שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א צד

דלענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגיך ודחי לאנינות דאמר אביי כשמת קודם חצות ולא איתחזי לפסח חייל עליה אנינות אלמא דקדים דחי ואילו הכא אמרינן אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים וכו' אלא ש"מ קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום עשה דרבים ע"כ וכ' ע"ז בהעמ"ש שם דלק"מ דאנינות יש בו ל"ת וכו' עי"ש וכונתו דמשו"ה אינו נדחה משום דאין עשה דושמחת דוחה ע"י ול"ת דאנינות ולעד"ן דדעת הרמב"ן דכיון דבעלמא קי"ל דאין עשה דוחה עשה והכא אמרי' דעשה דושמחת דוחה ע' דאבלות (לשיטת הס"ו דמ"ש ודחי ע' הוא כפשטיה) ש"מ דאלים ודחי א"כ ה"ן לענין דחיית לאו ועשה שפיר מצי' למי' דלידחי. אלא ש"מ קולא היא וכו' ואין לומר דאע"ג דדחי עשה מ"מ לאו ועשה חמיר טובא ולא דחי להו דהרי מדברי התוס' זבחים ל"ג ד"ה לענין מלקות מתבאר דכי הדדי נינהו עי"ש וראיתי בס' אברהם אזכור באות י"א שכ' בשם הרב משכיל לדוד בפר' שמיני ד"ה אל תפרעו דהרמב"ם ס"ל דאבלות יו"א מדאו' ורש"י ס"ל מדרבנן וחידוש הוא שלא זכר דברי מר אביו בס' חיים ביד הנ"ל כיעי"ש

וכ' עוד בהעמ"ש דקרוב לומר דעיקר אבלות יו"א שכ' הפוס' שהוא מה"ת אינו אלא במילי דצינעא ר"ל להצטער בלב ונכלל בזה אכ"י קדשים דמשמח הלב ות"ת וכיוצא אבל לנהוג אבלות ברבים לכ"ע אינו אלא מדרבנן ומשו"ה אינו נוהג בשבת וקרוב לזה כ' הרמב"ן שעיקר אבלות מה"ת אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וכו' אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינו אלא מדר' ע"כ ודברי הרמב"ן הביאם בישועות יעקב יו"ד בדיני אבלות בדברי נכד המחבר ד' ל"ג ע"ג וכ' שם בד"ה ובעוברי דכל שספק תורה ודרבנן באים כאחד מחמרינן בשניהם ע"ד כ' הפוס' לענין ספק בבהמ"ז דמברך גם ברכה ד'. ובזה מתיישב אצלי מ"ש בחיים ביד הנ"ל לענין מח' הפוס' אי אבלות נוהג בפורים דמסקנת האחרונים דאינו נוהג אלא אם הוא יו"א דלדעת כמה ראשוני' הוא מה"ת וכו' עי"ש ומסתמיות הדברים נראה דכשהוא יו"א נוהג כל דיני אבל כמעשהו בחול לאסור בנעילת הסנדל וכיוצא משום דיו"א הוא מה"ת והוא לכאורה הפך מ"ש הרמב"ן אך להנ"ל ניחא דכיון דלענין רחיצה וכיוצא צריכים להחמיר משום דהוא ס' תורה הן בנעי' הסנדל יש להחמיר בו אף שהוא מדר' (ובדברי הישועות יעקב רשמתי במערכת הסמ"ך אות ע"ט עי"ש)

וכ' עוד בישועות יעקב שם דנ"ל דאיסור רחיצה וסיכה דאסור מה"ת כמ"ש הרמב"ן אלא כשמכוון לעידון ותענוג. אבל אם אינו מכוין לזה רק לסיבה וכונה אחרת אינו אסור מה"ת עכ"פ וכעין יוה"כ דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג וכו' ומיישב בזה מה שדוד מ"י רחץ וסך אחר שמת הילד ועי' ארעא דרבנן אות תצ"א דמדברי הרמב"ם פ"א נראה דעטיפת הראש ביום א' הוא מה"ת ומהירוש' נראה שהוא מדרבנן ולא זכר דברי הרמב"ן הנ"ל שכת' מפורש דעטיפה ונעילת סנדל הם מדרבנן

