שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א צו

אומדנא והודאה נפסל עפ"ע הנה המל"מ לא מיירי בהודה רק באומדנא לבד וההיא דהנמק"י בהכי מיירי כיעי"ש וכן ההיא דמוהרי"ט אומדנא לבד היא ובעיקר סברת המל"מ כשהאיסור ברור והיה מקום להתנצל וכו' ראיתי להרב ישרי לב שכתב בד' מ"ז אות ל"ח דבילקוטי ס' הגיד מרדכי ד' ג' תמה עליו מדברי התוס' סוף כריתות וב"מ ד' ג' ולפי הנר' הוא ט"ס וצ"ל תוס' כריתות ד' י"ג וכונתו הוא ממ"ש שם ובב"מ ד' ג' ד"ה מה דבעדים אומרים לא אכלת חלב ואומר שאכל במזיד אינו נפסל משום דאאמע"ר ורק שלא להביא חוב"ע מהימנינן ליה דש"מ דגם כשהאיסור מבורר בלא הודאתו אין לפוסלו על מה שאומר שהיה מזיד ובאמת נראה שהיה הוכחה נכונה ועיין בארעא דרבנן סוף אות י"ז וברכ"י ח"מ סי' ל"ד אות ל"ב וחינא וחסדא ח"ב ד' כ"ח ע"ב שעמדו בזה. ומ"ש בישרי לב שם לדחות דהעדאת עדים לא מיקרי איסור ברור דשמא שקר ענו בו או נדמה להם. ולא דמי לנדון המל"מ ע"כ אין דבריו נראים כלל דאין לנו להסתפק בהעדאת עדים כלל דא"כ לא שבקת חיי והתורה האמינם והרי הוא כאילו ראינו בעינינו וא"כ שפיר מוכח מדברי התוס' דגם כשרק מעשה הרשע ידענו מפיו אמרי' אאמע"ר. ועיין שאג"א סי' ע"ח שכ' להכריח דאזהרת ל"ת על חמץ ד"ז הוא אף בחמץ שאין עובר עליו דאל"כ למ"ש התוס' בשם ר"י דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר היכי משכחת מלקות על שחי' פסח ע"ח הא יכול לומר שדעתו היה לבערו וא"א להכחישו דהוי דברים שבלב וכו' מוכח דס"ל דגם כשהמעשה ברור לנו ורק שאין אנו יודעים אם עשה מעשה רשע אין סומכין על הודאתו דגם זה בכלל אאמע"ר דאל"כ הא משכחת לה כשהודה שלא הי' דעתו לבערו

וכן מוכח ממ"ש בשו"ת שו"מ ח"ב סי' מ' ד"ה ודרך אגב שהקשה למ"ד בפסחים דף ס"ג דשוחט פסח ע"ח שלא לשמו פטור איך חייב בלשמו הא יכול לומר שלא לשמו שחטתי והיינו משום דלא מהני מה שיודה ששחט לשמו. ובשו"ת נו"ב מ"ת א"ח סי' ס"א ד"ה ומה וכו' וז"ל ואני תמה ע"ד השואל (שר"ל דמחמץ בע"פ אחר זמן איסורו הוי הת"ס דשמא בכלו קודם) א"כ איך ילקה אפי' בתוך הפסח וכו' דזה לא יתברר לעולם דמי יודע דברים שבלב ואם הוא יודה אח"כ שלא בטלו וכי על דבורו ילקה ע"כ וכונתו דלא ילקה על דבורו דאאמע"ר ואע"ג דהחמיץ בפני עדים כל שאין ידוע שכונתו לאיסור אלא מפיו אנו חיין הדרי' לכללין דאאמע"ר. וכ"כ ברוב דגן בחי' על א"ח סי' שי"ז בשם החק"ל ד' ק"ו שחקר לדעת הסוברים דקושר קשר ש"ק דחייב תלוי בדעת הקושר אם דעתו להניח הקשר לעולם חייב ואם דעתו להתירו פטור א"כ איך יתחייב סקילה ואיך יתרו בו כיון שתלוי בדעתו ואף אם אומר שדעתו לעולם איך יתחייב על דבורו דילמא משקר ואינו נאמן דאאמע"ר ע"כ. וכן חקר בפתח הדביר ח"ג סי' שי"ט אות ז' גבי בורר דקי"ל דאינו חייב אלא בבורר להניח ולא בבורר לאכול דאיך חייב וכו' עי"ש וכן הק' בקו"א שבישרי לב ד' צ"ח אות קפ"ב ע"ד הרא"ש בנדרים ד' כ"ד בשם הירו' דבמעמיד דבריו בשבועת הבאי לקי דאיך לוקה עפ"י שנעשה רשע ואאמע"ר עי"ש

