שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קיט

והבין מדבריו הרב ארעא דרבנן בסוף אות ד' ובמהדורא בתרא במערכת הדל"ת אות נ"ד דבכל דבר שאיסורו משום גזרה מדרבנן לא גזרו בב"ד כדרך שלא גזרו שבות בכהנים במקדש משום דזריזין הם. והרב עפרא דארעא שם כתב על דבריו דלא מהני זריזותא דב"ד אלא לגבי אחרים העושים דבר בפניהם אבל כשהם בעצמם עושים הדבר פשיטא דיש לחוש בהם כשאר כל אדם ובין למר ובין למר קשה למה לא תקנו ליטול לולב במקדש בפני ב"ד מטעם דזריזין הם דאף דלא דמי לולב לשופר דבלולב לא סגי דלא נטיל כל חד מנייהו ולדברי הרב מט"א בכה"ג לא אמרינן ב"ד זריזים הם. מ"מ אם כל אחד מהם יטול בפני חבריו שבב"ד הגדול נראה דתו ליכא למיחש מידי דהב"ד יזרזו את כל אחד. אך במחכ"ת נעלם מעיניהם מ"ש הר"ן בפ"ג דר"ה דטעמא דהתקין ריב"ז בשופר ולא בלולב הוא כדי שלא ישתכח תורת שופר (נראה דר"ל דכיון דאין חיוב תקיעתו אלא יום אחד אם לא יתקעו בשנה זו שחל בשבת תשתכח מצות שופר אבל לולב אף אם לא יטלו בשבת מ"מ יטלו בשאר הימים ולא תשתכח תורת לולב כנלע"ד ביאור דבריו והרב מטה אהרן בדף י"ב (בד"ה והנראה) לא הבין כן ע"ש במ"ש ועוד שככר כתב הר"ן וכו') אי נמי שופר אתי לזכרון טפי מלולב ותירוץ זה כתב התוס' בר"ה דף כ"ט ד"ה אבל לא במדינה עכ"ל מבואר דדוקא בשופר הקלו וסמכו אמאי דב"ד זריזים הם מטעם שכתבו הר"ן והתוס' אבל לא בלולב וה"ה בכל דבר שהוא משום גזרה. וכמ"ש הרב מטה אהרן שם ע"ד הרב ארעא דרבנן הנ"ל (עי"ש שלא ראה דברי התוס' הנ"ל). וע"ע בדברי הר"ן רפ"ד דמס' סוכה בסוד"ה אינהו דידעי. ולהרב חינא וחסדא ח"א דף ל"ד ע"א והלאה