ודע דאיכא מקצת רבוותא דס"ל דאבלות כל ז' הוא מדאוריי' עיין בהרי"ף והרא"ש פ"ב דברכות סי' ט"ו. ומ"ש הרא"ם בפ' ויצא בד"ה והם ז' ימי המשתה דלכ"ע הם מדרבנן כבר עמד ע"ד בלשון לימודים א"ח ד' ל"ו ע"ד. וכן הק' בבית אהרן ד' ל"ה ע"ד ע"ד היפ"מ. וכ' שם בשם הרב שלחן גבוה דמקצת גאו' ומכללם רה"ג ס"ל דכל ז' הימים מה"ת וכ"כ בשה"ג בברכות שם בדעת דה"ג עי"ש

ואם לגבי נשים אמרי' בהו דאבלות יום א' מה"ת ראיתי בס' עמודי אור סי' ע"ו אות ו' שנסתפק בזה אי תלי אבלות בטומאה לקרובים וכיון דאין מצוות על הטומאה לקרוביהן אין להם אבלות ושקו"ט והביא דברי הרב החינוך פ' אמור דגם נשים בכלל והוק' לו דא"כ יהיה אבלות נוהג ברגל באשה למ"ד דנשים ליתנהו בשמחה והצ"ע עי"ש

ויום שמועה קרובה דהוי כיום קבורה אי אבלותו היא דאורייתא להפוס' דיום א' דאור' עי' בדגול מרבבה סי' שפ"ח דפשיט"ל דהוא מדרבנן שכן מבואר בדברי הרמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ב ה"ט ורדב"ז בח"א סי' תקכ"א כ' דיום שמועה קרובה הוא אבלות דאורי' ותמה עליו ידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש סי' י"ט אות י' עי"ש ומ"ש שם שכ"כ הט"ז בסי' קצ"ח סק"א הוא ט"ס וצ"ל סי' שצ"ח כיעי"ש ומכלם נעלם מ"ש הרא"ש בפ' ואלו מגלחין סוס"י נו"ן דיום שמועה קרובה הוא מדרבנן כדאיתא בפ' טבול יום ד' ק' ומשמע דהיש מקשים שהביא הרא"ש משמע להו דהוא מדאו' ועי' בס' העמק שאלה בהשמטות ד' קי"א אות י"ז דנקיט כן דשמועה קרובה רק מדרבנן וכ"כ בשם שו"ת באר יצחק יו"ד סי' ל"ב עי"ש

