שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קכח

או מדרבנן מחלוקת הפוסקים עיין בשו"ת אור לי סי' ס"ב ובהשמטות שם ועיין להג' מוהר"י מבריסק סי' י"ג

לה ברכה אי איכא אמידי דמחשבה עיין בשו"ת אור לי סי' ט' ובהשמטות ובסי' מ"ט וי"ל בדברי הג' חק"ל במערכי לב ח"א דף קמ"ז ע"א והרב"ח סו"ס תל"ד ס"ל כהרב הלבוש שהובא באור לי עי"ש. ועיין מכתב לחזקיאו בח' התשו' סי' ד' ושם בד"ה ואחר זמ"ר וכו' (בדף כ"ד ע"ד) כתב לפקפק מתרומה דנטלת במחשבה ומברכים עליה. ובהשמטות לשם דף כ"ד ע"ב כתב דכ"כ מרן הב"י בסי' תב"ל דאין מברכים על הביטול משום שהוא מחשבה. ומצאתי בשו"ת רעק"א סי' כ"ט ד"ה אולם ובסו"ס ל' שעמדו בזה ע"ד מרן הב"י עי"ש ובאור לי דף קל"ז ע"ד

ועתה יצא לאור ס' עמודי אש לאחד מגאוני דורינו יצ"ו וראיתי שכתב ליישב דשאני תרומה דמחשבה דידה הוי כמעשה וכמ"ש תוס' קידושין נ"ט ע"ב ואינו נח לי. גם רצה לדחות דשמא כשנטלת במחשבה אינו מברך עי"ש בסי' ב' אות כ"ח. ושוב כתב לי במכתב דאין זה דחיה דהרי מתבאר מדברי הרא"ש בפ"ד דע"ז סי' ט' דבנותן עיניו בצד זה וכו' דהוי מחשבה איכא ברכה. וכתב לתרץ עוד ע"פ מ"ש הבנין עולם סי' ו' לדעת הגר"א דהמהרהר בד"ת צריך לברך אע"ג דגבי ביטול כ' בעהע"י דאין מברכין על ההירהור והיינו משום דביטול עיקר מצותו הוא בלב שיעשנו כעפר ממש והדיבור הוא רק לגלות מחשבות לבו לכן אין לברך משא"כ ת"ת עיקר מצותו הוא בדיבור אלא שיוצא גם בהרהור לכן יש לברך ולפי זה אתי שפיר גם הקושיא מתרומה והבן עכ"ד נר"ו. ולא בינת אדם לי להבין תי' זה דהא כל השקו"ט הוא ליישב מה שקשה עמ"ש הרב הלבוש בסי' מ"ז בהטעם דהמהרהר בתורה אין צריך לברך שהובא שם במכת"ל דף כ"ד ע"ב. וכן ע"ד מרן הב"י בסי' תב"ל שהובא בהשמטות דמאי שנא מתרומה כיעי"ש ואיך תנוח דעתינו ע"פ ס' החולק (ביאור הגר"א לא"ח אינו מצ"א ולפי הנראה מדברי הבנין עולם הוא חולק על מה שפסקו מרן והרב הלבוש. ועיין ג"כ בח"א כלל ט' אות יו"ד שהגר"א נוטה דעתו לברך גם על ההרהור ועי"ש בנשמת אדם) והלא אם באנו לדמות תרומה לד"ת א"כ כשם שבדברי תורה אף שעיקרו הוא בדיבור. מ"מ כשעושה ע"י הרהור אינו מברך הכי נמי בתרומה אף שעיקרה במעשה כשעושה בהרהור דין הוא שלא לברך ודברי הבנין עולם יועילו ליישב דעת הגר"א דס"ל דמהרהר בד"ת צ"ל אבל לא לדעת מרן והרב הלבוש, ואם לא היה נזכר במכת"ל קושיא מתרומה רק על ביטול כסגנון שבשו"ת רעק"א הנ"ל החרשתי דודאי היה מקום ליישב עפ"ד הבנין עולם אך אחר שהקושי' על הפסק דמהרהר בד"ת אצ"ל ולטעמו של הרב הלבוש, לא ידעתי מקום ישוב בזה לקוע"ד ועיין בשו"ת שו"מ מהדורא ב' ח"ב סי' פ"ו שרב אחד הקשה עמ"ש מרן הב"י גבי בדיקת חמץ דאין לברך אמחשבה מדברי הרא"ש דע"ז הנ"ל ותי' דכוונת מרן דמשום דבדיקה עדיף שהוא במעשה תקנו על הבדיקה וכן בד"ת דדיבור עדיף תקנו על הדיבור אבל שלא יברך על נותן עיניו וכו' זה אינו נכון עי"ש. ודבריו צ"ב ועי' בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג סי' ח"ן אות ז' מ"ש גאון אחד ע"ד הגר"א הנ"ל והמחבר שם בסי' נ"ט אות כ"ד כ' דאין כונת הגר"א להצריך ברכה אמידי דבהרהור אלא כונתו לומר דכשבא להרהר בד"ת יש לו לברך בה"ת ולומר איזה פסוקים ואח"כ להרהר והגאון הנ"ל שם בסי' ס' אות כ"ד כ' דאף דהוא דוחק בלשונו איישר חיליה שהצדיק את הצדיק וכו'

