שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קיח

גם מ"ש המשל"מ דלא ניתן ליאמר כלל דפליגי רע"ק ורבנן אם בלשון בני אדם אכילה בכל שהו או בכזית תמיה לי אמאי לא הרי מצינו כיוצא לזה דפליגי ר"מ ורבנן בלשון בני אדם. עי' נדרים דף ל' ע"ב גבי נולדים וילודים דאמרינן בנדרים הלך אחר לשון בנ"א ופירשו הר"ן והרא"ש שם דפליגי בהכי דרבנן סברי דנולדים כולל בלשון בנ"א הנולדים והעתידים להולד ור"מ סבר דלא מיקרו נולדים בלשון בנ"א אלא העתידים להולד וא"כ לא נפלאת לומר דגם רע"ק ורבנן פליגי במציאות זה בלשון בנ"א אי אכילה בכזית או בכ"ש ואולי מ"ש דלא ניתן ליאמר כן לא מפני שלא יתכן שיהיו חולקים במציאות זה הוא דהא ודאי דרך זו לא רחוקה היא כדאשכחן דפליגי בהכי ר"מ ורבנן אלא כונתו מדהשיבו רבנן לרע"ק היכן מצינו באוכל כ"ש וכו' דאי טעמיה דרע"ק משום דס"ל שכן הוא לשון בנ"א מאי מקשו ליה הא ודאי דינא הכי ואמאי לא השיב להם רע"ק כן וק"ל. ומסוגיא זו נמי מתבאר יפה דהולכין אחר לשון בני אדם אף כשהוא היפך לשון תורה לכ"ע אלא דפליגי היכי הוי לשון בני אדם. וכן מתבאר עוד שם בדף נ"א ע"ב דגה משמע גדולים ומשמע קטנים ובנדרים הלך אחר לשון בנ"א. ועיין להרב ערוך השלחן יו"ד סי' רי"ז אות ה' עמ"ש מרן סי"ב הנודר מן הדגים וכו' כתב דפליגי מתני' וראב"ש בלשון בני אדם דמתני' ס"ל דבלשון בני אדם בין גדולים בין קטנים וראב"ש ס"ל דבלשון בנ"א נמי הוא כלשון תורה גדול ולא קטן

ומצאתי לרבינו בה"ג ה"ד הר"ן פ"ג דמס' שבועות דמתבאר דס"ל דהולכין אחר לשון בנ"א לקולא אף כשסותר לשון תורה דעמ"ש בש"ס אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב אבע"א קרא ואי בעית אימא סברא הקשה וכי מאחר דקרא למה לי סברא (עיין מה שכתבתי בזה במערכת הסמ"ך אות ס"ג) ותי' מהו דתימא אע"ג דמדאורייתא שתיה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בנ"א ולא קרו אינשי הכי קמ"ל עכ"ל מתבאר דאי לקושטא לא הוו קרו אינשי הכי אע"ג דבלשון תורה שתיה בכלל אכילה לא הוו משגחינן בה והוה אזלינן בתר לשון בני אדם ועיין הר"ן בנדרים דף נ"ה ע"ב ד"ה תוספתא. ותוספות בר"ה דף י"ב ד"ה תנא. ובבכורות דף נ"ד ד"ה ושני והרש"ח ריש מס' מעשרות רבינו מוהרלנ"ח בסי' ט' ולקמן אות צ"ד או"ק ח' ובמערכת היו"ד אות מ"ג ובדברי הריטב"א שאכתוב בסמוך

