שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קנא

ולענין פליטת בעלי חיים אם אוסרת, הג' שו"מ במהדורא ג' ח"א סי' מ"ג כתב להוכיח דאינה אוסרת עי"ש

קיב ברא מזכי אבא הכי אמרינן בסנהדרין דף ק"ד נסתפק הרב הפרד"ס בס' אות היא לעולם בח"ב במערכת התי"ו סי' קמ"ג אם הוא דוקא אחר מותו כמשמעות דברי הרשב"א בחלק ה' סי' מ"ט (שכתב אבל מ"ש ברא מזכי אבא היינו בעולם הנשמות) או אף בעוד אביו חי ע"פ האדמה מהני ליה זכות הבן והאריך להוכיח כהצד השני עי"ש ובעיקר דבר זה עיין בס' מעשה אברהם חא"ח סי' כ"ג וכתב דכשם שאמרו ברא מזכי אבא הכי נמי תלמיד מזכי רבו ולא מבעיא כשאין לרבו בן אלא אפילו הניח בן והוא ת"ח ויר"ש חייב התלמיד לזכותו ע"י לימודים והפטרה וקדיש וכו' עי"ש ונלע"ד דעכ"פ אין לו לומר קדיש במקום שיש יתום מאב ואם כיון שלא נזכר בדברי הפוסקים שיהא התלמיד נוטל בחלק בקדיש כבן לאב, והרב מעש"א לא נחית לבאר זה לפי שבערי תוגרמה המנהג לומר קדיש כמה בני אדם ביחד, כמו שרשמתי בקונטרס אסיפת דינים מערכת אבלות אות קנ"ד, וע"ע שם באות קנ"ז וקס"א

קיג בכדי שיעשו לא הצריכו אלא במלאכה דאורייתא, כמ"ש מרן הב"י בסי' שכ"ה בשם הרא"ש, וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת כ"כ הרב גו"ר חא"ח כלל ד' סי' י"ז והרב ערך השלחן בק"א סי' תצ"ו אות ב' השיגו דלא זכר פסק מרן בסי' תקט"ו ס"ה דאף בתחומין דרבנן צריך להמתין בכדי שיעשו, ועי"ש בסי' תקט"ו אות ח' שכתב שכן דעת הרמב"ם בפ"ו מהל"ש והרי"ף בתשו' שבס' תמ"ד סי' קכ"ב ושתמה על הרשב"א סי' ל"ט

קיד בן נח לקמן במערכת הגימ"ל אות נ"ה רשמתי כמה פרטים בדין בן נח עי"ש

קטו ברכה שאינה צריכה דאמרינן בברכות דף ל"ג סוף ע"א דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא, והרי"ף בפרק אלו דברים (קודם מתני' דמי שאכל ושכח ולא בירך וכו') הביא מימרא זו וכתב שם הרר"י בשם רבני צרפת שאינו ר"ל שיהיה בו לאו מן התורה אלא איסורא דרבנן בלחוד ואסמכוה אקרא דלא תשא, וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין סי' מ"ט בשם ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ואין כאן משום לא תשא את שם שמברכות ברכה שא"צ דהך דרשה אסמכתא בעלמא היא ונראה פשוט דמ"ש ר"ת דהך דרשה אסמכתא בעלמא כונתו למאי דדרשינן במס' ברכות הנ"ל דמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא על זה קאמר דדרשה זו אסמכתא היא וכן מפורש בדברי ר"ת שהביא הר"ן בפ"ד דמס' ר"ה (בד"ה ולענין ברכה) שכתב וז"ל וא"ת כיון שהוא פטור היכי מברך הו"ל ברכה שא"צ ואמרינן בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שא"צ וכו' י"ל דברכה שא"צ מדרבנן היא וכו' ומוציא ש"ש לבטלה דנפק"ל בתמורה מאת ה"א תירא ה"מ בלא ברכה אבל בברכה לא מיתסר עכ"ל, ותמיה לי על הרב קרבן נתנאל שם שכתב וז"ל דהך דרשה אסמכתא היא בתמורה דף ד' והני מילי בלא ברכה תוס' ר"ה דף ל"ג עכ"ל, ועין רואה דבתמורה לא הוזכר כלל לא תשא אלא מפקינן איסור מוציא שם שמים לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא וההיא דרשא גמורה היא וכיון שר"ת קאמר ואין כאן משום לא תשא שמברכות ברכה שא"צ מוכח ודאי דכונתו על הדרשה שבמס' ברכות הנ"ל דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא ועלה קאמר דאסמכתא היא וזה ברור לענ"ד ודברי הרב קרב"נ צ"ע, והרב ארעא דרבנן הביא דברי הרר"י הנ"ל וציין לעיין במקראי קדש דף קכ"ד בשם התוס' ובני דוד בהל' ברכות פ"א ואמ"א לעיין בדב"ק אולי כונתו לדברי התוס' במס' ר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר' יהודה שכתבו שם דהוא מדרבנן עי"ש

