שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א צה

סי' ו' שלא בדקדוק הם כונתו ששם הביא דינו של הרב מוהרממ"ל וכתב בהגה דנ"ל שזהו פירש"י בפ' נשא ושכב איש אותה איש פרט לקטן ושאינו איש דשאינו איש היינו למעט רוח ושד ועין רואה שמוהרמ"ל עצמו כ' כן במה ששנינו ע"י כל העריות מקנין חוץ מע"י קטן וממי שאינו איש עי"ש

ודע דכי היכי דמאיש ממעטינן קטן הכי נמי מאשה ממעטינן קטנה ביבמות פרק הבא ע"י ד' ס"א ע"ב בתולה יכול קטנה ת"ל אשה אי אשה יכול בוגרת ת"ל בתולה הא כיצד יצאתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באתה וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ז הלכה י"ג אשה ולא קטנה וראיתי להרב חקרי לב בקו"א שבסו"ס ישרי לב ד' צ"ז אות קמ"ח שהביא סוגיא הנ"ל וכתב וז"ל אך קשה ממ"ש בפרק מצות חליצה ד' ק"ה ע"ב גבי קטנה שחלצה דפסולה אמרו בש"ס זו דברי ר"מ דמקיש אשה לאיש אבל חכ"א איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה וצריך תלמוד ומר בריה ר' אליעזר הגדול סיים ע"ז וז"ל היה יכול להקשות מפ' הע"י עצמו דלמה לי היקשא עכ"ל והנה מ"ש מר בריה דהיה יכול להקשות מפ' הבע"י לפי הנראה הוא ט"ס וצ"ל דהיה יכול להקשות מדר"מ גופיה בפ' מצות חליצה והיינו דשם מקמי הכי אמרינן דטעמא דר"מ דפוסל בקטנה הוא משום דמקיש אשה לאיש וכו' ואהא קשה למה לי היקשא הלא מאשה ממעטינן קטנה כמ"ש בד' ס"א הנ"ל אמנם גוף דבריהם תמוהים מאד בעיני דמי כתיב אשה בעניינא דחליצה כלל הרי יבמתו הוא דכתיב ולא אשה ופשוט דמ"ש בש"ס אבל אשה בין גדולה בין קטנה הוא לשון מושאל והרצון בזה דלגבי דידה כיון דלא כתיב בהדיא אשה כדכתיב גבי חולץ איש משמע בין גדולה בין קטנה וכ"כ רש"י והרב הנמק"י שם (במ"ש בש"ס ומקשינן אשה לאיש) ואשה נמי אע"ג דלא כתיב מיעוטא (כלומר דלא כתיב אשה בהאי עניינא) בעינן גדולה כאיש דאתקש לה דכתיב בההוא קרא ועלתה יבמתו השערה עכ"ל ואין הכי נמי דאי הוה כתיב אשה הוה ממעטינן קטנה לכ"ע ואף בלא היקשא כנלע"ד וכן שנינו בספרא בפרשת מצורע וויקרא ס"ו י"ט) ואשה כי תהיה זבה אין לי אלא אשה גמורה בת יום אחד מנין ת"ל ואשה מכאן אמרו וכו' ופירש הרב קרבן אהרן ה"ד מרן חיד"א בס' ברכ"י סי' תנ"ז אות ח' (בד"ה ונראה דלק"מ) וז"ל אין לי אלא אשה גמורה גדולה דכך משמע ואשה ת"ל אשה בוי"ו לרבות אפי' קטנה בת יום אחד עכ"ל וגם מרן חיד"א שם מסכים לזה דמשמעות אשה היינו גדולה זולת כי כתיב וי"ו ריבויא והוא ברור ונפלאת היא בעיני ששני גדולי הדור שגו ברואה במחכ"ת וצ"ע

