שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קנו

בספר המצות כתב מפורש דאיסור הזכרת ש"ש לבטלה נפקא לן מאת ה' אלהיך תירא, ועיין בהעמק שאלה בשאלתא נ"ג אות ד' בזה ובעיקר דעת הרמב"ם בדין ברכה שאינה צריכה כבר כתבתי למעלה דרבני האחרונים נחלקו בדעת הרמב"ם וחידוש הוא שלא ראה אף דברי הרב מג"א בסוס"י רט"ו בזה. ומה שכתב ליישב דברי רש"י בסוטה דהוצרך לפרש כן כדי שלא יהיה מוכרח משם דהלכה כר"ל וכו' נראה דצ"ל לפי זה דרש"י ס"ל דאין הלכה בזה כר"ל אלא כרב הונא דאם א כן אמאי אישתמיט רש"י מזה אדרבא היה לו לפרש הסוגיא אליבא דהלכתא ואילו מפירושו מוכח דאם חוזר ומברך שפיר דמי ולא חיישינן לגורם ברכה שא"צ, וכ"כ התוס' במנחות דף ל"ו ד"ה עבירה מתוך פי' הקונטרס משמע דאם שח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבא מצוה ושכר ברכה עכ"ל והתוס' שלא פקפקו על פירש"י בזה צ"ל דגם הם סוברים דאין הלכה כר"ל ואין חשש בגורם ברכה שא"צ ונכון לומר כן בדעת התוס' לפי מ"ש הגאון עליון יחיה דריש לקיש אוסר גרם ברכה שא"צ הוא דס"ל דברכה שא"צ הוא איסור תורה וא"כ התוס' דסברי במס' ר"ה דף ל"ג דהוא רק מדרבנן עכ"ל דלית להו הא דריש לקיש, וניחא נמי מאי דהרמב"ם בפ"ג מהל' עבודת יוה"כ דין יו"ד נא כתב אלא טעמא דרב הונא משום פגמו של ראשון ולא הזכיר טעמא דריש לקיש משום בש"צ והיינו לפי שדעתו דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן כמ"ש הגאון הנ"ל יצ"ו וא"כ אין הלכה כר"ל ולכן נקיט טעמא דפגמא ולפי זה נוכל לומר דדעת הרי"ף ג"כ דאיסור ברכה שא"צ אינו אלא מדרבנן ומפני זה כשהביא בפ' הקורא את המגילה עומד ההיא דיומא דבעשור שבחומש הפ' כתב הטעם שאין מביאים ס"ת אחרת משום פגמו ולא הזכיר טעמא דר"ל משום ברכה שא"צ כיעי"ש כן יש לומר לפי שיטת הרב הנז"ל יצ"ו

