שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קנב

ן' טוואש בסו"ס התשב"ץ סי' ל"ג ואיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן כמ"ש ר"ת ולפיכך התיר לנשים וכו' ואע"ג דבזה לא קי"ל כותיה מ"מ במ"ש שאיסור ברכה שא"צ אינה אלא מדרבנן אין לפקפק כלל עכ"ל, והקשה עליו במ"ש דאין לפקפק כלל דהרי מדברי הרמב"ם משמע שהוא מדאו' וכ"כ מפורש בתשו' הנז' וכו' עי"ש דב"ק ומאחר שכן מה מקום לדחות דברי רבינו מנוח שהם לבאר דברי הרמב"ם דע"פ שיטתו ודאי נותן טעם לשבח הוא, וכן תמיה לי על הרב ערוך השלחן בסי' תפ"ט אות ז' שכתב דלפי דברי הרב תה"ד בסי' ל"ז נראה שדעת הרמב"ם ומרן בש"ע סי' רט"ו דאיסור ברכה שא"צ דרבנן דלא כהמג"א שם ונעלם ממנו דהרמב"ם כתב מפורש בתשו' דהוא מדאו' כאמור גם הרב מעשה רוקח בפ"ב מהל' ק"ש הי"ג הביא דברי הרב פר"ח דמסיק דברכה שא"צ אינו אלא אסור מדרבנן ובפ"א מהל' ברכות הט"ו כתב שגם דברי הרמב"ם נוטים למסקנת הרב פר"ח שהרי כתב דהרי הוא כנשבע לשוא וכו' עי"ש. ולפי מה שמפורש בדברי הרמב"ם בתשו' דס"ל דהוא מדאו' צ"ל דאין הכרח מלשון זה דאינו מדאו' דאע"ג דהוא מדאורי' שפיר קאמר דהוא כנשבע כלומר דאע"ג דאין זה נשבע ממש מ"מ דינו כנשבע לשוא, והרב טל אורות בדף ד' ע"ב כתב שרוב הראשונים בהסכמה העלו דאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן וכ"כ התוס' בר"ה דף ל"ג והטור בסי' תקפ"ט והרר"י בפ' אלו דברים והריב"ש בסי' שפ"ד והתה"ד סי' ל"ז ולא מצאתי מפורש מי שיאמר שהוא מן התורה זולת קצת אחרונים המג"א סי' רט"ו ומוהרמב"ח בתוס' יוה"כ דף י"ב שכתבו בדעת הרמב"ם דאיסור ברכה שא"צ הוא מדאו' וכתבתי ע"ד במ"א ע"כ תוד"ק ובודאי לא ראה תשו' הרמב"ם הנ"ל שכתב מפורש כן גם מ"ש דהטור בסי' תקפ"ט ס"ל דהוא מדרבנן לא ראיתי שכ"כ אלא דמדכתב דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ואין חשש משום ברכה שאינה צריכה הוא דמשמע ליה כן שהרי ר"ת דס"ל הכי הוא משום דס"ל דברכה שא"צ היא מדרבנן כמ"ש הרא"ש בשמו בפ"ק דקידושין סי' מ"ט הנז"ל ומה שכתב שדעת רוב הראשונים דהוא מדרבנן. הנה הרב אגורה באהלך בדף ו' ע"ג כתב לעומת זה דרובא דרבוותא סברי דהוי מדאו' ועיין במ"ש במכתב לחזקיהו בחלק התשו' דף כ"ו ע"ד ועתה ראיתי שמרן חיד"א בס' שיורי ברכה סי' ס"ב העד העיד דלרוב הפוסקים ברכה שא"צ שהיא בלא תשא הוא מדרבנן עי"ש