ואיש כי כתיב בקרא ממעטינן אשה אי ליכא ריבויא ואף בל"ת דקי"ל השוה הכתוב אשה לאיש היינו דוקא כי כתיב לשון זכר אבל כי כתב איש וליכא ריבויא ממעט אשה כ"כ מרן חיד"א ביעיר אזן אות ק"ז עפ"י סוגיאות הש"ס ודברי התוס' בסנהדרין ד' ס"ו ופ"ד עי"ש וע"ע בתוס' סוכה ד' כ"ח ד"ה השוה הכתוב ובב"ק ד' ט"ו ולאו דוקא כי כתיב בתורה אלא גם בנביאים וכתובים הדין כן עיין להרב פר"ח סוס"י תרצ"ה ס"ד שדחה מ"ש הרמ"א דאשה חייבת במשלוח מנות דהא איש כתיב בכתוב ולא אשה והרב שבות יעקב בח"א סי' מ"א קיים פסק הרמ"א משום שאף הן היו באותו הנס ואיש דכתיב בקרא הוא לפי שאיש סיפק בידו לעשות כדאמרינן גבי תיראו ומרן חיד"א בברכ"י שם אות ח' האריך לפקפק ע"ד הרב שבות יעקב חידוש הוא שהרב שערי תשובה לא הזכיר דברי הברכ"י שהשיג על השבו"י בענין זה) והרב ערך השלחן השיב ע"ד הרב פר"ח דדוקא כי כתיב איש ברישא דעניינא ממעטינן אשה אבל הכא דלא כתיב ואיש לרעהו משלוח מנות אלא ומשלוח מנות איש י"ל ומשלוח מנות מ"מ דומייא למ"ש בספרי והביאו רש"י סו"ף עקב לא יתיצב איש אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל לא יתיצב מ"מ וכ' די"ל עי"ש וכיוצא לזה כ' הרב קרבן חגיגה דלא ממעטינן קטן מאיש אלא כי כתיב איש ברישא דקרא כמו ואיש כי יקלל ואיש כי ינאף ואיש כי יכה אבל כי כתיב איש בתר רישא דעניינא אורחיה דקרא הוא ולא ממעט אשה עי"ש אמנם הרב מקנה אברהם במ"ב אות ל"ז הקיפו בהלכות מרובות דאין לחלק בזה עי"ש ועיין במה שהאריך הרב חת"ס בסי' קצ"ו ע"ד הרב פר"ח הנ"ל הצד השוה שבהם כי היכי דמאיש דכתיב באורייתא דמשה ממעטינן אשה זולת כי איכא ריבויא (או איזה כללים שנאמרו בזה כמו שרמז ביעיר אזן הנ"ל) הכי נמי מקרא דנביאי וכתובי ממעטינן מאיש אשה דאף דכתבו התוס' בקידושין ד' ל"ז ד"ה ממחרת דכשם שאמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד הכי נמי לשון נביאים לחוד מ"מ מסתמא לית לן למימר הכי אלא לישנא דנביאים וכתובים נמי כלישנא דאורייתא אמנם בלשונות הפוסקים מספקא לי אי אמרינן דאיש ממעט אשה ואיה"ש יתבאר בקונטריס כללי הפוסקי' סי' ט"ז