אמנם יש לפקפק דהרי באמת דעת התוס' דקי"ל כההיא דר"ל דאסור לגרום ברכה שא"צ כמ"ש בחולין דף פ"ז ד"ה ומכסי בחדא ידא וכ"כ בפסקי תוס' שם אות רי"א וכ"כ שם הרא"ש בסי' ו' וכ"כ שם הר"ן אמתניתין שחט מאה חיות) בד"ה גמ' ומודה ר' יהודה עי"ש שכלם הביאו ראיה דאסור לגרום ברכה שא"צ מההיא דמשני ריש לקיש דמשום ברכה שא"צ הוא שלא היו מביאים ס"ת אחרת ש"מ דסברי דהכי הלכתא וכבר טרח וכתב בזה מרן חיד"א בברכ"י א"ח סי' מ"ו אות ו' והביא דברי התוס' והרא"ש הנ"ל ועוד דברי הרא"ש בהלק"ט הל' תפילין סי' ט"ו ודברי הר"ן סוף מסכת ר"ה (ולא ראה דברי הר"ן בחולין הנז"ל יעי"ש) ושבמרדכי פרק הקורא למפרע כתב מפורש דהני תרי שינויי שבש"ס יומא דף ע' דמר אמר משום פגמו של ראשון ומר אמר משום ברכה שא"צ לא פליגי והרשב"ץ ח"ב סי' ע' פסיק ותני כר"ל וכ"כ הרמב"ן והרא"ה דקי"ל כר"ל וכ"כ הריטב"א בחידושיו ליומא, וכן נראה מדברי התוספות ישנים ביומא שם דקי"ל כשינויא דר"ל דמשום ברכה שא"צ וכתב בברכ"י שם דכן נראה ממ"ש מרן הב"י ביו"ד סי' י"ט מיסודן של הראשונים דכולהו רבוואתא קמאי סברי דשינויא דר"ל הלכתא היא והרא"ש בסדר עבודת יוה"כ (בד"ה מאתמול) כתב שני הטעמים על מה שהיה קורא ע"פ ובעשור שבחומש הפקודים ועיין להרב יד דוד בחידושיו ליומא דף ע' שכתב ג"כ דמדברי התוס' בחולין דף פ"ז ובמנחות דף ל"ו ד"ה ס"ח מוכח דהא דר"ל הלכתא היא דלא כמי שרצה לומר דלאו הלכתא היא כמו שהביא בברכ"י עכ"ל, וכבר כתבתי דבברכ"י הוכיח דלא בלבד דעת תוס' כן דא"כ לא הוה סתירה מזה לדעת הסובר דלאו הלכתא דהוא כ"כ לדעת הרא"ש כיעי"ש) אלא כן הוא דעת הרא"ש והר"ן והמרדכי והרמב"ן והריטב"א והרשב"ץ כיעיש"ב והרב חיי אדם בקונטרם נש"א בהלכות ברכות כלל ה' אות א' (בסוף ד"ה אך) צדד לומר בדעת הרמב"ם דמה שכתב הטעם משום פגמו הוא משום דבש"ס שקלו וטרו אליביה ש"מ דלא קי"ל בזה כר"ל עי"ש ואין מתיישב זה כ"כ דמנ"ל להרמב"ם דפליגי לדינא רב הונא ורב דהא אפ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכמ"ש הרב המרדכי וגם הרא"ש שכתב שני הטעמים מוכח דס"ל דלא פליגי וכמ"ש מרן חיד"א בברכ"י שם

ממוצא דבר אתה תשמע דאי אפ"ל כמ"ש הרב עליון יצ"ו במה שהזקיקו לרש"י לפרש עבירה היא בידו אם לא חזר וברך דהוא כדי שלא יהיה הכרח מזה דקי"ל כר"ל (ונצטרך לומר לפי זה דרש"י ס"ל באמת דלא קי"ל בהא כריש לקיש דאוסר ברכה שא"צ כמו שכתבתי למעלה) שהרי גם התוס' שלא פקפקו ע"ד רש"י משמע דסברי הכי והלא דברי התוס' בחולין ובמנחות באותו פרק באותו מקום קרו בחיל דסברי דהא דר"ל הלכתא היא. גם מ"ש הגאון יצ"ו דפלוגתא דרב הונא וריש לקיש תליא באיסור ברכה שא"צ אם מדאורייתא או מדרבנן כמש"ל נראה דאי אפ"ל כן שהרי התוס' והרא"ש סברי דאיסור ברכה שא"צ מדרבנן כמו שכתבתי למעלה (בד"ה המורם) ובכל זאת סברי דהלכה כריש לקיש דאסור לגרום ברכה שא"צ, וכבר כתבתי דהרב המרדכי כתב דלא פליגי וכן נראה מדברי הרא"ש בריש יומא

