שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קמא

י"ד ז"ל כמבואר. ומ"ש דודאי ארוסה לאו ביתו היא לא ידעתי מנ"ל הא דנהי דש"ס דילן הכי ס"ל מ"מ לא נפלאת היא לומר דהירושלמי ס"ל דכיון דע"י אירוסין חשיבא אשת איש גמורה (עיין רמב"ם ריש הל' אישות ולעיל במערכת האל"ף אות שמ"ו) היינו ביתו דקאמר רחמנא והנה אמת דמדברי התוס' במס' ביצה דף ל"ו ד"ה והא נראה דס"ל דלדעת הירושלמי נמי היה כונסה לחופה שכ' ולישני וכו' מצוה לישא אשה אחרת עי"ש ולא כתבו מצוה לקדש ודוחק לומר דכיון דלא נחתו הפוס' להכי לא דייקי בלישנא ועכ"פ לדעת הר"מ שפיר י"ל כמ"ש הג' פ"ח והסכים לזה הג' שעה"מ, ואף אי נימא כמ"ש הרב יד דוד דגם להירושלמי לא סגי בקידושין אלא בעי נמי חופה מ"מ ודאי דהיינו בלא ביאה דכיון דביוה"כ הוא דהוה מקדש לה הרי אינו רשאי לבא עליה ביוה"כ ובעכ"ל דבלא ביאה נמי מיקרי ביתו ודברי הרב שכנה"ג סי' תרי"ט ה"ד הרב ש"ץ דף רצ"ט ע"ד שכ' בשם מוהרמ"א סי' קכ"ה דאפשר דלא מיקרי ביתו בחופה בלא ביאה אחרי המחי"ר תמוהים מאד דמבואר הוא בירושלמי בהפך כאמור וצ"ע, ועיין בס' ימי שלמה בהלכות עריוה"כ שקדם בתמיה זו ע"פ משמעות הסוגיא ודברי הרב פ"ח הנ"ל ולדידי מוכרח כן לשיטת הירושלמי דס"ל דלא היה קודם יוה"כ אלא הזמנה לבד והקיד' וכניסה לחופה (למאן דס"ל הכי) היה ביוה"כ עצמו כאמור, ועיין להג' שאג"א סי' צ"ג שהכריח דע כ כניסה זו בלא ביאה דהא ר"י דאמר אף אשה מתקנים לו ר"ל בתוך שבעה הימים ואי אפשר לו אז לגשת אל אשה וכמ"ש בש"ס שמא תמצא ס' נדה וכו' עי"ש והג' תשובה מאהבה סס"י קל"ה כ' עד דודאי כניסה זו היתה גם בביאה ויכול לבעול דדוקא באשתו הוא דאיכא משום ס' נדה וכו' אבל האשה המתוקנת לו שהיא בתולה אף אם תמצא דם תלינן בדם בתולים ואפילו אם תראה דם אחר מעל"ע אינה מטמאה למפרע וכו' עי"ש, ולפי זה נתישבה דעתנו דלא תיקשי לן דברי מוהרמ"א הנ"ל מסוגית הש"ם דילן דאין הכרח לומר כניס ולא בעיל כמובן והרב דברי ריבות סי' ש"ה האריך להוכיח דאין בכלל אשה ארוסה מסוגיא דפ"ק דיומא ומ"ש שם ללמוד מזה לגזרת רגמ"ה שלא לישא שתי נשים דאין בכלל זה ארוסה יש לפקפק דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאמרי בכמה דוכתי (עיין תוספות בקידושין דף ל"ז ד"ה ממחרת) אלא דמ"מ כל שאין לנו הכרח לומר בהפך מסתברא ודאי לומר שלא לחלק בין לשון תורה ללשון חכמים, ועיין מה שרשמתי בקונטרס אסיפת דינים מערכת אישות סי' ב' אות י"ג

והא דאמרינן ביתו זו אשתו לאו דוקא בביתו הכתוב בתורה אלא גם בלשון חכמים ביתו זו אשתו כן הכריח הרב פר"ח בליקוטי א"ח סי' רצ"ח וגם בלשון בני ביתו נכללת אשתו עי"ש

