שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קמב

שחוטה אינו מעמיד. וכן הלימוד מבלי כסף ומחיר יין וחלב ל"ק די"ל דאולי אין טעם חלב שחוטה טוב שימשול בו תורה עי"ש ומ"ש דמתוס' מוכח דליכא בחלב שחוטה אמה"ח דלא כהדרישה לפי הנראה הוא ט"ס וצ"ל דאיכא במקום דליכא דאי ליכא משום אבמה"ח א"כ הוי כהדרישה דמדמי לה לביצה אלא דאין נראה כן מהוכחתו דהא הוכחתו לפי הנראה הוא ממ"ש התוס' שם ד"ה שער, דמאי דאסרי' חלב פסולי המוק' לאו בחלב שחוטה דההיא שרי לכ"ע מדבעי' למילף בפ"ק היתר חלב מדאצטריך לאסור בפהמ"ו ולא דחי דאיצטריך קרא לחלב שחוטה וכו' ומזה מוכח דבחלב שחוטה ליכא משום דררא דאבמה"ח דאי איכא משום אמה"ח בשחוטה לא הוה מידחי בהכי דסוף סוף הא שמעינן דחלב שחוטה בעלמא שרי אף דשייך ביה משום אבר מן החי וה"ה לחלב גמור. וצ"ל דלא כהב"ח במקום דלא כהדרישה

והנה תו"ד הנז"ל כתבתי במכתבי להג' מוהרי"א בע"ס עמודי אש נר"ו וכ' אלי וז"ל ואת אשר עורר ע"ד הפרמ"ג שכ' דחלב נבלה אסור מה"ת כציר נבלה דמבואר בסי' פ"א דאסור מן התורה וע"ז כ' כת"ר דמ"ש דבסי' פ"א מבואר ל"ח כה"ס כלל וכל הפוס' שם לא הזכירו אלא ציר טמאה וטרפה והפר"ח בסי' ע' כ"כ בשם תוס' והרשב"א ועיינתי בדב"ק ולא הזכירו מדב"ר צי"ן כיעי"ש ודוחק לומר דס"ל כי היכי דילפינן ציר טרפה מדטמאה ה"נ ילפי' דנבלה עכ"ל. אולם אנכי הרואה דכל הפוסקים כלם בפה אחד אמרו דצ"ג אסור מה"ת ודימו אותו לטמאה דצירה אסור מהטמאים לאסור צירן ורוטבן ה"ה לנבלה דז"ל הסמ"ג מל"ת סי' קל"ז ובשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה אפי' בכלי מנוקב כבר בארנו שהשחוטה נאסרת מה"ת דצירן של טמאים מה"ת ואם ס' לחומרא עכ"ל. וכן הוא בסמ"ק סי' ר"ה בשר שחוטה שנמלח בנבלה אסורה וס' נמי אסורה משום דהוי ס' דאורייתא ע"כ. ובסה"ת סי' ס"ז כ' בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה נאסר מה"ת ואם יש ס' אזלינן לחומרא עכ"ל. ובשערי דורא סי' כ' כתב אם מלח בשר נבלה עם בשר שחוטה אסורה מה"ת דציר של בשר נבלה אסור מה"ת כדאמר רבא הטמאין לאסור צירן ורוטבן. ובס' הוי ס' דאורייתא ולחומרא עכ"ל ובמרדכי פרק כל הבשר סי' תש"ז בשר שחוטה ס' אם נמלח עם נבלה ס' דאורייתא לחומרא ע"כ. וכ"ה באו"ה כלל י"ב בשר כשרה נבלה שנמלחו יחד ודאי בולע זה מזה וכו' והוא מטעם שציר טמאים דאורייתא וכו' ושם סי' ג' כ' דס' לחומרא מבואר דפשיטא להפוס' לדמות ציר נבלה לטמאה וכי ילפי' לאסור מהטמאין לאסור צירן וכו' ה"ה לדנבלה. וכ"כ היה פשוט בעיניהם עד שלא נמנעו להעתיק ההוא עובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר טרפה שבחולין קי"ב ע"ב והם העתיקו בשר נבלה כאשר תחזה בס' התרו' סי' ס"ו שכ' רב מרי בר"ח אימלח ליה חתיכה נבלה בהדי בשר שחוטה א"ל רבא הטמאין לאסור צירן ורוטבן, ובחי' הרשב"א חולין צ"ט ע"ב כתב ואע"ג דעובדא דרמב"ר דאמלחא ליה ב"ש בהדי בש"נ וכו'. ובתה"ב הארוך בית ד' ש"א כ' גרסי בפ' כה"ב רמב"ר אימלח ליה ב"ש בהדי' בש"נ, וברוקח סי' תי"א איסור נבלה שנמלח עם השחוטה אסורה דרמב"ר אימליחא ליה חתי' דנבלה בהדי שחוטה. וכן באו"ה כלל י"ב כדחזינא בעובדא דרמב"ר דאימליחא ליה ב"ש בהדי בש"נ וכו'