ומה שהעיר ע"ד רש"י דמס' סוטה דהא איכא משום גורם ברכה שא"צ בהורמנותיה דמני"ר יצ"ו, נלע"ד דעל דברי רש"י אין לתמוה משום די"ל דאע"ג דאין לגרום ברכה שא"צ מ"מ ס"ל דלא חשיב עבירה כ"כ לחזור עליה מעורכי המלחמה רק על מה שהבינו התוס' בדעת רש"י דאם מברך מותר גמור ומצוה קעביד על זה יש לתמוה דאיך אפשר שיהא מותר לכתחלה והא איכא משום גורם ברכה שא"צ וזה נלע"ד כונת הרמ"א בד"מ סי' כ"ה סק"ו (על מה שהביא מרן הב"י בשם התוס' דמנחות הנ"ל) וז"ל וע"ד התוס' ק"ל דמ"מ יהא אסור להפסיק משום שגורם ברכה שא"צ והוא אסור כמ"ש שם עכ"ל דמדתלה קושיתו ע"ד התוס' ולא הקשה ע"ד רש"י מוכח דס"ל דמדברי רש"י אין הכרח דס"ל דמותר להפסיק דשפיר נוכל לומר דאם מפסיק ולא ברך עבירה היא בידו אבל אם הפסיק בשיחה וברך אע"ג דאסור לעשות כן מ"מ אינו כ"כ בסוג עבירה דרבנן לחזור מעורכי המלחמה ורק ע"ד התוס' שכתבו דמותר גמור הוא דק"ל דהיכי שרי והא הוי גורם בש"צ ואסור. וידידי הגאון בס' עמודי אש יצ"ו ברס"י ב' כתב בשם שו"ת דברי נחמיה דף ס"ג ע"א שהק' על הד"מ למה תלה קושיתו ע"ד התוס' ולא על רש"י והוא נר"ו חשב ליישב דרש"י ס"ל דלית הלכתא כר"ל ומשו"ה אין להקשות אלא על התוס' ולפי מסקנתו דגם רש"י ס"ל דהלכתא כר"ל כיעי"ש הדרא תמיהת הדברי נחמיה לדוכתא, אך לפענ"ד נראה כמו שכתבתי וראיתי שם שהביא דגם הרבנים משכנות יעקב חא"ח סי' ס"ז ושערי דעה יו"ד סי' י"ט סק"ג כתבו בדעת רש"י במנחות דף ל"ו ע"א בההיא דסח בין תפלה לתפלה דס"ל דלית הלכתא כר"ל ושבישועות יעקב כתב דס"ל לרש"י דהוי כמו ממשמש דחוזר ומברך או דממשמש באמת ואין הכרח דרש"י ס"ל להא דר"ל עי"ש שהאריך והוא חידוש שידידי הגאון בנין שלמה יצ"ו דכל רז לא אניס ליה נעלם ממנו כ זה, אחר זמן ראיתי בספר תורת חסד לגאון בדורנו יצ"ו בסי' ז' שהאריך בדין ברכה שאינה צריכה אם איסורו מדאוריתא ולא פניתי כעת לעיין בדב"ק לך נא ראה

קטז ביקור חולים כתב הרמב"ם רפי"ד מהלכות אבל דהיא מצות עשה של דבריהם, ומרן החבי"ף בס' חקקי לב סי' טו"ב (בד"ה עוד) כתב שבתשובה כתב דרבינו יונה והריטב"א חולקים על סברת הרמב"ם וסברי דמצות בק"ח מד"ת היא עי"ש שלא גילה לנו איה מקום כבוד דברי הריטב"א ור"י ואפשר שכונתו על דברי הרר"י בפרק מי שמתו אמתניתין דקברו את המת וחזרו וכו' שכתב טעמא דמלתא משום דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמ"ח הוי וגמילות חסדים מן התורה כדאמרינן והודעת להם את הדרך זו גמ"ח ולפיכך אמרו שכיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה וכו' עי"ש דמוכח מדבריו דדרשה דדרשינן בש"ס בב"מ דף ל' ע"ב (ובשאר דוכתי) דתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים דרשה גמורה מדאורייתא היא וכיון דדרשינן נמי מהאי קרא ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה משמע דלדעתו הני כולהו הוו מדאורייתא, וכ"כ הרב מחזה אברהם בתשובה רס"י י"ד דהרר"י בפ"ג דברכות מוכח דס"ל דמצות בק"ח היא מדאורייתא ומסתמא כונתו לדברי הרר"י הללו, וכתב עוד דאף דאמרינן בנדרים דף ל"ט ע"ב רמז לבק"ח מן התורה מנין שנאמר אם כמות כל האדם וכו' לאו למימרא דרמז בעלמא הוא דאיכא אלא לפי שאינו מפורש בתורה קרי ליה רמז ולא הונח לו לפרש דמ"ש הרר"י דהוא מדאורייתא ר"ל שהוא מדרבנן ואסמכוהו אקרא דזה דוחק עי"ש ומדלא הזכיר כלל דברי הרמב"ם נראה בעליל שנעלם ממנו ולגבי דידן לא נפלאת