שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א צ

פ' אחרי ד' נ"ו ע"א אסור לב"ן למיחדי יתיר בעלמא דין במילי דעלמא אבל במילי דאורייתא ובפקודי דאורייתא בעי למחדי הרי דבדבר מצוה שרי עכ"ד ועם כי לענ"ד אין מזוה"ק סתירה להעמ"ש דשחוק לחוד ושמחה לחוד מ"מ לפי מ"ש דאיסור קיל הוא מסתיין לאסור לדבר הרשות הבו דלא לוסיף עלה גם לדבר מצוה

שכז אין מתירין הנדר עד שיחול כ' הרב בית יהודה ביו"ד סוס"י ז' (רימזו הרב מקנ"א) דהוא מדאו' עי"ש וכן מתבאר לקוע"ד מתשו' הר"ן סי' נ"א והכי רהטי דברי המפר' בסוגיית נדרים ד' צ' ע"א

שכח אין מזהירין מה"ד עיין ביצה ז' ע"ב וליכתוב רחמנא חמץ וכו' והק' המפר' דהא קי"ל דאין מזהירין מה"ד עיין להג' שאג"א סי' פ' ובקו"א שם לסי' פ"א תירץ כיון ששאור זה היה חמץ מקודם א"כ איסור חמץ להיכא אזל ואינו ענין למזהירין מה"ד ע"כ ושלח אלי במכתב אחד מרבני דורינו יצ"ו דק' ע"ז מש"ס מכות ה' ע"ב גבי בת אביו ובת אמו דגם שם נימא הלא היתה בת אביו וכי מיגרע גרע בזה שהיא גם בת אמו וכ' שמצא קו' זו בטעם המלך אשר בשעה"מ פ"ב מהל' שחיטה והוא נר"ו כ' דדבר זה הוא מחלוקת אביי ורבא (תמורה ט' ע"א) גבי טוב ברע דאמר אביי מי גרע רע מטוב עי"ש ובפירש"י דזהו סברת אביי וזהו מאי דאמרי' בסנהדרין ד' ד"ן ע"א וקמפלגי בפלוגת' דאביי ורבא דלאביי אין זה עומה"ד אלא גילוי מילתא אלא דצריך עיון איך יחלוק אביי על ברייתא דמכות הנ"ל ורש"י עצמו בסנהדרין ד' ע"ו ד"ה ואין זה כ' דגם אביי מודה בההיא דמכות דנקרא עומה"ד ולפי מ"ש אביי בתמורה הנ"ל דמי גרע וכו' יקשה ג"כ בההיא דבת אביו וכי מיגרע גרע וצ"ע עכ"ל נר"ו ולעד"ן די"ל בנשואים דהנה בדבר אחד שהיה אסור כבר איסור קל ושוב ניתוסף פעולה המביאה לידי איסור יותר הנה אף אי נימא אין עמה"ד מ"מ דל מהכא הפעולה ההיא כאילו אינה הא מיהא נשאר באיסורו הראשון. ולכן חמץ אסור וכשנתחמץ יותר יש סברא לאוסרו ביותר ועכ"פ אף אם תחשוב מה שנתחדש בו כאילו אינו הא מיהא נשאר באיסורו הראשון והרי מצינו בכמה דוכתי דאמרי' איסור שבו להיכן הלך עיין לעיל אות ש"ו (אף שנתחדש בו פעולה המביאה לידי היתר) וכשנתחדש בו דבר המביאו לידי איסור יותר איך יתכן להתירו ולא שייך בזה אין עומה"ד וכבר אסור ועומד אבל דבר שלא חל עליו שם איסור אלא מחמת שאנו דנים בו ק"ו מדבר אחר בזה הוא דשייך לומר אין מזהירין מן הדין ובההיא דבת אביו אילו היה במציאות דנאסר בתחלה משום בת אביו לחודה או משום בת אמו לחודה ושוב נתוסף להיות בת אביו ובת אמו ודאי לא היה שייך לומר אין מזהירין מה"ד. אבל אינו כן אלא כשהיא בת אביו היא ג"כ בת אמו ואינו באים לדון מבת אביו לחודה דאסור וזהו ק"ו ממ"ש ושייך בזה אין מזהירין מה"ד כנלע"ד וההיא דכ"ג שמתחלה היה כהן הדיוט שציין הרב טעם המלך דמיא ממש לההיא דחמץ כיעי"ש ועיין להרב יד דוד (שיטה) בחי' לביצה שם שגם הוא כ' כמ"ש בקו"א לשאג"א הנ"ל והם דברים נכונים וברורים לענ"ד ופשוט הוא לדרכם הנ"ל מ"ש בש"ס ק"ו הוא לשון מושאל ואינו ק"ו ממש ועיין להרב משפט צדק ח"ב סי' ו' ודוק ואחר כמה שנים הגיע לידי שו"ת בנין ציון החדשות וראיתי בסי' זק"ן שכ' בשם הפנ"י לביצה כמ"ש בקו"א לשאג"א הנ"ל ורב השואל הק' מסו' דמכות הנ"ל והרב המחבר השיבו כמש"ל