והנה לפום ריהטא היה נראה דכן היתה גירסתם בהש"ס דהעובדא הוה דאמלח ליה בש"נ ולא טרפה. אך אחרי ראי להרא"ש פרק כה"ב סי' ל"ג כתב גם הוא ר"מ אימלח ליה שחוטה בהדי' בש"נ. ועכ"ז כתב הוא שם סי' מ' כשהביא העובדא דר"מ ב"ר העתיק בשר טרפה. מוכח דמ"ש בשר נבלה הוא משום דדומה להם ציר נבלה עם ציר טרפה בלא הבדל כלל. וז"ל התורת חטאת כלל כ' סי' ב' ציר של בשר נבלה דאורייתא ובהגה' דבש"ד כ' דהכי קי"ל ולא קי"ל כתשו' מוהר"ם דאף ציר נבלה דרבנן עכ"ל. ולא תימא דמוהר"ם מחלק בין ציר נבלה לדטרפה דהא ליתא דהא תשו' מוהר"ם היא במרדכי פרק גיד הנשה סי' תר"ע ושם כ' בזה"ל ומיהו מה שאני רגיל לומר דציר נבלה וטרפה דרבנן דדוקא בשרצים דאית בהו קרא דהטמאים וכן בהמה טמאה דיליף בת"כ מטמאים הם הוי דאורייתא אבל בטרפה דליכא קרא הוי דרבנן ע"כ מבואר דלמוהר"ם גם ציר טרפה מדרבנן. אולם לפי מאי דקי"ל דלא כמוהר"ם גם ציר נבלה הוי דאורייתא, ועיין במנ"י בת"ח שם שכ' עמש"ש הת"ח דציר נבלה דאורייתא כ' לאו דוקא נבלה וה"ה טרפה עכ"ל מוכח דנבלה עדיפא ועכ"פ שוים הם, ועיין ביש"ש פ"ח דחולין סי' ע"ח שכתב ולו"ד ציר טרפה דציר נבלה דאורייתא וכו' מוכח דציר נבלה וטרפה שוים. וא"כ צדקו דברי הפרמ"ג דכיון דציר נבלה דאורייתא וחלב דומה לציר כמבואר בבכורות ו' ע"ב וכ"ה בסה"ת סי' ס"ו דחלב דומה ממש לציר ע"כ בודאי נבלה אסור מה"ת וזה ברור עכ"ד נר"ו ואפריון נמטיה דאנהיר לן עיינין אתא ואייתי מתניתא בידיה תורתם של ראשונים דמפורש יוצא מפ"ק דצי"נ אסור מה"ת (אף כי לא מצינא למימר ניתי ס"ת וניחזי כי הני ספרי די רשים לן לא שכיחי גבאי. אאסהדותיה דמני"ר ניסתמיך וניזיל) מיהו אכתי לא איפרק הפרמ"ג מחולשא דלא הול"ל כמבואר בסי' פ"א דמשמעותו הוא שכן מבואר בטור ושו"ע והא ליתא שם. גם הפר"ח שכ' שכ"כ התוס' וכו' הרי ליתנהו להני מילי בתוס' כאמור, ואחר זמן כתב לי דמ"ש במכתבו הקודם (הנ"ל) שלא היתה גירסת הראשונים בעובדא דרמב"ר דאימלח לי' בש"נ. הנה גירסת הרי"ף היתה דאימליחא ליה בשר נבלה, וכ"ה בא"ז הל' מליחה סי' תע"ג עכ"ד

