהא בשבת ויו"ט אסור לכוף על זה כמ"ש הגאון מפאניוועז יצ"ו בקובץ יגדיל תורה סי' קנ"ג וחידוש הוא דכל רז לא אניס ליה ולא זכר שר מה שכתבתי בשדי חמד בחלק דברי חכמים סי' ל"ב שאינו פשוט לומר כן ועל כל פנים יפה אמר רב לפי דברי הרא"ם הנז"ל

ומצאתי שהגאון מנחת חינוך הוא תנא דמסייע לרבנן קדישי הנ"ל שמתבאר מדבריו דפשיטא ליה האי מילתא דאין מכין וכופין בשבת ויום טוב ולפי שספר הקדוש הזה אינו מצוי וכל דבריו הן הן גופי תורה וכמה הלכתא איכא למישמע ראיתי להעתיק גוף דב"ק בענין זה בס"ד (כאשר הבטחתי למעלה באות מ"א) וז"ל ידוע דאם אינו רוצה לעשות מצות עשה היו כופין אותו בזמן הבית עד שתצ"נ באומר לולב ואינו נוטל וכו' ודוקא מצוה הנמשכת שעדיין יש בידו לקיים אבל אם עבר אין כופין רק היו לוקין מכת מרדות ואין צריך לרשום מראה מקום לזה כי מלאים מזה כל הראשונים ובלא תעשה אינו מפורש אם בא לעבור לא תעשה אם כופין אותו כדי שלא לעבור ונראה פשוט דאם רוצה לעבור עלן לאו בקום עשה ודאי אין מניחין אותו ועיין חולין דף ק"י דכופתי פירש רש"י מחמת דמכין אותו אך שבקוהו דמתן שכרה בצדה וכתבו התוספות משום דהוי לאו דלא תקפוץ אם כן מבואר דהיכא דאיכא לאו אף אם עובר בשב ואל תעשה כופין וזה נראה גם מצד הסברא כמו שאם אינו רוצה לעשות מצות עשה שהוא עובר בשב ואל תעשה מכל מקום היו מכין אותו כיון שאפשר לקיים אם כן הוא הדין בלא תעשה שאין בו מעשה ורוצה לעבור בשב ואל תעשה מכל מקום היו כופין אותו שלא לעבור ולמה יגרע ממצות עשה וכל שכן לאו בקום עשה אם רוצה לעבור היו מכין אותו עד שתצ"נ כדי שלא לעבור בקום עשה דהא בודאי חמיר דהוא קום עשה ואם כן היו מכין אותו עד שתצ"נ להצילו מן העבירה ועיין בראש השנה בסוגיא דבל תאחר אזהרה לבית דין שיעשוך ועי"ש בתוספות וזה פשוט ואין להקשות אם כן היאך מבואר בסנהדרין דף ע"ג דרודף ניתן להצילו בנפשו דוקא ברודף אחר חבירו להרגו ואחר נערה המאורסה והזכר אבל שאר עבירות אפילו חילול שבת ועובד עכו"ם לא ניתן להציל בנפשו וגם בדברים שניתן להציל בנפשו דוקא קודם שעשה העבירה כדי להציל נפש או האשה אבל לאחר שנעשה העבירה אסור להרוג אלא מביאו לפני בית דין אם כן קודם שעשה עבירה אפילו אחת מכל עבירות היה מותר להרגו כדי שלא יעבור ובפרט בקום עשה כחילול שבת וכדומה ואם כן כמו שהיו מכין אותו עד שתצ"נ אם הפקירה התורה את נפשו ודאי היה מותר להרגו אם אי אפשר להצילו מלעבור בלא תעשה אם כן מה חילוק יש בין רודף אחר שלשה דברים הנ"ל לשאר עבירות הא לא קשיא

וכמה תשובות בדבר דגבי רודף מבואר דאין צריך התראה ואף דמבואר ברמב"ם בראשון מהלכות רוצח דעל כל פנים צריך להודיע לו דילמא שוגג הוא זה דוקא ביש פנאי אבל אם אין פנאי הורגין אותו אפילו ידעינן שהוא שוגג עיין מגיד משנה פרק ח' מהלכות חובל ומזיק ועי"ש דאפילו קטן שרודף ניתן להציל בנפשו ואפילו קטן בן יומו והא דאין הורגין אותו מחמת שהוא רודף לאמו מן השמים קא רדפו עי"ש אבל בלא זה הורגין אפילו בשוגג אבל בשאר עבירות אין לו דין רודף רק מצוה לאפרושי מאסורא אם כן בודאי אין עושין דבר עד שידוע שהוא מורד ומסרב וכן