שכט אין עומה"ד היכי דהוי גילוי מלתא בעלמא אי ענשינן נר' מד' הג' מה"ר בח"ב ד' ל"ו אות ט"ו דאביי ורבא דפליגי סנהד' ד' ע"ו על בת בתו ענוש כרת וכו' הכי נמי פליגי בכל מידי דהוי גילוי מילתא דלרבא גם בכה"ג אין עומה"ד עי"ש אך הג' שאג"א בתשו' החדשות שלו בד' כ"ט ע"א כ' דרבא לא פליג להאי סברא דגילוי מילתא לא הוי עומה"ד אלא דההיא לא חשיב ליה גילוי מילתא עי"ש ד"ק

של אין עומה"ד נחלקו המפרשים בטעמא דמילתא עיין להרבנים טעם המלך על שער המלך פ"ב מהל' שחיטה (ודברי מוהרש"א שרמז הם בסנהדרין ד' ס"ד ומבואר שם דלאו דברי הסמ"ג הם אלא מדברי הסמ"ג למולך למד מוהרש"א לאין עמוה"ד) שאג"א בתשו' החדשות שלו ד' ס"ט ומוהר"ץ הירש חיות בחי' לנדרים ד' ד' ומנא הרועים בח"ב ד' ל"ז אות ח' ט' ט"ו קובץ ע"י בפ"ו מהל' ע"ז ה"ד. ומש"ש מסברא דנפשיה דהטעם הוא משום די"ל אולי יש פירכא להק"ו ונעלם מאתנו וכו' טעם זה כתבוהו הרבנים הליכות אלי וקרבן אהרן כמ"ש בשמם בס' הנ"ל ובמלא הרועים שם כ' דבס' באר יעקב דחה טעם מוהרש"א. ובקובץ ע"י כ' דנפ"מ בין הטעמים לענין לענוש ממון מה"ד. עיין לעיל אות ז"ך ועיין שושנת העמקים כלל א' ד"ה שאלני וכו' דלטעם אולי יש פירכא א"כ היכי עבדינן ק"ו להקל ושם ד"ה והנה מ"ש המדות אהרן וכו' ועיין בחי' הרש"ש בחי' לב"ק ד' ב' ע"ד התוס' ד"ה ולא זה וזה דלרש"י בסנהדרין ד' ע"ג הטעם דאין עונשין מה"ד הוא משום דדן ק"ו מעצמו אבל היקש לא ניתן לידרש מעצמו אך להתוס' סוכה ל"א דכל המדות דן מעצמו חוץ מהג"ש ואפי"ה ע"י היקש עונשין צריך לחלק מטעם אחר עיין כ"מ פ"ב מהל' עדות ה"ב ע"כ נר' דכונתו להסביר טעם עפ"י מ"ש מרן שם לענין כאשר זמם ולא כאשר עשה דבד"ן אמרי' כן משום דכיון דגדול עונו מנשוא לא ליהוי ליה כפרה בהכי וכו' עי"ש והיינו כמ"ש מוהרש"א בסנהדרין הנ"ל ואין כל חדש ועיקר סברא זו דהיכא דחמיר י"ל שלא ללמוד עונשו מהקל דלא תיהוי ליה כפרה יש לה שרש בש"ס במכות ד' ב' ע"ב ר"י אמר ק"ו וכו' והיא הנותנת הוא שעשה מעשה וכו' הן שלא עשו מעשה וכו' תיהוי ליה כפרה עי"ש ותלמידי החביב לנצ"ח הי"ו הראני מ"ש שם ד' ח' ע"ב שגגת סייף ניתן לכפרה וכו' עי"ש ועוד הראני מ"ש בחסדי דוד על התוס' פ"ו דסנהדרין ד"ה לעולם מוסיפין וכו' ע"ד מרן כ"מ עי"ש ועיין שם אריה בחלק יורה דעה סי' מ"ו ד"ה וראיתי וכו' דנקיט כהטעם שהוא משום שניתן לדרוש מעצמו ושמא יטעה והוליד מזה לענין הרופא דאף אם נאמין וסומכין ע"ד באיסורין אך לענוש על פי דבריו אי אפשר משום דחיישי' דטעי כמו שאעונמה"ד עי"ש ועיין בקובץ יגדיל תורה קונטריס ה' ריש סי' ד"ן ולפי מ"ש בחי' הרש"ש הנ"ל בדעת התוספות פשוט דלא שייך בנדון ההוא לומר אין עונשין מה"ד ועיין מלא הרועים שם אות כ"ה וק"ל ובס' נחלי מים להג' מוהרי"מ בקונטריס עין המים סי' י"ז כתב בן המחבר דפליגי בהני טעמי אביי ורבא ואביי ס"ל כטעם ההליכות עולם וכן נקיט הש"ס בהא כאביי וכ"ד הרמב"ם עי"ש באורך

