שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ב קיד

בסדרן ובסמיכותן זל"ז אפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כדאיתא בירושלמי דמגילה (פ"ד ה"א) אריב"ל ועליהם ככל הדברים וגו' מקרא ומשנה ואגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר לו למשה בסיני. הה"ד יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא וכו' יעו"ש, ואפי' מילתא דאתיא בק"ו טוכל"ק (קדושין ד'.). והר"ש מקינון בספר כריתות כתב דהה"ד בהיק"ש אמרינן הכי והר"ן בנדרים (ג') כתב דהה"ד בגז"ש אמרינן טרח וכל"ק. וכ"כ הראב"ד הובא בשיטה מקובצת ר"פ איזהו נשך. וכ"כ הש"מ פ' אלו נערות (נ"א:

). והריטב"א בחדושיו ר"פ הלוקין (והתנה שלא יהיה בזה אריכות ויתור לשון), וכ"כ בחדושיו פ"ד דיומא (לענין מילתא דאתיא בק"ו (בדף מ"ג.) דאמרינן טוכל"ק פי' כשא"צ לעקם הרבה וכו'). ומדברי רש"י ז"ל בסנהדרין (פ"א:

) ד"ה והיכא רמיזא מוכח דאפילו מה שהוא הלכה למ"מ צריך שיהיה לו רמז מה בתורה (או בנביאים וכתובים). דאם מרומז בנו"כ ודאי יש לו רמז בתורה כדאמרי' פרק קמא דתענית (ט'.) מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזא באורייתא ובירושלמי (פ"ו דפסחים ה"א) כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה ופי' הק"ע דאפילו אם הוא הללמ"מ אם אין לה סמך מאיזה היקש או גז"ש קרובה להשתכח וכו'. ולפע"ד לא היה צריך לזה שקרובה להשתכח ע"פ המבואר בסנהדרין שם דבלא"ה צריך שיהיה לו רמז בתורה. ובזה יתיישב דקדוקו של התוי"ט במה שתפסו לשון שהראהו, דר' חייא תפס לשון הכתוב ועליהם ככל הדברים, ר"ל עליהם ממש שעליהם מרומז הכל באותיות ותגין וכו' כדאמרינן להדיא (פ"ו דשקלים ה"א) חנינא ב"א ר"י אומר בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה כדכתיב ממולאים בתרשיש כימא רבא. מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין דבור לדבור דקדוקים ואותיותיה ש"ת וכו'. וזהו שאמרו מלמד שהראהו, רצונם לומר שהראהו הקב"ה למשה (כאדם המראה לחבירו כביכול) איך שהכל מרומז ונתלה באותיותיה ש"ת בכתב שע"ג הלוחות, כתובים באצבע אלהים כתב יושר ובאר על הלוחות, וממילא היו בנתינה גמורה בכלל נתינתם של הלוחות וכמאמרו דר' לוי דלעיל. ומצאתי למרן הרדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ט) תשובה ארוכה ונכבדות ידובר בה בענין זה, ושם מבואר שתופס הדברים כפשטן שבהלוחות היו מפורשות ממש כל דקדוקי תורה וז"ל שכל דבור ודבור היה שיטה בפ"ע, ואע"פ שא' מהדברות ארוך הרבה וא' קצר, ל"ק שהרי כתבנו שהיה הכל ממולא בדקדוקיה ואותיותיה ש"ת ממולאים בתרשיש וכו' הא למדת שהדברות היו אותיות גדולות, ובהפנויים היו אותיות קטנות דקות ובם מפורש כל דקדוקי התורה עכ"ל. ואתם מורי ורבותי תנו לבכם על פי' בהשוואת ב' המימרות, ואף שהוא נגד פי' של רבינו התוי"ט אל ירך לבבכם כי בתורתינו הקדושה אמת כתיב בה ואין מחניפין בה אדם (וכמ"ש בשו"ת חוט המשולש סי' ט' יעו"ש) ואם יקשה הציור פלאי פלאות הללו איך יהיו מבוארים כל דברי תורה שבע"פ אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים על שתי לוחות ארכן ורחבן ששה (ב"ב י"ד, נדרים ל"ח, ותוס' בשבת פ"ד:

ד"ה מנין) חלילה לנו לפקפק בדברי התנא הקדוש חנניא, והלוחות מעשה אלהים הם לא חלו בם ידי אדם ולא נגעה בהם חרט אנוש, והמכתב מכתב אלהים הוא, וה' אלהי כל בשר הממנו יפלא, ולא זו בלבד והלא כמה נסים מופלאים היו שם, כמו שאמרו בשבת (ק"ד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ונקרא מבפנים ומבחוץ כגון נבוב בובן בהר רהב סרו ורס. והתוס' שם ד"ה נבוב, הקושיא דאמאי נקט להו להני דלא הוו בלוחות ונשארו בתימא. ולפענ"ד דודאי כולהו מיהוו הוו בלוחות ביני שיטי כדר"ח ב"א ר"י, וכדברי הרדב"ז, וקמ"ל דלא מיבעיא גוף עשרת הדברות דודאי היו נקראים מבפנים ומבחוץ כמ"ש מזה ומזה הם כתובים אלא אפילו כל התו"כ שהיתה כתובה באותיות דקות בין השיטין היו ג"כ כתובים משני עבריהן ונקרא מבפנים ומבחוץ וזה נכון לפענ"ד והרש"א ז"ל בח"א שם כתב דאין הכוונה דהיה נקרא בפנים מצד ימין לשמאל נבוב, ומבחוץ משמאל לימין בהפוך אותיות (נבוב) רק הכוונה דמבחוץ היה נקרא ג"כ מצד ימין, לצד שמאל רק בהיפוך אותיות נבוב בובן וכו' עכ"ד הקדושים וזה נס גדול מבהיל הרעיון שהוא כמו שני הפכים בנושא אחד ובזמן אחד. אך כתיב היפלא מה' דבר הס כל בשר מפני ה', וגם הארון שהלוחות היו נתונים בו היה למעלה מגדר מקום כדאמר ר' לוי ואיתימא ר"י דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה (ב"ב צ"ט.) וכמ"ש הנה מקום אתי ודרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו מקומי טפל לי ואין אני טפל למקומי ומעתה שקטה התמיה איך מקום הלוחות הוא מועט מחזיק המרובה כי המקום בטל לגביה ית' שמו (ואורייתא וקוב"ה חד זוה"ק). ובתו"כ מה שמיטה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מהר סיני אף כל המצות וכו'. ואתיא לה כהך דר"ע בפ"ק דחגיגה דאמר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באה"מ וכו'. ומה נמרצו אמרם ז"ל בסנהדרין (צ"ט.) הלא כה דברו ברוח קדשם אפילו אמר כל התו"כ מן השמים חוץ מדקדוק זה חוץ מגז"ש זו חוץ מק"ו זה וכו' על כן דברי רבינו התוי"ט בזה הוא לאין נכון לו, כי אחרי הודיעונו חז"ל אשר כל אלה דברי אלהים חיים, כולם ניתנו לנו מן השמים. עתה מי זה איפה הורידמו ממרום אם לא ידי בן עמרם. הדרינן לדקמייתא, דלפענ"ד היקש זה וגז"ש זו אסמכתא בעלמא הוא. וראיתי למני"ר בספרו הבהיר (מגילה בדפי הספר צ"ז ע"ב) שהביא דרשת הירושלמי הנ"ל וסיים וצריך להתיישב לעיין לדעת שיטת הירושלמי. ולפי ענ"ד כדכתיבנא איברא דלפ"מ שכתבנו בעניותן בספרנו בית יש"י (סי' ז' סכ"א סק"א) בשם גאון עוזינו