שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קכט

ואם דוקא שבות אחד לא גזרו בבין השמשות או אפילו שני שבותין עיין במה שרשמתי במערכת האל"ף אות רפ"ב בד"ה עוד ראיתי כלל

מ ברכה על שילוח הקן וקבורת מתים ומצות מעקה וכו' אי מברכים, עיין מה שרשמתי בקונטרס אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א' אות ט"ז

וכתבו הפוסקים דעל הלאוין אין מברכים עיין להרבנים פרמ"ג ביו"ד סי' י"ט במ"ז סק"א בשם האו"ה ומחזיק ברכה סי' י"ג סוף אות י"ד ובסי' ט"ל אות ב' בשם הרב כנה"ג ברס"י כ"ט ונו"ב מ"ת חא"ח סי' ס' בשם הר"ן והרא"ש בפ"ק בכתובות סי' י"ב וכ"כ כמה פוסקים הלא בספרתם ומשמע לי מדברי רש"י בס' הפרד"ס דף כ"ח ע"א הביא דבריו הרב ביד דוד ליו"ד ברס"י כ"ט דלאו מילתא פסיקתא שאין שייך כלל לברך על הלאוין אלא דוקא בלאוין שאין להם זמן קבוע הוא דאין מברכין שכתב וז"ל הרי דיהיב טעמא על שאין מברכין על הלאוין לפי שאין להם זמן קבוע ומשמע דבלאוין שיש להם זמן קבוע יש לברך כמו על מצות עשה. ובזה נלע"ד ליישב שיטת הרז"ה בסוף פסחים שהקשה למה אין מברכין כל שבעה על אכילת מצה אם רוצה לאכול מצה אף דהיא רשות כי היכי דמברך אסוכה באכילת כל שבעה אף דהיא רשות דאי בעי לא אכיל וניחא ליה דסוכה לא סגי בלא שינה. ותמה עליו הרב בתי כהונה וה"ר מרן סיד"א בברכ"י סי' עת"ה אות ו' מאי קשיתיה מאכילת מצה הלא באכילת מצה כל שבעה אינו מקיים אלא מצות ל"ת לא תאכל חמץ ולא תקינו רבנן ברכה אמצות ל"ת אבל בסוכה מקיים מ"ע בסכות תשבו אף דאי בעי לא אכיל בעי ברוכי כמו שחיטה דאי בעי לא אכיל וכי תאוה נפשו לאכול בשר מברך ועי"ש שהביא חקירה זו בשם הכלבו ובשם הרשב"א בתשו' כ"י ולפי המובן מדברי רש"י בס' הפרדס מתיישבת תמיהת הרב ב"כ די"ל דהרז"ה ס"ל כשיטת רש"י דהטעם שאין לברך על מצות ל"ת הוא משום דאין להם זמן קבוע וא"כ בחמץ דיש לו זמן קבוע שייך שפיר לברך ושפיר קמותיב למה אין מברכין על אכילת מצה כל שבעה ומה שתלה קושיתו באכילת מצה היינו משום דרק בשעת מעשה הוא דשייך לברך אבל בשעה שהוא בשב ואל תעשה אין שייך לברך על השב ועל תעשה שא"כ יהיה כל היום וכל הלילה יושב ומברך על מה שאינו עובר הלאו וזה ודאי לא יתכן אבל בשעה שאוכל מצה שאז מקיים הל"ת ע"י מעשה אכילת מצה היה שייך לברך אף שאינו אלא מקיים ל"ת בלבד כמו בסוכה דאף דאי בעי לא אכיל דמברך אי בעי ואכיל וע"פ זה יש לפקפק על מה שהוכיח הרב נו"ב שם דאיכא עשה דתשביתו גם בפסח מדכתב הרמב"ם דמברכים על הבדיקה שבפסח ואי ליכא עשה ברכה זו מנין הלא אין מברכין על הלאוין וכו' עי"ש, ולפי דברי רש"י הנ"ל אינו מוכרח דכיון שאיסור זה קבוע לו זמן שייך שפיר לברך עליו. אמנם מצאתי שידידי הגאון עמודי אש נר"ו הכריח דדעת הרמב"ם דגם על ל"ת שקבוע לו זמן אין מברכין ושכן כתב הנו"ב במ"ת א"ח סי' ס' עי"ש בסי' ב' דף י"א סוף ע"א ומ"מ לדעת הרז"ה יתכן לומר דקאי כשיטת רש"י שבספר הפרדס כאמור, ויש לתמוה על הרב פרמ"ג בפתיחה הכוללת לא"ח במ"א אות מ"א שהביא קושית הר"ן בפרק ולב וערבה אההיא דאמרינן (בדף מ"ד) למ"ד דערבה היא מנהג נביאים לא מברכינן עלה דא"כ היכי מברכינן אמצה בליל יוט"ב של פסח ולזה תירץ הפרמ"ג וז"ל ואפשר דצונו שלא לאכול כל זיי"ן ימי פסח ואע"ג דכונתינו נמי וציונו בלילה הזה מ"מ שייך וצונו עי"ש, ותימה הא אלאו דלא תאכל חמץ אין שייך לברך דלא תקנו חכמים ברכה על הלאוין ואין לומר משום דלאו זה משום דזמנו קבוע אפשר ברך שכבר הבאתי מ"ש דמהרמב"ם מוכח דגם בלאו שזמנו קבוע לא תקנו ברכה וכדעת הנו"ב הנ"ל