ועל דברי הרבינו מנוח יש לפקפק דמשמע דאיסור ברכה שאינה צריכה דהוא מדאו' נפקא לן מלא תשא והרי מסקינן בפ"ק דתמורה דף ד' ע"א דמוציא ש"ש לבטלה אין בו אזהרת לאו אלא אזהרת עשה מאת ה' אלקיך תירא וא"כ אם נאמר דמברך ברכה שא"צ נמי הוא בכלל מוציא שם שמים לבטלה היינו ודאי דאית אזהרת עשה ולא משום דעבר על ל"ת, וכן הקשה הרב מחצית השקל ע"ד הרב מג"א סי' רט"ו סק"ו וכן מפורש בדברי התוס' במס' ר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר' יהודה דמוציא שש"ל נפקא לן מאת ה"א תירא ועי"ש בחי' מוהרש"א שכתב דנפקא לן מליראה את ה' וכבר תמהו עליו דזה הוא היפך הש"ס דתמורה בחי' הגהות הרב מוהרצה"ח הצמ"ג שדברי מוהרש"א נפלאים וכו' וכן הקשה הרב ברית יעקב פייתוסי בדרוש ל"ז דף ע"ח ע"ג, והרב יד דוד בחי' לר"ה שם ומה שציין לברכי יוסף ח"מ דף צ"ט ולפי הנראה ציונו הוא על דפוס ליוורנו שאלוניקי והברכ"י שבידי הוא דפוס ווין) דבריו הם בסי' ל"ד אות י"ז שהביא שם תמיהת הרב דברי אמת בקונטריסין דף ל"ה (הוא בקונטרס חמישי דף ס"ז ע"ב מדפוס חדש בד"ה ואני הצעיר תמה) על הגהות שניות דמרדכי פ"ק דמציעא ועוד איזה רבנים שכתבו דמוציא שש"ל עובר על ל"ת דהוא היפך הש"ס דתמורה הנ"ל ומני"ר הברכ"י סייעו שכ"כ בפירוש הסמ"ג לאוין רמ"א ועשין ד' והרא"ם בריש ס' היראים והסמ"ק עשין ד' ותוס' ר"ה דף ל"ג והר"ן בפ"ק דנדרים דף ז' ומכל זה עמד מרעיד ע"ד מוהרש"א הנ"ל עי"ש וכן מפורש בהג"א פ"ד דמס' ר"ה סי' ז' דאיסור מוציא שש"ל הוא מאת ה"א תירא וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים שם הנה כי כן גם על רבינו מנוח קשה דדבריו הם היפך מ"ש בש"ס דתמורה וראיתי אחר זמן רב למופ"ד הרב פתח הדביר בח"ג סי' רפ"ט אות א שהביא מ"ש בתשובת הגאונים שבסו"ס נהרות דמשק סי' קט"ו דהמקדש ביום ש"ק קידוש של לילה חייב מלקות בשביל לא תשא ברכה שא"צ וכו' וגם הביא מ"ש מרן חיד"א בס' ברכ"י סי' תפ"ב אות ב' מס' הפרדס כ"י בשם ר"י אלבלגלוני דאם רצה להשלים ד' כוסות אחר שעבר ט"ו וט"ז ניסן מוציא ש"ש לבטלה וחייב מלקות, ותמה עליהם דמלקות מאן דכר שמיה דאף אם נאמר דסברי דאיסור ברכה שא"צ מדאורייתא מ"מ אינו אלא אזהרת עשה כמ"ש בפ"ק דתמורה וניחא ליה דמאן דנקטי מלקות לאו דוקא אלא ר"ל מכת מרדות עי"ש, ועיין לקמן בד"ה עוד ראיתי וק"ל)

ואנכי חזון הרבתי דדברי רבינו מוהרש"א הנ"ל לא לבד שהם היפך דברי הש"ס אלא אף זו יש לתמוה עליו דאיהו גופיה בחי' אגדות לנדרים דף ז' ע"ב הביא דברי הרמב"ם בסוף הלכות שבועות דנראה מדבריו דאיסור הזכרת שש"ל נפיק מדכתיב ליראה את ה' הנכבד וכתב ע"ד אבל בסוגיא דתמורה לא קאי הכי במסקנא אלא אזהרתיה מאת ה"א וכו' עכ"ל. ובלי ספק נעלם מהרבנים הנ"ל דברי הרב שבחי' אגדות הנ"ל וגם יש לתמוה על נושאי כלי הרמב"ם שלא הרגישו דדברי רמב"ם הם דלא כמסקנת הש"ס ונחזור לדברי רבינו מנוח דלכאורה יש לתמוה עליו במאי דמשמע ליה דמברך ברכה שאינה צריכה קאי בלא תשא מדאורייתא. ולולא דמסתפינא מגדולת מרן הפר"ח הייתי אומר דאין כוונת רבינו מנוח דאיכא איסור תורה משום לא תשא (דלא נזכר