יז בל תשחית אי איכא מה"ת בכל מילי או דוקא בקציצת אילן לפי הנראה הוא מחלוקת דהתוס' ע"ז י"א ד"ה עוקרין ס"ל דהוי מדאורייתא. עיין להרב ארעא דרבנן אות ל"ו שהבין כן מדבריהם כן מתבאר מדברי הרמ"ז בס' לחם סתרים בחי' לע"ז שם ואף דהרב פרשת הכסף דף פ"ו ע"ב מבין מדבריהם דאינו אלא מדרבנן וכן מדברי הרב נו"ב ח"ב יו"ד סי' יו"ד מ"מ מדברי התוס' ב"מ ל"ב ע"ב ד"ה מדברי מתבאר דס"ל דהוי דאורייתא וכמ"ש בנו"ב שם. אך הרמב"ם בפ"ו דמלכים נראה דס"ל דהוא מדרבנן וכן הבין בשו"ת נו"ב שם וכן הבין הרב בקהלת יעקב בתוס' דרבנן מ"ע הקו"ף אות עד"ר ובארעא דרבנן אות תקל"ו. ועיין להרבנים מוהרי"ץ הירש חיות בהגהותיו לב"ק צ"א ע"ב ומראה הנוגה בהלכות מלכים שם ומגילת ספר דף קי"ג ע"ב ונדחקו לישב דברי הרמב"ם בס' המצות עם מ"ש בחיבורו וע"ע בקהלת יעקב אות קס"ז וי"ל ע"ד הרב חיי אדם כלל י"א אות ל"ב ה"ד הרב פתח הדביר בח"א דף מ' ע"א דתפס בפשיטות דהוא מדרבנן עי"ש. ועי' רש"י מנחות דף פ"א ע"א ד"ה ומשני לא אפשר בהכי וכו' עי"ש בסופו ודוק ועיין להרב רוח אליהו בחי' לע"ז ושו"ת אור לי סי' פ"ו וסי' קל"ה ובהשמטות ותמיה לי על הגאון מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד יו"ד סי' נ"ה ד"ה, ואיכא וכו' דתפס השיטה בפשיטות דאיכא בקריעת בגדים איסור דאורייתא עי"ש ובתשו' זו פלפל בחכמה הרב נח"ל בח"א דף קצ"ז ע"א ובדבר זה אחז פלך השתיקה כיעי"ש. ועיין בהקדמת ספר טוב לישראל הנד"מ ודע דכשהוא לצורך ליכא בל תשחית כמ"ש באור לי הנז"ל וע"ע שו"ת פאר הדור להרמב"ם בסי' ד"ן וחי' מוהר"ץ ה"ח לברכות ל"א ע"א ועיין לקמן אות ק"ב וראיתי בס' ויען אברהם דף כ"ד סוף ע"ב שכ' דהרב כס"א ביו"ד סי' קכ"ג תמה על מ"ש הרשב"א שהביא מרן בב"י שם בדין אם לעשות מרחץ מסתם יינם וכו' דאמאי לא אסר משום ביזוי אוכלין דאיכא לתא דבל תשחית דהוא דאורייתא דכל הפסד נכנס תחת לאו זה. ומלבד מה שהקשה ע"ד הרב המחבר נר"ו דכיון שעושה צרכו משום רפואה ליכא משום ב"ת זאת ועוד תמיהני על תמיהתו דנקיט בפשיטות דאיכא בל תשחית מדאורייתא והרי להרמב"ם ודעמו ליכא ב"ת מדאורייתא אלא בקציצת אילן ולא נפלאת לומר דכן נמי דעת הרשב"א. ואף אי לא פשיטא ליה כסברת הרמב"ם הוצרך לטעמים אחרים שיועילו לאסור אליבא דכ"ע וק"ל והרב יפה ללב בסי' תקס"ה סוף אות ג' נקיט בפשיטות דאיכא לאו בהשחתת מידי דמיכל ומישתי ולא זכר דאינו פשוט לומר כן עי"ש. ומדברי הרא"ש בפרושו למס' מדות פ"ב גבי מאי דתנן ניכר שהוא ישן חובטו במקל ורשות היה בידו לשרוף את כסותו שכתב דמשום בל תשחית ליכא דהפקר ב"ד הפקר היה נ"ל דס"ל דאיסור זה הוא רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו דאל"כ משום הפקר ב"ד לא היה להם להתיר איסור תורה והוה סגי שיפקירו כסותו וכל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול ומה להם להתיר איסור תורה כדי לקונסו לזה מאחר שהיה אפשר לקונסו בלא שום איסור אלא שראיתי להרב תפארת ישראל שם שנרגש גם הוא במתני' דהאיכא בל תשחית וכתב דכיון דעושים כן משום קנס הוי כאילו עושים לצורך אדם דליכא משום בל תשחית עי"ש ולפי זה אין הכרח דס"ל להרא"ש דהוא מדרבנן

יח בל תשקצו דאיכא במשהה נקביו אם הוא מדאורייתא או מדרבנן עיין להג' מחבר א"ח סי' ג' אות ט"ז דהרב מו"ק ס"ל דהוי מדאורייתא והוא ז"ל כתב דאינו אלא מדרבנן ושכ"כ הריטב"א בחי' למכות דף ט"ז ועיין להרב קובץ על יד רפ"ד מהלכות דעות ציין מרן הב"י יו"ד סוף סי' קט"ז ועי"ש בט"ז סק"ו ובכתבי הק' להרב מוהר"י אליקים ראיתי שכתב בשם הרב דינא דחיי סוף לאו קמ"ח דאינו אלא מדרבנן וציין להרב קה"י בתוס' דרבנן אות קס"ד ע"כ מ"כ והרב הלבוש בסי' קט"ז ס"י והרב פר"ח שם ס"ל דהוי מדרבנן ועיין פר"ח יו"ד סי' פ"ד סק"ג ויעיר אזן מערכת הלמ"ד אות י"ט ומ"ש בס' יפה ללב סי' ג' סוף אות כ"א עי"ש ובנמוקי ליו"ד סי' קט"ז אחר שציינתי שו"ת דד"ח הנ"ל כתבתי בזה"ל ולע"ד אחרי המחי"ר אין משם ראיה דדילמא לוקה מ"מ משום דהוי לאו שבכללות ע"כ. ואין ספר דד"ח מצוי אצלי עתה להבין הדברים. ועיין תפארת ישראל (פיה"מ) בסוף פ"ח דברכות ע"ד הט"ז הנ"ל ומש"ש בעיקר דבר זה ובשו"ת שו"מ מהדורא ב' ח"ג סי' קכ"ב ד"ה והנה