מא ברכה שיעור ברכה אחרונה על האוכלין פשוט בא"ח סי' ר"י דהוא כזית ולברכה ראשונה אין צריך שום שיעור כן הוא הלכה מוסכמת כמבואר בדברי הפוסקים ודבר הג' מוהרי"ץ הרש חיות בברכות כ' ע"ב בההיא דמדקדקים על כזית ועד כביצה כו' במחכ"ת לא הוכשרו בעיני כי הוא יושב ודורש ומפרש דברי הש"ס דלא כאליבא דהלכתא ואין זה נכון ותמיהת הקדמונים שהביא שם היא תמיהה קיימת אליבא דהלכתא עי"ש וק"ל

מב בלא כלום מדלא אמר מותר ואמר בלא כלום משמע דאיסורא מיהא איכא. הרא"ש פ"ג דפסחים סי' א' ועיין להרב אבני שהם דף ס"א ע"ב שכתב לחלק בין לשון בלא כלום ללשון אינו עובר בלא כלום עי"ש, ויש לפקפק קצת ולומר דאיפכא מסתברא כמו שיראה הרואה

מג בית הכנסת קדושתה אם היא מדאורייתא או אינה אלא מדרבנן הנה הרב זכר דבר ב"ד א' אות ב' כתב דהרב חק"ל א"ח דף ז' צדד להוכיח שהיא מדרבנן ושכ"כ הרב מוהר"י ב"ד סי' ה' בשם הר"ן לדעת הרמב"ן שלא כמ"ש הרב פר"מ בח"ב סי' י"ח (השמטות) וכתב הרב זכ"ד דהרב המבי"ט בקרית ספר בפ"א מהל' בית הבחירה דין ד' דעתו נוטה דקדושתה מדאורייתא שהביא ההיא דדרשינן והשימותי את מקדשכם לרבות בכ"נ ואמר מר דנראה שהיא דרשה גמורה ותמה על הרב חק"ל שלא הזכיר דרשה זו ואי ס"ל דהיא אסמכתא דלא כהרב המבי"ט היה לו להזכירו עי"ש, ואנכי הרואה דדבר זה מפורש יוצא מפי חד מקאמיא הוא הרא"ם בספר היראים בעמוד אחד עשר סי' שכ"ד דפשיטא ליה דדרשה גמורה מדאורייתא היא שכ"כ וז"ל ויראת מאלהיך צוה בהכנס אדם למקדש או לבית הכנסת או לבהמ"ד שינהוג בהם מורא וכבוד וכו' ומצינו בבהכ"נ ובהמ"ד שנקראו מקדש ומביא בת"כ והשימותי את מקדשכם בכ"נ ובמ"ד ואמרינן במגילה ואהי להם מקדש מעט אמר רי"ץ אלו בכ"נ ובמ"ד שבבבל למדנו שכשאמרה תורה ומקדשי תיראו שבכ"נ ובמ"ד בכלל והמורא איך היא אינה מפורשת מן המקרא ופירשוה חז"ל וכו' ע"כ תוד"ק. הנה מתבאר באר היטב דס"ל דדרשה גמורה מדאורייתא היא וא"כ קדושת בהכ"נ היא מדאורייתא, וכ"כ הרב חיי אדם כלל י"ז אות ו' ע"פ דברי הרא"ם הללו (מה שנרשם שם ס' יראים סי' שצ"ד הוא ט"ס וצ"ל סי' שכ"ד) וכן מתבאר לענ"ד ממה שהביא הרב שלמי צבור בקונטרס חלבי