שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א מט

דעשתה תורה סייג אלא בנזיר ומשם למד לגילוי עריות ועיין רואה שם במד"ר הנ"ל שדרשו כן קודם לכן גם על פסוק ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שעשתה תורה סייג לדבריה יכול יחבקנה וינשקנה וכו' ת"ל לא תקרב עי"ש. וכן אמרו באבות דר"ן פ"ב שהתורה עשתה סייג לדבריה ודריש הכי ע"פ ואל אשה בנדת טומאתה עי"ש וא"כ טפי הו"ל למילף לכל העריות מנדה. על כל פנים למדנו דהתורה אסרה משום גזרה

הן אמת דהיה נלע"ד לומר דאין ראיה מנזיר ומנדה שאסרה תורה משום סייג דיש לומר משום שהיה להם היתר קודם לכן ואדם רגיל בהם הנזיר הים רגיל לשתות יין ואיש אל האשה עד שלא פירשה נדה משו"ה הוצרכה התורה לעשות סייג אבל בדבר שאסור לעולם ולא היה לו שעת היתר לא מצינו שאסרה תורה דבר משום גזרה וסייג לדבר וכן ראיתי להג' נחלת יהושע בדרשותיו שבסוף ספרו שבדרוש א' ד' א' ע"א תמה עמ"ש במד"ר הנ"ל שאסרה תורה משום גזרה שלא ישתה דהיכן מצינו שאסרה תורה משום סייג והלא כל הסייגים אינם אלא מדרבנן וכתב ליישב דהא דלא מצינו סייגים מן התורה היינו בדבר שאסור מתחלתו לכן אין צריכים סייג מן התורה משא"כ בנזיר שהיה היתר בתחלה ושוב אסר על עצמו בעי סייג וכה"ג כתבו התוס' בריש פסחים לענין בל יראה וב"י שאינו אלא בחמץ לבד משום דל בדיל מניה כולי שתא ע"כ תוד"ק והחזיק בסברתו זאת בד' ג' ע"ב וע"ג עי"ש ולפי זה אין להוכיח מזה לשאר איסורין שאסורים מתחלתן שיהא אסור משום גזרה. אלא דלפי הנראה נעלם מהג' נח"י דברי הרר"י הנז"ל דמתבאר דלא ס"ל לחלק בהכי דהא יליף לכל העריות שאסורים מתחלתן מדמצינו שעשתה תורה סייג בנזיר כנז"ל

ובר"פ שני דסנהדרין דתנן דכה"ג שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה כתב רש"י הטעם דילמא אתי ליגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא כלומר יתרחק מהכיעור שלא יבא לידי טומאה ועי"ש בגמ' ומשמע מפשט דברי רש"י דדבר זה הוא מן התורה ממש וקיהיב טעמא לקרא משום דילמא אתי למינגע (הרע"ב פירש כפירש"י הטעם דילמא אתי ליגע ומשמע קצת בתפארת ישראל שם דמשמע ליה דהוא מדרבנן אבל אין נראה כן מדברי רש"י) ורש"י בפסחים ד' כ"ה ד"ה בעי פירור ובע"ז ד' מ"ג ד"ה וזורה כתב הטעם דבעי פירור הוא מחשש תקלה וכתב הרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ה בקו"א אות כ' דמוכח מהש"ס דע"ז דהוא מדאורייתא עי"ש אלמא איכא מדאורייתא משום חשש תקלה וגבי הבחנה דאמר רבא ביבמו' ד' מ"ב הטעם שמא אח ישא אחותו וכו' מצדד מרן חיד"א בברכ"י אה"ע סו' י"ג אות ד' דהוא מן התורה (והפוסקים שסוברים שהוא מדרבנן כמש"ש בברכ"י צ"ל דמשמע להו דכיון דאמר רבא הטעם משום גזרה ליכא למימר דהוא מדאורייתא דליכא גזרה מדאורייתא וכסברת הרשב"ץ שכתבתי בריש אות זו והרב קרן אורה בחי' ליבמות שם כתב דהאחרונים נסתפקו בדעת שמואל אי הבחנה היא מדאורייתא נראה דדקדק לכתוב שנסתפקו לדעת שמואל כלומר דאילו לרבא כיון דאמר טעמא משום גזרה פשוט דהוא מדרבנן)

