שדי חמד קונטרס הכללים מערכת כ קב

בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה או מכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות ד' פ"א ע"ב כיון דאמור רבנן לא ליזבין אי זבין לא הוי זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו ואם כן אין במעשיו כלום דעל ידי עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובתמורה אמר אביי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני והתם מייתי פירכי טובא לאביי ולרבא ומשני כולהו ומכל מקום הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ונראה דאם אין לנו הכרח לחלק בין שאר דברים לנשבע שלא לגרש מסתמא אית לן למימר דלדעת הגמ"ר הנ"ל כי היכי דאם נשבע שלא ליתן ולמכור ולמחול ועבר על שבועתו ונתן או מכר או מחל אין במעשיו כלום הכי נמי בנשבע שלא לגרש ועבר וגירש דלא מהני וכן הבינו כמה וכמה רבנן בתראי בדעת הר"י בר"פ הנ"ל אלא שהרב נודע ביהודה בתניינא בחלק אבן העזר סי' קכ"ט (ד"ה הן אמת) אסברא לן דבנשבע שלא לגרש מודה הגמ"ר דעביד ומהני מטעם שכתבו התוס' דאיתקש גט למיתה וכו' עי"ש והבאתי תורף דב"ק לעיל באות ס"ג (בד"ה גם הרב נודע ביהודה) ורשמתי שם דברי רבנן בתראי בזה בס"ד עי"ש שמתבאר דלולא מצינו שכתבו התוס' דבגירושין אי עביד מהני מטעם דאיתקש גרושין למיתה מסתמא היה לנו לומר לדעת ההגהות מרדכי הנ"ל דאם נשבע שלא לגרש ועבר וגרש אין במעשיו כלום כמו בנשבע שלא ליתן ושלא למכור

ובכן לא זכיתי להבין דברי הרב גט פשוט בסדר הגט אות רי"ח הביא דבריו בספר קב נקי הנדפס חדש ממש להרב המפורסם אבד"ק ניקאלייב יצ"ו בדף י"ז ע"א ס"ק ד"ן וז"ל ואנו נוהגים להתיר אם נשבע שלא לגרש משום הא דאמרי' בתמורה כ"מ דאמ"ר וכו' ואעפ"י שהמרדכי בשבועות חלק בענין זה מיהו לצאת מידי ספק נהגו כן עכ"ל מרוצת לשונו מורה דלהמרדכי לא היה לנו להזקיק להתיר אם נשבע שלא לגרש משום דאף אם נשבע שלא לגרש וגרש מהני ולא ידעתי איה מקום כבוד דברי המרדכי הללו ואילו מהגמ"ר הנ"ל אדרבא איכא למישמע לאידך גיסא כנז"ל ואם היה מקום לפקפק שלא להצריך להתיר שבועה שלא לגרש היינו על פי סברת התוס' בתמורה שכתבו דאיתקש גט למיתה וכו' וכמו שכתבתי באות ס"ג עי"ש

ואחד מגדולי דורנו יצ"ו כתב לי דאין כונת הרב גט פשוט לומר דלהמרדכי אם נשבע שלא לגרש וגרש מהני אלא כונתו על מה שכתב המרדכי בפרק ב' דשבועות בענין היתר השבועות ואיך אנו קובעים מנהג להתיר השבועות ומה שלא הוקשה לו אלא על המנהג להתיר שבועה שלא לגרש הוא דבשלמא המנהג להתיר אם נשבע לגרש הנה אדרבא הוא מקיים כפי מה שנשבע אבל לקבוע מנהג להתיר אם נשבע שלא לגרש יש לחוש אולי נשבע באופן שאי אפשר להתיר ולזה השיב הגט פשוט כיון שאנו שואלים אותו אם נשבע ואומר שלא נשבע רק שאנו חוששים אולי שכח ורק לצאת מידי ספק אולי נשבע ושכח נהגו כן עכ"ד נר"ו הנה מה שמציין מרדכי פרק ב' דשבועות לפי הנראה הוא ט"ס וצריך להיות פרק ג' ששם הביא דהגאונים מחמירים בהתרת נדרים בזמן הזה וכבר הובאה סברת הגאונים בטור ובית יוסף יו"ד סי' ר"ל עי"ש. ואני הדל אין דעתי נוחה בפירושו שהרואה יראה שדברי הרב גט פשוט אין מורין כונה זו כלל דמשמעות לשונו מורה דמרמז על המרדכי שדבר בענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דפתח בה דהא קאמר ואעפ"י שהמרדכי בשבועות חלק בענין זה גם מה שכתב מיהו לצאת ידי ספק וכו' אינו מדוקדק והכי הוה ליה למימר מיהו כיון שאינו אלא לצאת ידי ספק וכו' אף גם לא ידעתי למה בנשבע לגרש אין לחוש הלא לדעת הגאונים שאין להתיר שבועות בזמן הזה אם כן נשבע לגרש הוא מוכרח לגרש מכח שבועתו והוי גט מעושה לדעת כמה מרבנן קדישי עיין להרב דברי אמת בקונטריס י"א סי' א' ב' ותו אי ידיע לן בבירור שנשבע בשם מי נימא שלא יוכל לגרש על סמך שיתירו לו שבועתו הלא ספרין פתיחו בכל מסדרי גיטין דמתירין לנשבע לגרש או שלא לגרש והלכתא הכי אזלא להתיר גם בזה"ז ולא חשו לסברת הגאונים עיין ביו"ד סי' ר"ל ומהיכא תיסק אדעתין שיהא ספקו חמור מודאי למיחש בספק נשבע טפי מודאי נשבע