צב בתר השתא אזלינן או בתר מעיקרא, עיין מה שרשמתי במערכת האל"ף אות שמ"ט

צג בשר בחלב זכר או מתה מדאורייתא שרו ומדרבנן אסור, כמ"ש ה"ה פ"ט ממ"א אבל נראה מדברי הרשב"א דחלב זכר ליכא איסור אפילו מדרבנן ממ"ש בתה"ב שיש בב"ח מותר לגמרי לבשר דגים וכו' אי נמי בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה עכ"ד הרב ארעא דרבנן אות צ"א דברי הרמב"ם בחלב מתה הן שם הלכה ל' וכתב ה"ה שסובר הרמב"ם דבכל אלו (היינו מי חלב וחלב מתה וחלב זכר שכתב שם ביחד ועליהם כתב פטור) הוא פטור אבל אסור עי"ש ומזה משמע ליה להרב אר"ד דאיסורם רק מדרבנן והיינו דוקא ענין בישול אבל לענין אכילת בשר בחלב מתה דעת מרן הב"י ביו"ד סי' פ"ז (ד"ה כתב הרמב"ם) דאסור מדאורייתא משום נבלה והרב הדרישה שה תמה ע"ז וס"ל דאינו מדאורייתא דדמי לביצת נבילה דמבואר בסי' פ"ו דאינו אלא מדרבנן משום דלא גדלה באיסור ואינו מגוף העוף וה"ן החלב נתהוה בחיים ולא גדל לאחר מיתה וכו' והרב"ח בקו"א שם כ' דלא דמיא לביצה דדמי כמאן דמנחא בכדא אבל חלב כיון שנבלע בגומות חשיב כגופה וא"כ אסור מה"ת עי"ש. והרב פרי מגדים בשפתי דעת סי' פ"ז אות י"ד כ' וז"ל כבר כתבנו במ"א חלב נבילה יש בו איסור תורה אלא שאין לוקין עליו והפרישה כתב, דהוא מדרבנן כביצת נבילה והבית חדש כ' בקו"א דלוקה עליו ובסי' פ"א כתבנו דלדעת הרמב"ם יש בו איסור תורה ולא מלקות ע"כ ובסי' פ"א בש"ד סק"א כתב וחלב נבלה כ"כ דאיסור תורה יש בו ולא מלקות דלא כפרישה וכו' ודלא כלח"מ פ"ג ה"ד ממ"א (לפי הנראה ט"ס הוא וצ"ל פ"ו ה"ט ע"ש) ועיין לח"מ שם עכ"ל מה שרמז בב' מקומות הנ"ל שכ"כ במ"א וכו' לפי הנראה כונתו למ"ש בפתיחה להלכות מליחה ששם הביא מ"ש הדרישה והב"ח הנ"ל וכ' שם וז"ל ואני תמה איך יאמר חלב מתה מותר מה"ת והא ציר נבילה דבר תורה הוא כמבואר בסי' פ"א מהטמאים ומוכח בבכורות ו' ע"ב דחלב הוי כציר דפריך למה לי גמל ועי"ש בתוס' ד"ה לאסור וה"ה ציר נבלה וחלב שלה הוי ודאי ד"ת ומלקות אין בו וכו' עי"ש מ"ש להכריח דמלקות אין בו. והנה מ"ש דמבואר בסי' פ"א דציר נבלה הוא ד"ת לא חזינא כי האי סימנא דכל הפוס' שם לא הזכירו אלא ציר טמאה וטרפה אבל ציר דנבלה לא הוזכר כלל, איברא דגם הג' פר"ח בסי' ע' ס"ק י"ח כתב דציר נבילה וטרפה ושרצים הוי מדאורייתא כמ"ש התוס' והרשב"א בפ' גיד הנשה (דף צ"ט ע"ב אמ"ש בש"ס דציר הוא זיעא בעלמא) דלא כמוהר"ם שהביא המרדכי דציר נבילה וטרפה מדרבנן דליתא וכו' ע"כ ועיינתי שם בתוס' ולא הוזכר ציר דנבלה אלא דטרפה כיעי"ש ואולי משמע להו דכי היכי דאסרי' ציר דטרפה אע"ג דליכא קרא לזה אלא דילפי' מציר דטמאה הכי נמי אית לן למימר בציר של נבלה דמאי שנא, והוא דוחק וצ"ע