ולענין בשר בחלב זכר שכתבתי למעלה דפליגי בה קמאי דלהרמב"ם אסור מדרבנן והרשב"א ס"ל דמותר השגתי עתה ס' ערך השלחן חיו"ד וראיתי להרב בסי' פ"ז אות י"ז שכתב דהאו"ה כלל ל"א דין י"ג כתב דמותר ושהרב כנה"ג באות כ"א כתב שדעת הרי"ף נראה דאסור מדהשמיטו וכתב שכן משמע קצת מדאמרינן בחולין דף ק"ט ע"ב דאמרה ילתא לר"ן כל מאי דאסר לן רחמנא וכו' בעינא למיכל בשרא בחלבא ואמר ר"ן להאכילה כחל ולמה לא אמר לה הא איכא חלב זכר אלא ודאי דאסור ושפיר עבד דכתב דמשמע קצת די"ל דאמר לה מידי דשכיח וחלב זכר לא שכיח (השמטות)

צד בני ישראל אי ממעטינן גרים עיין מה שרשמתי באות ד' בענין זה וראיתי להרב יפה ללב נר"ו בסי' י"ד שעמ"ש מרן ציצית שעשאם נכרי פסול כתב דהוא מדכתיב בנ"י ושכן הוא במנחות דף מ"ב ושהתוס' שם דף ס"א כתבו גבי תנופה ולידה דמבני ישראל ממעטינן גר וגיורת וא"כ אמאי הכא אימעיטו עכו"ם דוקא וצ"י ע"כ ואילו היה רואה דברי הרבנים מע"מ ריש הלכות ציצית וברכ"י סי' תר"מ שה"ד באור לי סי' נ"א לא היה מצ"ע דגבי ציצית לא ממעטי' גר כמ"ש במנחות דף מ"ג ע"א משום דאתרבו מואמרת כמ"ש בברכ"י והמע"מ הוקשה לו אמאי איצטריך למימר דגר חייב בציצית פשי' ומני"ר אזיל בתר איפכא, דליפסלו גרים. שוב ראיתי להג' חק"ל בזכרונותיו שבספר ישרי לב דף ק"ט ד"ה ישראל שאחר שציין כמה דוכתי דישראל ממעט גר כתב צ"ע דבמנחות מ"ב ישראל ולא עכו"ם ובדף מ"ג גר חייב בציצית והרי כתיב בני ישראל וכו' ובסו"ד ציין לברכ"י ומחב"ר סי' תר"מ עי"ש ופשוט שע"פ מ"ש בברכ"י דואמרת לרבות נחה דעתו בזה

וחדשות אני מגיד אשר ראיתי בחי' הגהות מצפה איתן שנדפס בהש"ס החדשים שבדפוס ראם בווילנא שבמס' סנהד' דף פ"ו ע"ד התוס' ד"ה בני ישראל תמה ע"ד מדתנא שם דף פ"ה מאחיו לרבות גרים וכ"כ הרמב"ם (וכמו שתמה בברכ"י) וכ' וז"ל וי"ל דאזלי לטעמייהו שכתבו בב"מ קי"א ע"ב דלחד תי' מאחיו ולא כל אחיו ממעט גר. ונהי דלתי' ראשון אינו מיעוט מ"מ ריבוי נמי לא משמע ולא מצי לאפוקי ממיעוטא דבנ"י. ומיהו י"ל כיון דאיתא בספרי מאחיו פרט לאחרים ש"מ דמבני ישראל לא ממעט גר דא"כ מאחיו למעט אחרים ל"ל. וגם מ"ש מזיבה וערכין מרבינן להו בת"כ מואמרת וכה"ג איתא בסוטה דף כ"ז וכן בסמיכה מרבינן מאדם ע"כ דברי הג' מצפ"א ודבריו נפלאו ממני דמ"ש דהתוס' אזלו לטעמייהו וכו' לא ידעתי איך נחה דעתו בזה דכיון דאמר מר דמהברייתא מוכח דמאחיו מרבינן גר איך הפה יכולה לדבר ולומר דהתוס' אזלי לשיטתם וכו' דמי מצו התוס' לחלוק על מה שמפורש בברייתא משום דאזל' לשיטתם ואדרבה משיטתם הנ"ל אית להו למיהדר שכן ראוי להיות חוזר כיון דמוכח מהש"ס דלא דרשינן ממאחיו למעט גר וה"ה גוי