ודע דכ"ז היינו כשידוע כשברור הוא שלשון ב"א הוא היפך לשון תורה אבל כשאינו ידוע איך הוא לשון ב"א ילפינן מלשון תורה כמ"ש התוס' ביבמות הנ"ל וכ"כ במס' ע"ז דף כ"ז ד"ה אלמא וכ"כ הריטב"א ברפ"ו דנדרים וז"ל ומהדרינן דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בנ"א אע"ג דאיכא לשון תורה דפליג אלא היכא דלא ידעינן לשון בני אדם נקטינן לשון תורה עכ"ל. גם הריב"ש בסי' שנ"ד הנ"ל אחר שכתב להוכיח דלשון השטרות והתקנות והסכמות הולכין בהם אחר לשון בנ"א כמו בנדרים. הוקשה לו ממ"ש בב"ב דף קמ"ג דאיבעיא לן קרו אינשי, לחד ברא בני ופשיט מדכתיב ובני פלוא אליאב ותירץ דמשום דלא בריר לן היכי הוי לשון בני אדם משום הכי אזלינן אחר לשון תורה. אבל אי לישנא דאינשי בריר לן הולכין אחר לשון בנ"א וכו' עכ"ד הריב"ש (ובמ"ש שלשון התקנות הוא כנדרים שהולכין בהם אחר לשון בני אדם כ"כ הריטב"א רפ"ו דנדרים ד"ה גמרא תאנא ר"י אוסר וכו' בשם מורי רבינו וכן בכל לשון הכתוב בתקנות קהל דינו כנדרים ע"כ). וכ"כ בשאלת שלום על השאלתות בסוף שאלתא ע' אות ע"ו וגם בפ' נשא אות קכ"ב ד"ה שם עי"ש וביד שאול סי' רי"ז אות יו"ד הביא מ"ש הש"ש אות קכ"ב הנ"ל וכתב שכדבריו נראה מכמה מקומות בנדרים דמקשה מנדרים אקרא ולא משני דלשון תורה לחוד עיין נדרים דף נ"ה ודף נ"ו ע"כ וכ"כ בשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' ו' אות ד' ומיישב בזה סוגיא דמנחות דף ק"ה וכ"כ הרב מעשה אברהם בחח"מ סוף סי' י"ח בשם הרב ערך השלחן באה"ע סי' נ"ג דף ל"א בשוכר בית לשנה סתם דחדש העיבור בכלל אה לא נתברר איך הוא לשון בנ"א דכל שלא נתברר לשון בנ"א ילפינן מבתי ערי חומה ותמה עליו שלא נסתייע מתשו' הריב"ש סי' ש"ד הנ"ל שכתב לחלק כן עי"ש

וכתב ביד שאול סי' רי"ז אות י' בשם תוס' ישנים בנדרים דף נ"ד אהא דמתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר וכו' דלשון הכתוב בדה"י כלשון בני אדם הוא ומשו"ה מקשי מניה לנדרים והסביר הרשב"א בחי' דשאני לשון תורה שהם דברי הקב"ה אבל דה"י שמספר קורות הדורות ובלשון בנ"א הוי כלשון בנ"א ומיישב בזה מה שמקשים אש"ס נדרים דף מ"ט דמייתי קרא דויבשלו את הפסח ולא מייתי מקרא דובשלת ואכלת עי"ש. והנה הא דמותיב ר"י וכפרוץ הדבר וכו' הוא בדף נ"ה (ביד שאול נרשם בטעות דף נ"ד) ושם כתבו התוס' שלנו כמ"ש הגאון יד שאול בשם תוס' ישנים ולא היה צריך להביא מתוס' ישנים ובענין זה אתה תחזה מה שהאריך מאורנו הג' נצי"ב מלך יצ"ו בסה"ב העמק שאלה בפ' לך שאילתא ח' ס"ק י' ומיישב בזה תמיהת הרב מנחת שי בפרשת ויגש עמ"ש בב"ב דף קמ"ג דקרו אינשי לברא בניי ומייתו מדכתיב ובני פלוא אליאב ורבא אמר מהכא ובני איתן עזריה. ומה הוסיף רבא אקרא דאורייתא אלא משום דאיירי בשטרות שהוא לשון בני אדם מייתי מקרא דדה"י שהוא גם כן לשון בני אדם והוכיח מלשון השאילתות שם דגם תהלים הוא כדה"י לענין זה. וכן כל כתובים שלא נאמרו אלא ברוה"ק ובלשון האיש המדבר הכל בלשון בני אדם משתעי. וכן באיוב וכל שכן לשון התפלות והתחנות וברכת הנהנין וכיוצא. ומשום הכי אומרים בתפלה ובקידוש שמ"ע חג וכו' עי"ש דב"ק