והנה ע"פ האמור דאין ברכה אמידי דבמחשבה כתבתי מאז דאיכא למישדי נרגא על מה שהכריח הגאון שאגת אריה בסי' כ"ד דר' יוחנן ועוד אמוראים הסוברים דברכת התורה היא מן התורה עכ"ל דסברי הרהור לאו כדבור דמי דאי כדבור דמי הו"ל לתנא למיתני דבעל קרי מברך בהרהור ברכת התורה כדרך שמברך ברכת המזון שהיא מן התורה אלא ודאי הרהור לאו כד"ד וכיון שאינו קורא בע"ק אלא ע"י הרהור לא נתחייב בבה"ת וכו' דיש לדחות דאף אי סברי הרהור כדבור דמי מ"מ אינו מברך אמידי דמחשבה וכתבתי שכן מצאתי להג' מלא הרועים במערכת הרהור כד"ד שכ"כ ע"ד השאג"א (עיין באור לי סי' מ"ט). ועתה נלע"ד דאפשר ליישב לדעת הג' שאג"א דודאי לא נעלם ממנו דברי הפוסקים הנ"ל שכתבו דאין לברך על הביטול משום דאין ברכה אמחשבה מ"מ ס"ל דהיינו דוקא בברכת מצות שהברכה עצמה היא מדרבנן לא מצינו לרבנן שתקנו ברכתם אלא אמעשה או אקריאה ולא אמחשבה וכיון דלא מצינו כן בפירוש לא נוכל לברך מספק דשמא לא היה דעתם לחייב בברכה אמחשבה בלבד אבל ברכת התורה שהיא עצמה מן התורה (למ"ד כן) וכיון דאית ליה הרהור כד"ד אין סברא לפוטרו ממנה כשמהרהר דכיון דכד"ד הו"ל כמוציא בשפתיו ודילמא כונת התורה לחייב גם כשמהרהר דכד"ד ומהיכא תיתי לפוטרו ממנה אלא ודאי מדלא תני תנא דמברך ברכת התורה בהרהור כדרך שמברך בהמ"ז מוכח דמהרהר לאו כד"ד

לו בנים הא דקי"ל היו לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו אם הוא מדאורייתא, עיין לקמן במערכת הוי"ו אות י"ד