והרב עפרא דארעא על דברי הרב ארעא דרבנן הנז"ל ציין לעיין בתוס' פ' כל כתבי (דף קי"ח ע"ב) גבי אם יאמרו לי עלה לדוכן הייתי עולה, ובפר"ח ריש סי' קכ"ח ולפום ריהטא לא ידעתי מה הציון הלז (לדברי התוס') דז"ל התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה ברך את ישראל עכ"ל. ומה יש להבין מדבריהם אם איסור ברכה לבטלה מדאורייתא או מדרבנן, ויתכן שכונתו ע"פ מ"ש מוהרש"א שם בכונת ר"י דפשיטא ליה דר' יוסי לא היה מברך אלא עולה לבד וע"ז אמר ר"י דלא ידע מה איסור יש בזר העולה לבד אם לא משום ברכה לבטלה והא פשיטא שלא היה מברך דכדי שלא לעבור ע"ד חבריו לא יעבור על לאו דלא תשא וה"ה דהומ"ל דודאי לא בירך משום עשה לזר הנושא כפיו אלא דחדא מתרתי נקט עכ"ד עי"ש שהוכרח לפרש כן בכונת ר"י ליישב מה שמקשים עליו איך לא ידע דזר הנושא כפיו עובר בעשה כמ"ש בפ"ב דכתובות וא"כ לפי זה מוכח דלדעת ר"י לאו דלא תשא בברכה לבטלה הוא לאו גמור מדאורייתא דבזה מצינו שפיר למימר דר"י חדא מתרתי איסורי תורה נקט אך אם איסור לא תשא בזה הוא רק מדרבנן לא הו"ל לר"י למישבק איסור עשה דאורייתא ולמינקט איסור דרבנן ואם לכך נתכוון נלע"ד דאין שום הכרח מגוף דברי התוס' דשפיר נוכל לפרש כפי' מוהרש"א ונאמר דמאי דנקיט ר"י איסור דלא תשא לרבותא נקטיה לומר דאפילו אי ליכא אלא איסור דרבנן ליכא למימר שבירך כדי שלא לעבור עד"ח דודאי אין לו לעבור שום איסור אפילו דרבנן משום שלא לעבור ע"ד חביריו, וכ"כ הרב פר"ח ברס"י קכ"ח בתמיהתו על ר"י דמהדר בתר איסורא דא"כ איך היה ר"י יכול לעלות הא אמרינן בפ"ק דיבמות יכול אמר לו אביו הטמא וכו' ישמע לו ת"ל וכו' ומבואר בדברי הרמב"ם דאפילו באיסור דרבנן לא ישמע לו וכן הוכיח עוד מפרק בן סורר ומורה עי"ש ועיניך תחזינה דלא נטפל שם בדין זה אם ברכה שאינה צריכה מדאורייתא או מדרבנן ובכן לא ידעתי כונתו בציון זה גם בספרו מטה יהודה בקונטרס שבט יהודה דף מ"א ע"ב כתב דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא כמ"ש הרב פר"ח בהלכות נשיאת כפים עכ"ל ואם כונתו לדברי הרב פר"ת ריש סי' קכ"ח הנ"ל לא ראיתי שם שדבר בזה