ובדברי אמת קונט' ה' סוד"ה וכבר ראיתי וכו' (ד' ס"ג ע"ב מדפוס חדש) כ' דממה שהק' הרשב"א ה"ד הר"ן בפ' כל הנשבעין אמתני' דשכנגדו חשוד עה"ש כיצד אחד שבועת העדות וכו' מאן מוכח דבמזיד עבר אי במודה אאמע"ר וכו' ונטפלו ליישב מוכח דאף כשאין מהווה האיסור אמרי' אאמע"ר דאל"כ מה כל החרדה הא משכחת לה שפיר שיש עדים שהתרו בו והוא מודה דבמזיד עבר וסיים וכ"כ מ"ב סי' כ"ח (צ"ל סי' נ"א והיא התשו' שציין במל"מ ועיין בברכ"י סו' ל"ד אות ל"ב שכ' שאין הכרח משו"ת מ"ב הנ"ל) אך לא הזכיר ראיה זו עכ"ל הדב"א. ולפי הנר' כן יש ללמוד ממ"ש שם בד"ה איברא שהרי"ף וכו' בשם ראב"ן דבפלוני רבעני הטעם דלדידיה לא מהימן הוא משום דאף דהוא אומר שהיה לרצונו הרי אין העד יודע מזה וכו' עי"ש ועיין חשק שלמה סי' ל"ד סוף אות מ"א ובס' אחי וראש ד' צ"ח ע"ג שקו"ט ע"ד הרבנים הנ"ל ושרשי הים ד' קמ"ד (אחר זמ"ר ראיתי מ"ש בשו"מ מהדורא ג' ח"א סי' ער"ב דל"ש אאמע"ר רק היכא דהוא מהוה האיסור אבל כל שראינו בעינינו רק שלא נדע אם עשה בכונה אז נאמן לומר מזיד הייתי וכמ"ש המל"מ וכו' עי"ש הרי גילה דעתו דבכה"ג אמרינן דמע"ר והוא היפך דברי הרבנים הנ"ל ודלא כמו שייחסתי אליו בתשובתו שבמ"ק ח"ב הנ"ל ולפי זה לא אדע מאי ק"ל בההיא דשוחט פסח שלא לשמו הא משכחת לה בשהודה ששחט שלא לשמו וי"ל וק"ל) וראיתי בשו"ת הרב רמ"ץ חיו"ד סי' א' אות יו"ד. שהאריך בענין זה ולא יכולתי כעת לעיין בדב"ק פוק חזי

ומ"ש המל"מ דכשיש אומדנא שעשה מעשה רשע משים ע"ר נר' שכן דעת נו"ב הנ"ל שתי' לקו' ממחמץ הנ"ל דכיון שמתרים בו וקבל התראה ולא השיב שבטלו אין זה ספק עי"ש הרי דסמכינן על ההתראה ולא אמרי' בזה אאמע"ר. גם בפתח הדביר שם הביא בשם הפר"מ בפתיחה שהק' במחמץ בפסח אמאי לוקה דילמא בטלו וכן בשוחט פסח ע"ח וכו' ותי' שכיון שקבל התראה וכו' עי"ש שכ' כן בשמו בפתי' הכוללת ובפתי' להל' פסח. וכ"כ בפה"ד סי' שי"ז אות א'. ובשו"ת תפארת יוסף א"ח סי' ב'