אשל אין זה אמת לשון זה אינו לשון זילזול שהרי ה"ה כ"כ בפ"ה מהלכות חול המועד הלכה י"א כ"כ בס' כל החיים מער' ה"ה ד' ח"י אות כ"ה ועיין להרב ב"ח א"ח סי' ק"ב ס"ד והרפ"ח יו"ד סי' ק' סק"ג כ"כ ע"ד התוס' עי"ש. ולכתוב זה שקר אם הוא לשון מגונה עיין שו"ת מוהריט"ץ סי' רח"ל ד"ה ואני וכו' ומה שהשיב הרב מוהריט"ץ שם ע"ד בד"ה תשו'

בשל אינו כלום אין ראוי לכתוב ע"ד הראשונים אינו כלום מרן החבי"ף בספר כל החיים ד' ח"י ע"ג בשם הרב מט"י בקונט' שבט יאודה ריש סימן שע"א ועיין להג' מוהרש"ל בס' ים ש"ש לקמא בפרק בתרא סי' כ"ט ע"ד הרי"ף. ומרן ב"י בא"ח סי' קכ"ח ד"ה והרמב"ם וכו' ע"ד ריב"ה והרמ"א באה"ע בסה"ג ס"ד ע"ד הרע"ב ומרן הב"י יו"ד סי' שע"ח על דברי התוס' ובסי' ס"ד (ד"ה ומ"ש שנראה) כ"כ ע"ד הרשב"א מתבאר דאין זה לשון זילזול [אמר לנצ"ח תלמידו והרז"ה במכות פ"א במשנה באו אחרים והזימום כ' על פי' דקמאי [שדחה שם הרי"ף ז"ל] וז"ל ובודאי שזה הפי' לאו כלום הוא]

שלג אם תמצא לומר אי הוי פשיטותא עיין מה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים בסי' א' בס"ד

שלד ארבע אמות של אדם קונות דהוא תקנתא דרבנן עיין אור לי סי' ל"א אות מ"ג מ"ו ב"ן ד"ן ס"ב וכן הוא משמעו' דברי הפוס' עיין בטור וב"י חו"מ סי' סר"ח ונראה דאע"ג דבירושלמי פ"ח דגטין ה"ג ובשאר דוכתי דריש דד"א קונות מדאמר דוד הנה בעניי הכינותי וכו' עי"ש ובדמאי וב"מ (שנרשם בצדו) לא מפני זה חשיב מדאורייתא ואפשר דאינו אלא אסמכתא בעלמא. ועיין תשו' הרדב"ז בחדשות סי' תל"א שכתב והרבה מפרשים כ' דאין קנין ד' אמות אלא בהפקר. או בגט משום עיגונא. אבל מהירושלמי הנ"ל משמע דבכל הקניינים תקינו רבנן ד"א ולא סמכינן עליה משום דאין דנין ק"ו במילתא דתקנתא דרבנן כדתניא במס' סופרים אין דנין דברי סופרים מד"ס וכ"כ הרא"ש בתשו' וצ"ע על הרא"ש שפסק בזה כירושלמי עי"ש