לז ב"ד של מעלה דאין מענישים לפחות מבן כ', במערכת האל"ף אות י"ט רשמתי בזה

לח בעינן מצינו בפ"ק דסוכה לר"י סוכה דירת קבע בעינן ופי' הרא"ש שם כלומר דמכשיר אף בד"ק כ"כ הרב קה"י במע"ל ח"ב אות קל"ז ועמו הסליחה דלר"י ודאי ד"ק בעינן לעיכובא כדמוכח מכמה דוכתי. וכבר הגיה הג' קרבן נתנאל דלר"י דוקא ד"ק בעינן ע"ש שהוא מוכרח וממילא אזדא ליה כלליה דרב ז"ל, אולם לקוע"ד הכי מוכח במס' ע"ז ל"ז ע"ב מר סבר רובא כל דהו בעינן וכו' והתם ודאי הכונה דאף רובא כל דהוא מהני וזה היה לו להביא והיא ראיה נכונה ואם באנו לדחות דאיידי דאמר מ"ס רובא דמינכר בעינן נקיט נמי ומר סבר רובא כ"ד בעינן א"כ גם בההיא דד"ק איכא למימר הכי וק"ל, ועיין עירובין דף ס"ב ע"א ורב ששת אמר שכירות רעועה בעינן

לט בין השמשות כמה פרטי דינים נאמרו בדין בין השמשות קבצם כעמיר הרב כרם שלמה (חאאס) ביו"ד סי' רס"ו. ומ"ש שם בהתשו' לענין אם בין השמשות חשיב ספק חסרון ידיעה, עיין במה שרשמתי בענין זה במערכת הסמ"ך אות ב"ן (בד"ה ויש לתמוה)

ומ"ש שם לענין מאי דקי"ל דלא גזרו שבות בבין השמשות שנסתפק המג"א אם הוא דוקא בבין השמשות דעיולי יומא או אפילו בבין השמשות דאפוקי יומא וכתב דהרבנים שער המלך פכ"ד מהל' שבת ותוספת שבת העלו דאין לחלק הנה הרב באה"ט בסי' ער"ו סק"ה כתב בשם הרב א"ר לחלק בין עיולי לאפוקי יומא, ובענין זה האריך מרן חיד"א בברכי יוסף ובמחזיק ברכה בסי' שמ"ב והביא כמה מרבנן קדישי שהוכיחו מדברי הראשונים דאין חילוק בין בה"ש דערב שבת לשל מוצאי שבת. ואני עני כתבתי בנימוקי לא"ח סי' תר"ח (בימי חרפי) בזה ועמדתי ע"ד הרבנים אגורה באהלך דף י"א וחמד משה והארכתי קצת, אחר זמן רב נדפס ס' פתח הדביר ח"ג וראיתי שברוב הדברים כיונתי לדעתו עי"ש דב"ק באורך וע"ע להרב יד דוד בחי' לעירובין דף ל"ה, והרב מלא הרועים במערכת השי"ן (שבות אי גזרו עליו בבין השמשות אות ז') כתב דהא מילתא תלי בפלוגתא דחומר הספקות אי מדאורייתא או מדרבנן. ובאות ט' כתב דתלי בדין תוספת שבת אי מדאורייתא או מדרבנן. אך באות יו"ד סתר זה עי"ש והרב תפארת ישראל במס' מועד בקונטרס כלכלת שבת בדין אמירה לנכרי (בדף ל' ע"ב) כתב בשם מר אביו דהכריח דשני בין השמשות שקולים הם עי"ש, ובשו"ת שו"מ מהדורא ה' סי' ס"ג (בד"ה והנה שאלה), ולדעת הסוברים דבאפוקי יומא גזרו שבות בבין השמשות מתיישב מה ששמעתי בשם רב גדול בדורנו שחקר חקירת חכם ביו"ט ראשון של ר"ה ושל סוכות שחל בשבת דאין תוקעין ואין נוטלין משום גזרה דרבה למה לא תקנו לתקוע בבין השמשות דאין בו משום שבות וכיון דספקא דאורייתא לחומרא היה להם לתקן לתקוע בבין השמשות דלא גזרו בו משום שבות ולסברתם ניחא כמובן. ובעיקר דין זה (אם יש לחלק בין עיולי יומא לאפוקי) אתה תחזה לידידי אישי כ"ג הגאון המפורסם מוהרש"ך יצ"ו בספר הבהיר בנין שלמה סי' ל"ו שהאריך מאד לענין תענית שאין צריך להפסיק מבע"י אם צריך להחמיר להתענות עד צה"כ משום דאפוקי יומא איתחזק איסורא והביא גם דברי המג"א הנ"ל עי"ש (השמטות):