אמנם היה לו לציין דברי הרב פר"ח בסוף סי' ס"ז שהביא שם מ"ש רבינו מנוח ליתן טעם עמ"ש הרמב"ם דאם יודע שקרא ומסופק אם בירך אינו חוזר ומברך הוא משום דהוא ספק לא תשא ולחומרא דמשמע דס"ל דמברך בש"ץ עובר בל"ת מדאורייתא, וכתב ע"ד דליתא דהריב"ש והתה"ד כתבו בשם הגאונים דכל ברכה שא"צ דהיא מדרבנן וכן הרי"ף בכל בעיא דלא איפשיטא במידי דברכות קאמר דנקיטינן בה לקולא, וכן התוס' כתבו בשם ר"י בההיא דנקט כסא דשיכרא לחומרא שחוזר ומברך אלמא דמאי דאינו חוזר ומברך הוי קולא מדרבנן ולא משום חומרא דלא תשא ועוד כ"כ התוס' בר"ה דף ל"ג בד"ה הא ר' יהודה וכו' (וביאר ראיית התוס') וכן נ"ל ראיה מכרעת וכו' אתוד"ק עי"ש דבדבריו הללו מבואר דס"ל כדעת התוס' בר"ה הנ"ל דאיסור בש"צ אינו אלא מדרבנן והא הוה ליה להרב עפרא דארעא לאתויי ודברי הריב"ש שרמז הרב פר"ח הם בסוף סי' שפ"ד שכתב בשם הרא"ה בפ' מי שמתו דברכה שא"צ הוא מדרבנן ואסמכוה אקרא, ודברי התה"ד הם בסוף סי' ל"ז שכ"כ בשם הגאונים, וע"ע בפר"ח במנהגי איסור והיתר סוף דין עשירי, ומה שציין שם למ"ש בסי' תר"ב לא ידעתי איזה ט"ס יש כי שם לא דבר כלל כיעי"ש

איברא דלכאורה יש לתמוה על הרב פר"ח דמה כל החרדה הזאת על רבינו מנוח והלא רבינו מנוח כתב כן לבאר דברי הרמב"ם ונהי דהתוס' הנ"ל סברי דאינו אלא מדרבנן מ"מ הרמב"ם ס"ל דהוא מן התורה כמ"ש הרב מג"א בסי' רט"ו סק"ו ומרן חיד"א בברכי יוסף א"ח סי' מ"ו אות ו' מלבד דמשמע ליה מדברי מרן בסי' רט"ו (שהם דברי הרמב"ם) דר"ל דעובר מדאורייתא, עוד זאת הביא תשו' הרמב"ם בס' פאר הדור סי' ק"ה על מה שנשאל במה שנהגו בצור לקרות המגילה בי"ד וט"ו מספק ומברכים בשניהם השיב דמפני הספק ראוי לקרות בשניהם אבל בלא ברכה מפני שהיא ברכה שאינה צריכה ואיסור דאורייתא היא שנושא ש"ש לבטלה ואין ראוי לעשות כך מפני הפסק וזה כלל גדול שבכל מצוה בין דאורייתא ובין דרבנן אם נסתפקנו בה אם יברך או לא עושה אותה בלא ברכה וראוי לבטל המנהג וכו' עכ"ל. הרי דכתב מפורש דאיסורא דאורי' היא והוקשה לו דשם בסי' כ"ו כתב והם אמרו דמברך ברכה שא"צ עובר בל"ת דמשמע דהוא מדרבנן ויישב דבריו להסכימם והיו לאחדים שבשתיהם דעתו שהוא איסור תורה. ובסוף האות הביא מ"ש מוהר"א