שנה אין אדם משים עצמו רשע בפ"ת ח"מ סי' ל"ד סק"מ כ' בשם שו"ת שמ"ר ח"א סי' ס"א דהמרדכי בפ' חזקת סי' תקכ"ח גבי נסכא דר' אבא כ' בשם ראב"ן דאי איכא חד סהדא והוא מודה לדברי העד נעשה רשע עפ"ע והעד. וכ"כ הכנה"ג שם אות ז"ן שכ"ד הרשב"א ומוהריק"ו ומוהרשד"ם ומ"ץ ע"כ ובחשק שלמה שם אות מ"א כ' דבב"ד א"ח סי' כ"ט חולק ע"ז וס"ל דאינו נפסל אלא עפ"י ב' עדים דהודאתו לדברי העד אינו מועיל כיון שאדם קרוב א"ע הו"ל כשני עדים אחד כשר וא' קרוב דאינו מועיל וממוהריק"ו אין ראיה דהוא מיירי לענין הודאת ממון. להיות חייב וכו'. ותמה ע"ד דהרי במוהריק"ו מבואר דלא מיירי בהודאת ממון. ומה שמדמה לב' עדים קרוב וכשר ל"ד כלל דהכא ע"א נאמן אם אינו מכחישו ואין זה נפסל עפ"י עצמו אלא עפ"י העד שאינו מכחישו וכו' ושוב הוק' לו דהיכי נימא דמהני הא אמר רבא בפלוני רבעו לרצונו דפלגינן דיבוריה ולא מהימן לגבי דידיה ליפסל כמ"ש רש"י וקי"ל כרבא הרי דאף דיש ע"א שרבעו לרצונו ומודה לדברי העד אמרי' אאמע"ר ומוהריק"ו ומוהרשד"ם לא מיירו לפסלו לעדות כי אם לשחיטה וכיוצא כיון שאין מכחישו. ואין לומר דמיירי דהעד אינו מעיד אלא שרבעו אבל אינו מעיד שהיה לרצונו ורק הוא האומר שהיה לרצונו ואאמע"ר דמדברי תוס' מכות ד' ו' ד"ה נרבע יציל משמע דגם העד הב' העיד שרבעו לרצונו ועיין פ"מ ח"א סי' פ"ט דאף דאיכא ע"א והודה לו אמרי' אאמע"ר ופלגינן דבוריה ע"כ הנך רואה דמאי דפשיט"ל להשמן רוקח דשפיר עבדו הב"ד שפסלו את הנידון לעדות עפ"י סברת ראב"ן. אינו פשוט לומר כן ואם היה רואה דברי הח"ש הנ"ל לא היה מתפייס בזה כיון שהוא מחלוקת (כשם שלא נתפייס במה שרצה לקיים פסק הב"ד עפ"י ס' הג' מקראקא שבשו"ת מוהר"ם מלובלין לפי שיש חולקים וכו' כיעי"ש) ולפי הנר' לא ראה ג"כ מ"ש בכנה"ג סי' פ"ז הגה ט"ו אות ס"ו שכ' לדעת הרי"ף ושהביא הטור שם סמ"ג) דאף דאאמע"ר עפ"י עצמו ולא עפ"י ע"א מ"מ בהצטרפות שניהם נעשה חשוד עי"ש. וזה כס' ראב"ן הנ"ל. וכיון שכ' רבינו הטור דרבים תמהו עליו איך נעשה חשוד עפ"י עצמו ש"מ דרבים ס"ל דגם בכה"ג חשיב מע"ר והדרינן לכללין אאמע"ר וצ"ע ובדברי אמת קונטריס ה' בד"ה איברא שהרי"ף וכו' אף הוא ייחס ס' ראב"ן להרי"ף ופי' כונת ראב"ן דמדקדק ממ"ש רבעני ולא אמר רבעתי וכו' ועיין בשו"ת תפארת יוסף א"ח סי' ב'

גם ראיתי בקונ' דבר אליהו שבסו"ס משנת ר' אליעזר ח"ב ד' א' אות א' דאחר שהביא ס' ראב"ן ומ"ש הדב"א הנ"ל ודחה דקדוקו דכיון דרבא מיירי עמ"ש רב יוסף פ' רבעני לאונסי וכו' ובלאונסי אין שייך רבעתי דאין קישוי אלא מדעת משו"ה אמר רבא נמי פ' רבעני וכו' סיים וז"ל אבל מדברי הריב"ש סי' רפ"א מוכח דס"ל דאף דע"א מסייעו אמרי' אאמע"ר ע"כ. ושם רמז למ"ש השביתת יו"ט ד' ק"ל ע"ג ועיינתי שם והרבה להשיב עמ"ש כנה"ג באות ז"ן (שהביא השמן רוקח הנ"ל) דאם ע"א מעיד שגנב והוא מודה לו נפסל לדעת הרשב"א ומוהריק"ו ונימוקי הרמ"ה וכו' דזה לא יתכן כלל. והם לא אמרו אלא לעניין נאמנות לגבי איסורין אבל לא לענין להיות נפסל עפ"י הע"א והודאתו דכל דליכא ב' עדים אמרי' אאמע"ר. וע"ע במשנת ר"א הנ"ל בזכרונותיו ד' ט' אות ל' שהביא מח' הרב"ד ס"ל דאינו נפסל והרדב"מ ס"ל דנפסל וכ' דנר' דזהו מח' הרי"ף וכו' הנז"ל ושקו"ט ע"ש. באופן דנר' דאינו פשוט לומר כס' ראב"ן הנ"ל ואין הכרח שכן דעת הרשב"א ומוהריק"ו וכו' ומדברי הרמב"ם שבפ"ב מהל' טוען ומדברי הריב"ש