והנה ע"ד הפרמ"ג הנ"ל הקשה אברך אחד הי"ו דמה ענין חלב טמאה לחלב מתה דאף דחלב טמאה הוי כמו ציר ואסור מהטמאים. היינו משום דהחלב הוי דבר היוצא מן הטמא והוי כמו ציר אבל חלב מתה הוי כביצת נבלה כלומר כמו ביצת נבלה שנתגדלה בחיי העוף ולא אחר מיתה ולכן מותרת מה"ת ואף החלב כן שנתגדל והיה כנוס בבהמה בעודה בחיים ולא אחר מיתה עכ"ד הי"ו. והנה חילוק זה לא נעלם מהפמ"ג דהן הן הדברים שכתב הדרישה לחלק בדבר כמו שכ' לעיל בשמו. ולכן הציע הפמ"ג מקום דמבואר בסי' פ"א דציר נבלה אסור מה"ת וא"כ כיון דמוכח בבכורות דחלב דינו כציר ובציר דנבלה פשיט"ל דאסור מה"ת א"כ ממילא קם ליה חלב דנבלה באיסור תורה כיון דחלב דינו כציר דודאי אין סברא לומר דחלב דטמאה דוקא הוא דדינו כציר ולא חלב דנבלה. ומהאי טעמא הוא דהוצרך להצעתו דציר נבלה הוא מה"ת וכו' כי היכי דלא נידחי דאין ראיה מסו' דבכורות וזה פשוט. ובאמת נראה דעכ"ל דחלב אינו דומה לביצה וכמ"ש הב"ח הנ"ל מדחזינן דבביצת טרפה אינו פשוט דאסור מדאורייתא דהגם דהריב"ה בסי' פ"ו כ' בשם סה"ת דספק נבלה לקולא וס' טרפה לחומרא וכ' מרן בב"י דהטעם משום דביצת נבילה מדרבנן וביצת טרפה מדאורייתא מ"מ אינו מוסכם דהרי בשט"מ לב"ק לדף מ"ז ע"א כ' בשם תוס' שאנץ דגם ביצת טרפה אינה אסור אלא מדרבנן כמ"ש בשמו הרב יד דוד סי' פ"ו הגב"י אות ח' וכ"כ בכנה"ג שם הגב"י אות כ"א בשם מוהרע"י בכ"י שכתב דלפי מ"ש הר"ן דביצה פירשא בעלמא הוא דחשיב ומשו"ה בנמצאת בתרנגולת מותר לאוכלה בחלב ובטרפה דמדאורייתא החמירו בה א"כ לפי דבריו נראה דביצת טרפה לא אסירא מדאורייתא עכ"ל (ויתכן להעמיס כן בדעת בה"ג שהביאו התוס' חולין דף נ"ח ע"א וכל הראשונים שם דמחלק בין בשר עוף בחלב דרבנן לטרפה דאורייתא דהיינו מה"ט משום דס"ל דביצה חשיבא פירשא וכו') הרי דבביצת טרפה איכא מ"ד דהוא מדרבנן, ואילו בחלב טרפה מוסכם לכ"ע דאסור מדאורייתא. ע"כ לומר כמ"ש הרב"ח דחלב אינו דומה לביצה כיון דמובלע בגומות חשיב כגופה וכשמתה ונתנבלה בשרה וכל אבריה אף החלב בכללם ואחר איזה ימים הראה לי תלמידי לנצ"ח הי"ו מ"ש בשו"ת שם אריה חיו"ד סי' נ"ב דמ"ש הפרמ"ג דהוי כציר נבלה הוא תמוה. ולא פי' מהו התימה ואולי כונתו למ"ש האברך הנ"ל וס' ערוגת הבושם שרשם שם אמצ"א וכ' דבמקום אחר הביא ראיה לדברי הפרישה מבכורות דף ו' דלומד הש"ס דחלב שרי מחריצי חלב וכדומה שתמהו דילמא מיירי בחלב שחוטה דליכא איסור אמה"ח ולדעת הפרישה ניחא דהשחיטה לא מהני להחלב דכנוס ועומד דמי. ושהביא דברי התוס' בכורות דף כ"ה שמבואר מדבריהם דגם להס"ד ליכא בחלב שחוטה אמה"ח וזה דלא כהפרישה ע"כ. והנה מה שהביא מבכורות עיין להג' נו"ב במ"ת יו"ד סו"ס ל"ו שדחה ראיה זו דקי"ל לרבנן דחלב