ולפי שלא נתקררה דעתי במה שפירש הרב הנ"ל יצ"ו בכונת הרב גט פשוט שאלתי לחכמים חברים מקשיבים מחכמי ורבני דורנו יצ"ו ואחד מהם ידי"ן רב ועצום יצ"ו כתב אלי דהרב גט מקושר בולה בסי' ב"ך אות י"א קדמני להקשות כן על הג"פ הנ"ל והוא יצ"ו כתב דהגם דמה שכתב האחד מגדולי דורינו הנ"ל סתום בדברי הג"פ אך בהכרח לומר כן שמה שנרגש הוא מההיא דמוהר"ם ב"ב ומפרק כלאחר יד דלצאת ידי ספק נהגו כן ולא החמירו הגאונים אלא בודאי שבועה ולא בספק ומה שלא נרגש בשבועה דלגרש היינו משום דאיכא כמה פוסקים דסברי דלא הוי מעושה אף אם לא יתירו ואם תמצא לומר דבעי התרה אפשר דבדיעבד כשר ואת"ל דגם בדיעבד פסול אפשר דהולכה כמ"ר דגם בזה"ז מתירם לכן שפיר מתירים וכו' אלו תוד"ק יצ"ו ולא נתקררה דעתי העניה כעת בזה ואיה"ש אשובה אראה (אמר המחבר זה רבות בשנים אשר נכתב כל הנז"ל ומפני סבה הבאתי דברי ידי"ן מרבני דורינו בהעלם שמותם ועתה רצוני להודיע מי בעל דברים אך לא אזכור בבירור מי ומי המה אך כמדומה לי שכאשר נתכבדתי בס' היקר קב נקי מאת הרב המחבר כתבתי ושלחתי לו איזו הערות על ספרו וזו אחת מהן ואליו כיונתי בכתבי בשם אחד מגדולי דורנו יצ"ו ולפי שדבריו לא הרוו צמאוני שלחתי את כל הדברים לרבנים ידי"ן שבעיר קושט"א ואשר כתבתי בשם האחד חכם מר ניהו ידי"ן אחד המיוחד חריף ובקי הרה"ג מוהר"ר חיים נשיא יצ"ו כן הוא רשום בזכרוני אם אינו כוזב)

עוד כתוב בקונטריסי באיזה אותיות בעיקר כללין (כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד) ובתתי עתה להעתיק קונטריס זה ראיתי נכון לצרפם ביחד עם כל הכתוב למעלה אבל לא יתכן לכתוב כל ענין באות בפני עצמה (כאשר היה מתחלה) על סדר האותיות שבקונטריס כדי שלא לקלקל מספר האותיות כמובן לכן אספחם באות זו ואלה הדברים באות קכ"ג כתוב

כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' הרמב"ם בספר המצות במצות לא תעשה סי' זכ"ר חשב והארץ לא תמכר לצמיתות ללא תעשה וז"ל מצוה רכ"ז הזהיר שלא למכור בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו והארץ לא תמכר לצמיתות והרמב"ן שם כתב ולא נתברר לי ענין המניעה הזאת שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם והיובל מחזירם כמו שאמרו אפקעתא דמלכא היא וכו' ואפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו אחר היובל ואעפ"י שאין זה מועיל דקימא לן כל דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני וכו' וכן כתב בחבורו הגדול שאם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה ואין מעשיהם מועילים אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא דתמורה שלא הוזכר זה במחלוקותם של אביי ורבא שם עכ"ל נראה לדעתי העניה בכונת דברי הרמב"ן הללו דהנה המעיין בסוגיא דתמורה יראה שהקשו שם מכמה מקומות בין לאביי בין לרבא ותירצו לכל מר כדאית ליה שאני הכא דגלי קרא דמהני או דלא מהני ובסוף הסוגיא בדף ו' אמרינן והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי וכו' ודמסקינן שינוי קונה איכא בנייהו ורוצה לומר משמעות דורשין איכא בנייהו ומה שכתוב בדברי רש"י דפליגי אביי ורבא אי שינוי קונה או לא הנה הרב מוהרימ"ט הוכיח שאינם דברי רש"י אלא גליון הוא ואינו עיקר אלא משמעות דורשין הוא דאיכא בינייהו עי"ש והבאתי דב"ק באות ס' (בד"ה אמנם הגאון המחבר) ומעתה יש לומר דזו היא כונת הרמב"ן דאם כדברי הרמב"ם דהוא מניעה כשאר לאוין שבתורה אם כן כיון שלא מצינו בקרא בענין זה איזה ריבוי או מיעוט שיהא מוסכם לכולי עלמא בין לאביי בין לרבא לומר דמהני או דלא מהני אם כן על כרחין לומר דתליא בפלוגתא דלאביי מהני ולרבא לא מהני