מאור הגולה הקדוש מהר"ל מפראגזי"ע שיש ראיות חזקות מכמ"ד שגופי המקראות אע"פ שפשוטם מורה על ענין אחר מ"מ כיונו גם אל האסמכתות ויש להם אחיזה בדקדוקי המקראות ובספרו באר הגולה (באר הא') הביא לדוגמא דרשת חז"ל בחולין (ק"ו.) כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים. אר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים לנט"י מה"ת, א"ל רבא לר"נ מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף, הא שטף טהור הא טבילה בעי, אלא אא"ע לגופיה תנהו ענין לנט"י דאכילה והתוס' שם כתבו דפשטיה דקרא אתי לכדדרשינן במסכת נדה מה ידיו מאבראי וכו'. וכתב הגאון הנ"ל דודאי אע"פ שעיקר הכתוב לדרשא דמה ידיו מאבראי ולמעוטי מגע בין הסתרים, מ"מ מדלא כתיב וראשו לא שטף דהא ראשו נמי מאבראי אלא כתיב וידיו לומר לך שידיו הם יותר ראויין לטומאה שהם כלי הנגיעה ועסקניות הן ולכך תקנו להם טומאה מיוחדת לחולין כלומר מפני שזכר הכתוב הידים ביחוד רק שהדרשא רחוקה ביותר לכך הוי מדרבנן, ומ"מ הוא יוצא מה"ת ויש לזה סמך ומזה תקי"ש לכל האסמכתות שמסתעפים מה"ת לא שיהיה הכתוב זכר ומליצה בלבד והאריך בדברי פח"ח וכעי"ז כתב השל"ה בח"ב אות ת' כלל רבנן שקבל כן מרבותיו יעו"ש א"כ יש לנו לקרב אל הדעת אסמכתא זו דהתוספתא והירושלמי דלכאורה דרשת התוספתא תמוה איך למדו אפי' דרך אסמכתא ברכת המצות לפניהם מבהמ"ז שהוא לאחר עשייה, עו"ק כיון דאיכא גז"ש דהתוספתא היקש דהירושלמי ל"ל או איפכא כיון דאיכא היקשא גז"ש ל"ל עו"ק כיון דמקיש מצות לבהמ"ז בגז"ש דנתינה נתינה א"כ תורה מי נפקא מכלל שאר מצות שבתורה והשתא תורה דפרט קרא מיותר דהול"ל לוחות האבן והמצוה ותורה בכלל (כהא דאמרינן בירושלמי דפ' ג' שאכלו אהא דהוי בעי למימר דדוקא בצבור יברך ברכת התורה ולא ביחיד וא"ר אבא מרי אחוהי דר' יוסי הרי היא כשאר מצותיה של תורה מה שאר כל המצות טעונות ברכה זו טעונה ברכה עכ"ל). ועכצ"ל כדרש"א דר' לוי דוהמצוה זו משנה, ונראה לקרב אל השכל דרשתם ז"ל בזה על זה האופן דאס"ד דוהמצוה אמשנה לחוד קאי א"כ ניכתוב רחמנא בהדיא והמשנה ומדכתיב והמצוה שמעת מינה תרתי, וכעי"ז מצוי בש"ס (עיין בשבת (ע'.) תוס' ד"ה הבערה וי"ל דהוי מצי למיכתב בלישנא אחריתא וכו') ולענין יתר הדקדוקים י"ל דאי לא הוי כתיב תורה בקרא הוה מקשינן מצות לבהמ"ז בגז"ש למיגמר מינה דמברך לאחר עשייתן כבהמ"ז ובתורה ודאי הוה ידעינן בין ברכה מלפניה ובין ברכה דלאחריה, ברכה דלפניה מכי שם וכו' וברכה דלאחריה מגז"ש שגם תורה בכלל מצות כנ"ל א"כ לא הוה ידעינן הך כללא דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אבל השתא דתורה כתיבא בהדיא אמרינן אם אינה ענין לגופה כנ"ל תנהו ענין להקישא דשאר מצות להקיש שאר מצות לתורה מה תורה מברך עליה עובר לעשייתה כדילפינן מכי שם וגו' אף שאר מצות כן דמברכינן עלייהו עוב"ל דוקא אמנם זהו