בדבריו תיבת דאורייתא או מן התורה אלא ר"ל כיון דאיתא בברכה שא"צ אסמכתא בקרא דלא תשא שהוא איסור חמור מאד להזכיר שמו הגדול לשוא יש לילך בו לחומרא אף דהוא מדרבנן וכן נוכל לפרש מ"ש מרן כ"מ בפי"א מהלכות ברכות הט"ז דטעמא דמסתברא שלא לברך בספק דהוי ספק עובר על לא תשא דאין כוונתו דאיכא לא תשא בברכה שא"צ אלא ר"ל דאיכא אסמכתא אלאו דלא תשא דחמיר ומצאתי סעד לדברי מדברי הרב מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד א"ח סי' ג' דף ז' ע"ב על החקירה דלמה הוצרכו ליתן כלל בפ"ע ספק ברכות להקל ולא סגי להו בכללא דספיקא דרבנן לקולא והרי כל הברכות דרבנן וכו' כתב ליישב דאי מכללא דסד"ר לקולא הוה אמינא אי בעי להחמיר רשאי קמ"ל סב"ל ולא להחמיר דפגע בלאו דלא תשא ועבר אדאו' ואפי' למ"ד דאיסור ברכה שא"צ מדרבנן מ"מ איסורא מיהא איכא ועשו חיזוק לדבריהם וכו' עי"ש הרי דאף אם אינו אלא איסור דרבנן ס"ל דיש לאסור בספק ומוטב שלא יברך וא"כ יתכן שזהו כונת רמ"נ דמשום דהוא ספק באסמכתא דלא תשא יש להחמיר ועל כל פנים יש לתמוה על הרב פר"ח שלפי מה שהבין בכונתו היה לו להעיר עליו מסוגיית הש"ס דתמורה הנ"ל, וכן קשה ע"ד הרב מוהרד"ף הנ"ל דמשמע ליה דהוא איסור תורה בלאו דלא תשא ואין הדבר כן כאמור וצריך לעיין בגוף דברי הרב פנים מאירות ח"א סי' ס"ו שציין בברכ"י א"ח סי' קצ"ט סוף אות א' דשקו"ט בברכה שא"צ אי איכא משום לא תשא ואמ"א לראות דב"ק

ומה מאד תמיה לי על מרן חיד"א בבר"י א"ח סי' מ"ו אות ו' שהביא מה שהקשה הרב קול אליהו דהרמב"ם בתשו' סי' כ"ו כתב והם אמרו דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא דמשמע דס"ל דאיסור זה הוא מדרבנן וכתב דלק"מ דכוונת הרמב"ם דאם לא היו אומרים חז"ל דברכה שא"צ עובר משום לא תשא היה לנו לומר דכל שמברך שם כבודו אינו נקרא מוציא ש"ש לבטלה אבל עתה שאמרו שמברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת גילה לנו בזה דגם בדרך ברכה מיקרי מוציא שש"ל כל שהוא שלא לצורך וא"כ קם לה ברכה שא"צ באיסור כולל דלא תשא וז"ש הרמב"ם כל המברך וכו' כלומר דאמור רבנן דבש"צ נשאר באיסורו לעבור בלא תשא והוא מדאו' כפשט לשון עובר משום ל"ת אבל אין כוונת הרמב"ם דהוי מדרבנן ע"כ תוד"ק וכתב ששמע שהאחרונים שבזמנו פירשו כן דברי הרמב"ם עי"ש ואני בער ולא אדע איך יתכן לפרש כן דעובר על לא תשא מדאו' דאף אם נאמר דהרמב"ם סובר דגם במזכיר שם שמים דרך ברכה אסור מדאו' כל שמברך ברכה שא"צ מ"מ לא יתכן דאיסורו משום לא תשא דהרי במוציא שש"ל בעלמא לא נפקא לן מלא תשא כמבואר בסוגיא דתמורה הנ"ל אלא נפק"ל מליראה את ה' הנכבד או מדכתיב את ה"א תירא כפי המסקנא שם ומהיכא תיתי לא תשא במברך ברכה שא"צ והיותר תימה דמני"ר גופיה