השלמים (בדיני קדושת בהכ"נ אות ז') דף י"ד ע"ג שרבינו הרוקח כתב דהרגיל לדבר בבהכ"נ דבור של חול אפילו שלא בשעת התפלה יתענה מ' יום וילקה וכו' וכתב שכתבו הראשונים ע"ד שטעמו משום דקי"ל אסור לכהנים ליכנס לביהמ"ק ביאה ריקנית ובכ"נ שלנו הם מקדש מעט ולכן אסור ליכנס בהן אלא לתפלה שהיא כנגד עבודה או לת"ת דעדיף מזבח ומנחה ולכן כתב שילקה בכל יום וכי איזה לא תעשה עבר שיתחייב מלקות אלא לפי שביאה רקנית אסורה ולוקה עליה וכן בעת שמדבר שיחת חולין הוא ריקני מהעבודה וכו' ודבריו דברי קבלה וכו' עי"ש מתבאר דמשמע להו להראשונים בכונתו דלוקה מן התורה קאמר כמו שלוקה הנכנס ביאה ריקנית למקדש ועם כי לענ"ד יש לפקפק בזה מ"מ מדבריהם למדנו דנקטי דקדושת בהכ"נ היא מדאורייתא

וע"פ האמור נלע"ד דלא נפלאת לומר דמ"ש המרדכי בפרק בני העיר סי' תקכ"ו בהכ"נ נקרא מקדש מעט ולכך אסור לנתוץ דבר מבהכ"נ דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן העזרות שעובר בל"ת ת"ל ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה"א עכ"ל דאיסור תורה קאמר וכדעת רבנן קדישי הנז"ל דסברי דקדושת בהכ"נ היא מדאורייתא אלא שראיתי להרב מטה יהודה בס"ס קנ"ב (ששם פסק הרמ"א דין המרדכי הנ"ל) שכתב וז"ל ואף שיש לחלק בין מקדש לבהכ"נ לענין כניסה במקל דלהר הבית אסור ובבהכ"נ מותר י"ל היכא דנתבאר ההיתר בהדיא בגמרא שרי אבל גבי נתיצה דלא הוזכר בגמרא להתיר אסור ויש רמז מהמקראות דגבי הנך מילי דמפיק להו מדכתיב מקדשי תיראו וכתיב מקדש בהדיא משמע דוקא מקדש אבל בנתיצת אבן מהיכל דנפיק מדכתיב לא תעשון כן לה"א ולא כתיב מקדש גם בהכ"נ נקרא לה"א ששכינה שרויה בו ואע"פ כן נראה דאין איסור זה מן התורה אלא במקדש אבל בהכ"נ אין איסורו אלא מדרבנן ועיין מג"א סק"מ עכ"ל. ונראה ברור בעיני דכל מ"ש הרב בזה הוא מפני שלא ראה דברי הרא"ם בס' היראים הנ"ל שמ"ש דמדכתיב מקדש ממעטינן בהכ"נ וכל הני דנפקי ממקדשי תיראו אינם בבהכ"נ וכו' נהפוך הוא לדברי הרא"ם דהא קאמר דמקדשי תיראו כולל גם בכ"נ ובמ"ד. וגם מ"ש דאיסור נתיצת אבן מבהכ"נ הוא מדרבנן דמשמע דנקיט בפשיטות דקדושת בהכ"נ הוא