שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קטו

דוקא במצות שיכול לברך עליהם עוב"ל אבל היכא דאי אפשר לברך עלייהו עוב"ל כגון טבילה דאכתי גברא לא חזי וכה"ג מברך עלייהו לאחר עשייתן מגז"ש דמצות לבהמ"ז, והטעם דבמצות דמציא לברך עליהן עוב"ל סמכינן אהיקשא יותר מעל הגז"ש. דקיי"ל בזבחים (מ"ח) הקישא וגז"ש הקישא עדיף (בין לר"ע בין לרבנן יעו"ש). אבל במצות שא"א לברך עליהם עובר לעשייתן דלא הוקשו לתורה סמכינן אגז"ש לברך עליהם לאחר עשייתן דומיא דברכת המזון וא"ש הכל בסייעת"ד. וא"ת למאי דכתב התוס' בזבחים שם בתירוץ הא' דהיכא דאיכא למימר אהני גז"ש ואהני הקישא עדיף טפי לקיומי לתרווייהו א"כ ה"נ אמאי לא נימא שיהו כל המצות צריכות ברכה בין מלפניהם ובין מלאחריהם לפניהם מהקישא דתורה, ולאחריהם מגז"ש דבהמ"ז דהשתא נמי תורה דכ' קרא לא מייתר דאי לא כתבינן קרא הו"א דמצות א"צ ברכה רק לאחריהם, ונימא דמשום הכי איצטריך תורה לאקושי מצות לתורה להצריכם ברכה אפילו לפניהם. וי"ל דא"כ אכתי אפילו אי לא הוה כתב קרא והתורה, מ"מ כיון דתורה גופה הוה ידעינן שצריכה ברכה אפי' לאחריהם מפני שהיא בכלל המצות כדלעיל ממילא הוה ידעינן ג"כ שאר מצות שצריכות ברכה אפילו לפניהם, דהוה דיינינן לה לתורה בדבר שהיה בכלל כל המצות (לענין ברכה דלאחריהן שנכללה במצות דהקישא שהוקשו לבהמ"ז) ויצתה מן הכלל ללמד, שצריכה ברכה גם מלפניה לא ללמד על עצמו יצאת אלא ללמד על הכלל דכל המצות כולן יצאת וכדדרשינן בשבועות (י') במועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז, כלומר מפני שנכללו בתיבה אחת וה"נ הוי כלל א' במה שנכללו תורה ומצות בתיבת והמצוה והוקשו כל המצות זל"ז, וכשיצתה תורה ללמד על כולן יצאת וא"כ אכתי תורה דכתב קרא מיותר ועל כרחך כדאמרן דללמד על המצות נכתבה דא"צ ברכה רק מלפניהם אלא היכא דגברא לא חזי לא מיפטריה בלא ברכה ולהא אהני לן גז"ש דברהמ"ז שיברך בהם לאחר עשייתן וכדפי'. והשתא פי' התוספתא לפענ"ד הכין פירושה ומנין שאף על התורה והמצוה וכו' (ר"ל מנין שעל התורה הוא חייב לברך לאחריה ועל המצות בין לפניהם באותן שיכול לברך לפניהם בין מלאחריהם היכא דגברא לא חזי וקאמר ת"ל אשר נתן לך (בבהמ"ז) ולהלן גבי תורה ומצות) הוא אומר ואתנה לך וגו' והתורה והמצוה כלומר וילפינן תורה מלאחריה וכן מצות היכא דגברא לא חזי מגז"ש והיכא דגברא חזי מהקישא דתורה שהוקשו זה לזה בהאי קרא נמצא לפ"ז דהתוספתא ג"כ אהקישא סמכא לענין מצות דגברא חזי

ועתה אחרי נטילת רשות ממני"ר ירשני נא לפשוט את ספיקו שנסתפק בדברי הירושלמי אולי ס"ל דדרשא גמורה היא ולי עפרא דארעא נראה דאא"ל כלל דדרשא גמורה הויא, דאיך ילפי' בתוספתא תורה מלאחריה לברכה הא אין מברכין על התורה לאחריה רק בציבור כדתנן בפ"ג דמגילה (כ"א:

) ואס"ד דדרשא גמורה היא אמאי אין מברך לאחריה גם ביחיד דהא ילפינן לה מגז"ש דבהמ"ז והיכא רמיזא כאן ציבור. ומרן הב"י (בסי' מ"ז) הביא תשובת הרשב"א וז"ל שאלה כשאנו מברכין על התורה בכל בקר למה אין אנו מברכין לאחריה תשובה קריאת התורה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם וכמו שאמרו בפ' בא סימן ואל תשיבני מקריאת התורה בביהכ"נ שמברכין לאחריה, דהתם תקנת משה ועזרא היא ועל התקנות מברכין לפניהם ואחריהם כבהלל ומגילה עכ"ל וכתב מרן הב"י ע"ז. ול"נ דאפילו אם היו מברכין לאחר המצות לא קשיא דכיון דמצות הגיית התורה ביום ובלילה ואין לך שעה כו' לא שייך לברך לאחריה ע"כ והשתא דבין בתורה בין במצות אין לברך לאחריהם הן להרשב"א ז"ל והן לתירוץ הב"י ז"ל א"כ לא שייך ללמוד מברכת המזון לענין ברכה דלאחריהם אם לא מצות כאלו דגברא לא חזו או תורה בקריאתה בציבור א"כ פשיטא דכ"ז אסמכתא בעלמא הוי דהא עיקר קריאה בציבור תקנת משה ועזרא הוא ולא שייך ללמוד בגז"ש דבר שהוא מכלל התקנות, וא"כ הירושלמי נמי ע"ד סגנון התוספתא הוא ואסמכתא בעלמא הוא כנלפע"ד (ואני תמה על הגאון בעל שאגת אריה (בסי' כ"ד) שכתב אהא דיליף ר"י בברכות (כ"א.) ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז מק"ו וכתב דזהו ע"כ מדאורייתא דא"א לומר שזהו דרך אסמכתא דאין זה נכון דהאיך שייך לאתויי אסמכתא בעלמא לאיזו דבר ע"י ק"ו ואין זה דרך הגמרא עכ"ל. והרי בתוספתא מייתי לברכת התורה לאחריה ע"י גז"ש ובירושלמי ע"י היקש ואפ"ה אין זה אלא אסמכתא כדפרישית). ודברי מרן הב"י דאתא לידן ראוי לשום להם לב דלפי דבריו דבתורה ל"ש לברך לאחריה מפני שהגיית התורה הוא ביום ובלילה וכו' א"כ איך יליף ר"י בברכות שם ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז מק"ו הא ל"ש ברכה דלאחריה על התורה מפני שאין לה גמר שאין לך שעה וכו' ואין לומר דר"י איירי לענין קריאה בציבור אבל ביחיד באמת לא שייך בה ברכה זה ליתא, דא"כ ליכא ק"ו מבהמ"ז דאיכא למיפרך מה לבהמ"ז שכן נוהג ביחיד כבציבור תאמר בברכת התורה לאחריה שאינה נוהגת ביחיד ועוד דכבר הוכיח בס' שאג"א (סי' הנ"ל) דק"ו דר"י מדאורייתא הוא מדאיתותיב ממתני' דב"ק ע"ש ובצבור אפילו ברכה דלפניה אינו אלא מפני כבוד הציבור כמבואר בשו"ע (סי' קל"ט ס"ח) ובמג"א שם סק"ה) וכל עיקר קריאה בציבור אינה רק מצד התקנה כנ"ל אמנם יש ליישב זה על נכון דהנה תירוצו של מרן הב"י ז"ל הוא דוקא למ"ד דמצות לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה הוא כפשטיהו, והשתא לק"מ דר' יוחנן לשיטתיה אזל דאמר במנחות (צ"ט:

) אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש (וכן פסק בשאילתות ואתחנן סי' קמ"ג) ועיין במנחות שם דזה תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן וא"כ ל"ק כלל אדר' יוחנן דלדידיה שייך שפיר ברכה אחר הלימוד שאין עיקר חיובו ביום ובלילה דמרן גופיה לא כתב כן אלא משום דמצות לא ימוש הוא ביום ובלילה ואמטו להכי אין כאן גמר מצוה לעולם, אבל לר"י דאין החיוב רק שחרית וערבית לדידיה כל שגמר ללמוד הרי זה גמר מצוה ויכול לברך, וטעמו של מרן ז"ל שכתב דמצות והגית הוא ביום ובלילה ואין לך שעה וכו' היינו דאיהו לא פסק כוותיה דר"י בהא רק דפסק כרבנן דר' יוסי במנחות שם דסברי גבי לחה"פ אלו מושכין וכו' ודלא כר' יוסי דאמר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אף זה תמיד, וסמך מרן על הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' תמידין ה"ד) שפסק כרבנן דר"י ובגמרא שם אמר ר' אמי מדבריו של ר"י נלמד אפילו לא שנה אדם רק פעם אחת שחרית ופ"א ערבית קיים מצות לא ימושו, ש"מ דלרבנן לא קיים מצותה עד שיהגה ביום ובלילה. אמנם ק"ל טובא אדברי מרן ז"ל, דלפ"ד דהברכה דמלאחריה בגמר ולאו גמר תליא מילתא א"כ גם ברכה דמלפניה בגמר ולאו גמר מיתלי תליא, שכל שאין לו גמר אין לו התחלה חדשה וכל שיש לו תחלה יש לו תיכלה, וכיון דמשו"ה אין מברכין לאחריה מפני שאין לה גמר א"כ איך מברכין לפניה הא אין כאן התחלה ואחר זמן רב מצאתי בספר השיב משה (חי' ב' מחאו"ח) שעמד בזה והביא שכיוון בזה לקושיית הפנ"י בברכות דכ"א:

). ויש לדחות דמשו"ה מברכין בכל בקר מפני שבכל בקר נעשה בריה חדשה כמ"ש חדשים לבקרים וכדברי הרשב"א ז"ל בטעם נט"י דשחרית) והרי זה כחיוב חדש ולא שייך לברך לאחריהם אחיוב דאתמול שע"י שהפסיקתו שינה כבר כלה חיובו (ומ"מ מצאתי להפ"מ בסי' מ"ז משבצות סק"ה שהביא בשם הלבוש דב' ברכות שמברכין בשחרית על התורה, האחת היא ברכה אחרונה על הלימוד דאתמול והב' על של היום ודפח"ח). שוב מצאתי להפ"מ בא"א (סי' מ"ז ס"ק י"ב) שהזכיר הטעם דבריה חדשה לענין ברכת התורה אך בעיקר סברת מרן אני תמה מהך דשבת (קל"ג:

) דתניא התם המל כל זמן שהוא עוסק במילה וכו' פירש (שסילק ידיו) על ציצין המעכבין אה"מ חוזר על ציצין שא"מ אינו חוזר, ואמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר כו' אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא דתנן ד' כהנים וכו' טפחו של זה בצד טש"ז אלו מושכין וכו' רי"א אפי' סילק וכו', ופירש"י ז"ל ולרבנן אי שבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא אתחלתא אחריתא היא ונמצא שמתעכב שולחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתחיל אתחלתא אחריתא הוא אבל לר' יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחילי נמי תמיד הוא דחדא מילתא הוא ה"נ אם פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין דכולא גמר מילתא היא עכ"ל. והשתא מצות הגיית התורה תמיד דתליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן כדר' אמי ודאי דלעין אם פסק מלימודו והדר אתחיל אם מיקרי אתחלתא אחריתא או לא, הא נמי בפלוגתייהו תליא דלר' יוסי כי שביק למודו לשעה והדר אתחיל נמי תמיד הוי וחדא מילתא הוא, ולדידיה א"א לו לברך לסברת מרן הב"י דס"ל דברכת התורה בגמר ולאו גמר תליא מילתא דהא לר' יוסי אפילו כי פסק לא מיקרי