יט בעיא דלא איפשיטא במידי דרבנן אם דינו כספק דרבנן למיזל לקולא. כתוב בקונטריסי מזמן רב דמתבאר דעת כל הפוסקים בבעיא בב"ק דף ט' ע"ב בהידור מצוה עד שליש מלגו או מלבר דנקטינן בכה"ג לקולא שהרי יש שפוסקים לקולא והפוסקים לחומרא כתב המפר' בטעמם דבהידור מצוה מינקט לחומרא עדיף. עיין הר"ן וקרבן נתנאל ר"פ לולב הגזול ובית השואבה בדיני שצריך לחזור אחר הידור מצוה אות ה'. וכן פשיטא ליה לרבינו המשל"מ בפ"ג מהלכות סוטה ה"ט דכל בעיא במידי דרבנן נקטינן לקולא ונראה מדבריו דמרן כ"מ שהצ"ע מה שפסק הרמב"ם לחומרא הוא משום דמשמע ליה דנתאכמו פסול דאורייתא הוא עי"ש. וכ"כ מרן הב"י בא"ח סי' י"ב סוד"ה ומ"ש רבינו גבי וכו' דהרי"ף והרמב"ם ס"ל לקולא מדהשמיטו הבעיא גבי עניבה וכו' (עיין מה שרשמתי על זה בקונטרם כללי הפוסקים סי' ג' אות ד' אם ממה שמשמיטים בעיא בדרבנן מוכת שדעתם להקל) אמנם הרא"ש בבעיא ההיא פסק לחומרא כמ"ש מרן הב"י שם והוא היפך שיטתו שבבעיא דהידור מצוה כמו שמתבאר מדבריו בב"ק שם ואולי ס"ל דהשיעור הוא מדאורייתא והוי בעיא בדאורייתא וכיון דסלקא בתיקו אזלינן בה לחומרא וקצת משמע כן מדקדוקי מרן הב"י שכתב בטעם הרי"ף והרמב"ם שפסקו לקולא משום דסברי דשיעור זה מדרבנן דנראה דאינו פשוט כ"כ דשיעור זה הוא מדרבנן ואינהו הוא דסברי הכי. והרא"ש לא ס"ל הכי אלא שיעורא דאורייתא הוא אבל בדרבנן מודה דאזלינן לקולא. וכ"כ הרא"ש מפורש בפ' לולב הגזול סוף סי' ח"י גבי בעיא דאתרוג שנימוח בפנים וכו' דאזלינן בהך בעיא לקולא דהני פסולין אין עיקרן אלא דברי סופרים (ובמ"ש שם הרא"ש שכן דעת הרי"ף עיין מ"ש ע"ד הג' קרב"ן ומה שכתבתי ע"ד בקונטרס כללי הפוסקים הנ"ל שם) ומרן הב"י בסי' תקל"א סוף ד"ה אין מגלחין וכו' תמה על מה שנראה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק לחומרא הבעיא דאומן שאבדה לו אבדה בערב הרגל דסלקא בתיקו דאמאי לא פסקו לקולא מאחר דאינהו סברי דמלאכה בחוה"מ הוא רק מדרבנן. ואזיל לשיטתיה שבב"י סי' י"ב הנ"ל. ועיין בדין ההוא בדברי הרבנים מרן חיד"א בס' מחב"ר סי' תקל"א אות ג' וירך אברהם בח"א בחח"מ סי' ט' ובמ"ש במכתב לחזקיהו בחי' למ"ק בסוגיא הנ"ל ובמאי ופשיטא ליה למרן הב"י דהרי"ף ס"ל דמלאכה בחוה"מ הוא איסור דרבנן עיין להרב נהר שלום סי' תק"ל והבאתיו לקמן במערכת המ"ם, אות קל"ו

עתה ראיתי שדבר זה הוא מקצוע גדול האריכו בן רבנן בתראי