יג בעל כאשתו לענין עדות אם הוא מן התורה או מדרבנן הרב מוהר"י עיאש בשו"ת בית יהודה בחאה"ע סי' ד' בסופו פשיטא ליה דמאי דדרשינן בפרק זה בורר דאשה כבעלה מדודתך היא הוא דרשה גמורה וה"ה בעל כאשתו מה"ת הוא עי"ש ומריש הוה ק"ל דמדברי רמב"ם רפי"ג מהלכות עדות מתבאר יפה דהוא מדרבנן לפי מה שפירשו דבריו נושאי כליו כידוע. ועי' בח"מ סי' ל"ג ובמרן הב"י אה"ע סוף סו' מ"ב בשם מ"כ וא"כ כיון דכלל הרמב"ם כל קרובים שמצד אישות ואמר דמדרבנן הם הא ודאי בעל כאשתו נמי בכלל ולפי זה באנו למחלוקת שנחלקו עם הרמב"ם בזה כידוע ולא הול"ל בפשיטות דהוי דאורייתא והנה אמת דלפי מ"ש מרן בכ"מ בטעם הר"מ דס"ל דהם מדרבנן דהיינו משום שנלמדו באם אינו ענין. א"כ אשה כבעלה דלאו באם אינו ענין הוא וממקרא מלא הוא דילפינן הכי משמע דהוא מה"ת אלא דאכתי י"ל דאימור דוקא אשה כבעלה הוא דהוי דאורייתא אבל מאי דאמרינן דבעל כאשתו אולי הוא רק מדרבנן. שוב אחר זמ"ר ראיתי להג' נו"ב בח"ב באה"ע סי' ע"ו ד"ה אבל באמת וכו' עמד בספק זה ופשיטא ליה טובא דלדעת הר"מ ודאי דאינו אלא מדרבנן אלא שנסתפק אם יחלוק שום אחד בזה וכ' דמ"ש דאשה כבעלה הוא אסמכתא דעדות מעריות לא ילפינן ואת"ל דהוא ילפותא גמורה היינו דאשה כבעלה. אבל בעל כאשתו רחוק בעיני שיהיה מה"ת והאריך בזה ונראה דעתו אינו אלא מדרבנן אפילו אשה כבעלה וכ"ש בעל כאשתו

יד בפניו משמע בידיעתו אע"פ שאינו רואה כ"כ בס' קהלת יעקב במע"ל ח"ב אות לק"ט בשם הרמב"ם והרא"ש ומוהרשד"ם וע"ע שם בח"ג אות תי"א ולמרן החבי"ב בכנה"ג אה"ע סי' קס"ט הגב"י אות מ"ו יד מלאכי בכללי הדינים סי' קל"ה ונעלם כ"ז תזכרנו לחיים דף ע"ח ע"ב ואחר שנים נדפס ס' זל"ח ח"ב וע"ש בדף ק"ז ע"א ועי' כנה"ג אה"ע סי' קמ"ב אות ה'

טו בכורים אי אוסרין הפירות משום טבל קודם הפרשת ביכורים הרשב"ץ בפי' האזהרות במ"ע סי' קנ"ו מסתפק בזה והרב משנת ר' אליעזר בח"ב בזכרונות דף ד' ע"ג אות נ"א כ' ע"ד דמשנה מפורשת היא פ"ב דביכורים מ"ג עי"ש

טז ב"ד מתנים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אם יש כח בידם לאסור דבר שהתירה תורה בפירוש, עיין לקמן במ"ע היו"ד בס"ד מאות י"ז והלאה

ואי יכולים ב"ד לייסר הפריצים כשיש לחוש שעי"ז יצאו מן הדת, עיין במה שרשמתי במערכת האל"ף אות קע"ט

ושם אות ק"פ לענין ב"ד אם יכול לבטל דברי ב"ד חברו

ובית דין זריזים הם כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' סופר דמשום הכי תוקעין בשבת בפני ב"ד ולא חיישינן משום גזרה דרבה