בשן איש למעוטי קטן ראיתי בס' יקר הנד"מ מלבושי יום טוב לידידי אישי כ"ג הגאון מוהר"ר יו"ט הכהן יצ"ו בסי' ד' (בד"ה ע"כ נ"ל וכו') שכ' דכי היכי דממעטינן קטן מאיש הכי נמי ממעטינן מאיש חרש ושוטה כדמוכח בכמה מקומות גבי עונשין מאיש אשר יעשה מכל חטאת האדם ולענין שבועה על טענת קטן מדכתיב איש כי יתן ולענין שליחות מדכתיב ויקחו להם איש עיין רש"י גיטין כ"ג ד"ה דלאו והק' לו ממ"ש ביבמות ד' ק"ד דחרש פסול משום שנאמר ואמר ות"ל מהיכא דממעטי' קטן ונפ"מ לדעת הפוסקים דחרש חליצתו פסולה ואילו חליצת קטן אינה כלום. ותי' דהכלל הוא דוקא כי ממעטי' קטן משום שאינו בן דעת הה"ן חרש. אבל לחליצה חרש וקטן בני דעה הן כמ"ש הראשונים ורק גזה"כ הוא. וממ"ש הירוש' שהביא הרע"ב ריש תרומה דקטן ממעטי' מחד קרא וחו"ש מקרא אחרינא ל"ק אמאי לא ממעטי' כולהו מחד קרא דכבר כ' התוס' חולין ד' י"ב תוך ד"ה ותבעי דקראי הם אסמכתא בעלמא אלו תוד"ק ולכאורה יש להוכיח כן ממ"ש כפי' רגמ"ה על מס' ערכין בפי' מתני' דריש ערכין חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת דילפינן כן מדכתיב איש כי יפליא דבעי' איש שיודע להפלות לשם מי מערי' או נודר ע"כ מוכח דחש"ו כולהו ילפינן מתיבת איש וכדברי הגאון מליו"ט נר"ו אך י"ל דלאו מתיבת איש ילפינן חרש דאפשר דגם חרש מיקרי איש אלא מדכתיב איש כי יפליא דהיינו שיודע להפלות הוא דממעטי' דחרש איש הוא אבל אינו יודע להפלות ואמרינן בירושלמי פ"א דמס' קידושין ה"ג ר"י בעי קומי ר"ז הילך כסף שתצא שדך לחרות וכו' הגע עצמך שהוא חרש. א"ל איש. וכתב הרב פ"מ איש כתיב בזכיה ואפילו חרש. הרי דחרש בכלל איש. אלא דהרב קרבן העדה כתב וז"ל א"ל איש כלומר הואיל ומינו בני דעה נינהו אמרינן לא פלוג. מובן דלאו מתיבת איש הוא דמרבינן חרש אלא משום ל"פ. ומשמע דאי לאו משום ל"פ לא מרבינן חרש משום דחרש אינו בכלל איש. וצריך להבין מ"ש דבשאר דוכתי לא אזלינן בתר מינו אלא בתר דידיה וחשבינן ליה שאינו בן דעת והכא אזלינן בתר מינו. יל"ד לפי פירושי מאי בעי בתר הכי הגע עצמך קטן ונהי דעל מה שהשיבו קטן דרכו ליגדל אין לתמוה אמאי לא אמר משום ל"פ וכדאמר ליה גבי חרש די"ל דעדיפא מינה קאמר אך על השואל ודאי י"ל דמאי בעי בקטן מי שייך ל"פ. ואולי י"ל בדוחק דהכי בעי מי נימא דנצטרך לומר בקטן נמי ל"פ או איכא טעמא רויחא. וא"ל דאיכא טעמא רויחא:

והנה מ"ש הגאון מלבושי יו"ט נר"ו דלענין שבועה ממעטי' מאיש חש"ו עי' בשבועות ד' מ"ב ע"א. דאתמר בש"ס הכי. אך מ"ש דה"ן ממעטינן לעונשין כעת לא ידעתי מקומו בש"ס. וע' להרע"ב סופ"ה דמס' אבות גבי בן י"ג למצות. ובדברי הרבנים שרשמתי לעיל אות קט"ן דהרא"ש ומוהרי"ל וכו' כתבו דבן י"ג למצות הוא הלל"מ עי' בגוף דב"ק ועיין רש"י כתובות ד' ע"ג ע"ב ד"ה קטן אין קידושיו כלום וכו' כי יקח איש (וי"ל בנחל יצחק ח"ב הנד"מ למר קשישא הגאון המפורסם מוהר"י אלחנן נ"י בד' קכ"ו ע"ב עי"ש ודו"ק ומה שכתב לענין שליחות מדברי רש"י גטין וכו' הנה מצאתי בירושל' פ"ב ה"א קרוב לסופו (דף כ"ב ע"ב דפוס זיטאמר) מה נפיק מביניהון היה החנוני חרש על דעתיה דר"ז לא חשש שאין שליחות לחרש וכתב הרב קרבן העדה דמדכתיב איש ממעטי' חרש ועיין בדברי רמב"ם פ"ב מהל' שלוחין הל' ב' ולהרב לח"מ פ"ט מהל' עדות הי"א דכיון דמיעטה תורה קטנים דלאו בני דעה הה"ד חרש ושוטה וכו' ומדקדוק לשונו נראה כמ"ש הרב מיו"ט נר"ו דדוקא בדבר שהוא משום דלאו בני דעה

ואי ממלת איש ממעטי' בהמה ורוח שקו"ט בזה הגאון מוהר"ם לובלין בתשו' סי' קט"ז לענין אשת איש שנבעלה לרוח אי נאסר על בעלה משום דכתיב ושכב איש וגו' עי"ש ולמרן חיד"א בס' ברכ"י אה"ע סי' ו' וביעיר אזן אות ק"ט כתב שדברי ס' חקי דרך באה"ע