גשן איש נראה להדיא מש"ס בזבחים ד' ק"ג ע"א דמתיבת איש לא ממעטינן גר דאמרינן אטו גר לאו איש הוא ובילקוט רשת נשא רמז תשו' דבר אל בני ישראל ע"י ישראל מקנין וכו' או בנ"י פרט לגרים אמרת איש לרבות הגרים עי"ש בשם ס"ז. ושם רמז תש"י ד"ה דבר אל בנ"י וכו' או בנ"י פרט לגרים אמרת איש לרבות הגרים וראיתי בשו"ת זכרון צבי מנחם בדף ע"א ע"ג עמ"ש הת"כ ריש ויקרא אדם (כי יקריב מכם) לרבות הגרים שהק' בשם הרב הקב"א ל"ל קרא לגרים ת"ל דאפי' עכו"ם מרבינן ליה מקרא דאיש איש וכו' ותירץ הרב צ"מ דאי לאו אדם הוה מוקמינן ריבויא דאיש איש לגרים ולא הוה ידעינן עכו"ם כלל והשתא דכתיב אדם לרבות גרים פש לן איש איש לרבות גרים וכ"כ בס' אור החיים ע"כ ולפי האמור יש לפקפק דלרבות גרים לא הוה צריך איש איש דמחד איש מרבינן גרים כאמור. ומיתורא דאיש איש נרבי עכו"ם ול"ל אדם. ועיין תוס' ב"ק ד' פ"ח ד"ה יהא עבד דמה"ד כשר לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא ועכו"ם אע"ג דאיש הוא מ"מ אין אחיו אבל עבד איש ואחיו הוא ע"כ הרי דמשמעות איש כולל עבד ועכו"ם וכ"ש גר. והגרל"מ בס' התורה והמצות בפרשת ויקרא סי' קצ"א עמ"ש בספרא אין לי אלא בנ"י מנין לרבות גרים ועבדים ת"ל נפש. כתב וז"ל ר"ל שלא אמר איש רק נפש שכולל כל הנפשות ע"כ נראה דר"ל דאי הוה כתיב איש הוה אמינא דאין גרים ועבדים בכלל אהכי כתב נפש לרבויינהו ואינו כן כאמור והנה בתשו' אחת ששלח לי ידידי הגאון בע"ס עמודי אש נר"ו ראיתי שכתב בתו"ד דמוכח מדברי המד"ר בויקרא פ"ב דאיש ממעט גר דאמרו שם דלכך נאמר אדם כי יקריב ולא אמר איש לרבות הגרים. אולם בזבחים ק"ג ע"א אמרינן אטו גר לאו איש הוא דאיש כולל גרים עכ"ד נר"ו. ולפי הנראה התוה"מ נמשך אחר משמעות דברי המדרש ולא זכר את הרשום למעלה ועיין ערכין ד' ה' ע"ב דאיש מרבה עכו"ם ופי' רש"י דאיש משמע כל דהו וא"כ כל שכן דאיש מרבה עבד וגר ומה שהק' ע"ז דבכמה דוכתי משמע דאי לאו דכתיב כפל איש לא מרבינן עכו"ם מחד איש עיין בס' שו"ת רמ"ץ או"ח סי' י"ד אות יו"ד ושם שקו"ט באיש דכתיב גבי לא תלין נבלתו וכו' אם הוא גם עכו"ם עייש"ב. ולעיקר החקיר' אמאי אצטריך אדם לרבות גרים הנה אין בידי ס' קרבן אהרן לעיין בדב"ק אמנם אעתיק לפני הקורא מ"ש בזה רבינו ישעיה הובא בס' הא"ז הגדול בח"א סי' תשד"ן קרוב לסופו ומאי דכתב מר דבת"כ אדם לרבות גרים ובעולה קיימי ולא יהא אלא עכו"ם ומאיש איש נפקא ותו כיון שנתגייר כקטן ישראל שנולד דמי מאי דמרבי גרים מאדם לאו לקבולי קרבן מנייהו דאפילו מעכו"ם מקבלין אלא שיהא דינם כישראל כי קרבן עכו"ם אינו טעון סמיכה ומאדם ריבה שקרבן גרים טעון סמיכה כקרבן ישראל עכ"ל צא ולמד דשאלת הראשונים היא והישוב נכון ראוים הדברים למי שאמרם

דשן אין אדם מע"ר לאו דוקא כשלא נודע משום דבר רק מפי עצמו אלא אף אם גוף הדבר ידוע בלעדו והיה יכול להתנצל שלא עשה באופן שהוא רשעות. והודה שעשה מעשה רשע אמרינן אאמע"ר כמתבאר משו"ת מ"ב סי' נ"א ומוהר"ם לובלין סי' פ"א ואף דבמל"מ פ"ד מהלכות מלוה ה"נ (ד"ה וכתב בעל כ"ה) מסופק באם היה אפשר להתנצל שהיה שוגג והודה שעשה במזיד אי אמרינן בזה אין נפסל עפ"י עצמו והיכא שיש אומדנא שעשה במזיד וכן הודה נפסל עפ"ע עי"ש שהוכיח כן מהנמק"י היינו כשכל המעשה ידוע עפ"י עדים שעבר עבירה אלא שהיה יכול להתנצל שעשה שוגג בזה נאמן לומר מזיד אבל כשבלעדו אין ידוע אם עשה מעשה רשע אף להמל"מ לא אזלינן בתר הודאתו לפוסלו. ואף בדינו של המל"מ צ"ע כי במוהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מ"ג סוד"ה ועל מה שבא וכו' מבואר להיפך כ"כ הרב בית שלמה בחיו"ד סי' ב' ד' ד' ע"ג ועיין רואה דמ"ש בשם מרן המל"מ דע"י