ובדין חצי שיעור דאסור מן התורה נסתפק הרב פרמ"ג ביו"ד סי' ס"ה במ"ז סק"ד (ד"ה נסתפקתי) אם הטעם הוא משום כיון דאם יאכל בכדי אכ"פ חייב כרת או מלקות אסרה תורה לאכול ח"ש שמא ישכח ויאכל עוד וישלים לכזית בכא"פ וכו' עי"ש ש"מ דיתכן ומר דאסרה תורה משום שמא ישכח וכו'. וכן בדין אין מבטלין איסור לכתחלה דלדעת הראב"ד אסור מן התורה כתב הרב השיב משה בחיו"ד סי' ל"ח ובד"ה אבל) דמה שאסרה תורה לבטל אינו מכח עצמותו אלא משום חשש וגדר שלא יבא לידי נו"ט ואל תתמה ע"ז כי בה"ג איסור יחוד א"א אסור מדאוריי' משום גזרה שגורם לגלו' ערוה כמבו' באה"ע סימן כ"ב וח"ש אסור מדאורייתא מטעם חו' לאיצטרופי שלא יבא לאכול כזית בכאכ"פ ובמקום דלא חזי לאיצטרופי שרי ח"ש כמבואר בפוס' לענין בל יראה ובצל"ח ר"פ אלו עוברין דבעי קרא מיוחד לחמץ באוכל סוף יום שביעי של פסח וכה"ג כתב הר"ן ריש פסחים דמשו"ה החמירה תורה לעבור בב"י בחמץ משום דלא בדיל מיניה וה"ט דשל נכרי ושל גבוה אינו עובר דבדיל מניה עכ"ל והרב פרמ"ג ביו"ד סי' פ"ד בשפתי דעת ס"ק ח"י הביא מ"ש הרב פר"ח דמותר להסתחר באוכלין שיש בהם תולעים שאין נותנים מעות בשביל התולעים וכו ותמה עליו הרי הא דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה הוא מן התורה מחשש שמא יבא לאכול מהם וא"כ גם בזה אסור וכו' עי"ש הרי פשיטא ליה דאסור מן התורה משום שמא וכן ראיתי להרב שמן המשחה בד' קכ"ט ע"ג שכ' בשם הרב שי למורא סי' י"ז ד' כ"א דס"ל להרשב"א דאסרה תורה סחורה משום לא יבא לאכול וציין לעיין במוהרח"ש ח"ג סי' ט"ז חות יאיר סי' קמ"ב (אכן נודע מ"ש בזה הרב מוהר"ש יונה שרמז הרב אשדות הפסגה הנז"ל ושו"ת מוהרח"ש וחו"י אין בידי) גם הרב רמ"ץ בשו"ת יו"ד סי' מ"א סוף אות ב' כתב דלהראב"ד דאיסור ביטול האיסורין הוא מדאורייתא הטעם הוא שמא יבא לאכול האיסור עצמו וכן איסור סחורה להפוסקים שהוא מדאורייתא הוא משום שמא יבא לאכול

וכתב הרב שמן המשחה אחר שהביא דברי הרב שי למורא הנ' ומצינו דאף באיסור תורה נתנו טעם שמא יבא לידי תקלה עיין רש"י בפסחים ד' פ"ה ע"א ד"ה ומה אני מקיים דמתבאר דמדאורייתא אסור ע"י גחלת דילמא פקע ובחולין ד' ק"מ לא אמרה תורה שלח לתקלה ויש לדחות דה"ד במ"ע ד"ה לא ציוה בענין דאתי לידי תקלה ושוב הביא דברי הרשב"ץ הנז"ל וכתב בשם הרב מוהר"ח מודעי דאיתא במ"ר פ' נשא דמה שאסרה תורה חרצנים הוא כדי שלא ישתה יין ובכ"מ פרק ז' מטומאת מת הלכה ב' דמה שאסור בישול בשר בחלב הוא משום שמא יבא לאכול ושתמה על מוהרח"ש שהביא ראיה מפרש"י ר"פ כהן גדול שכ' דילמא אתי וכ' ולא זכר דברי הרמב"ן שהביא מרן כ"מ בפ"ה דכלי המקדש הלכה ה' דקרא אסמכתא ועיקר דברי הרמב"ן הם בהשגותיו סי' ד' ע"כ תו"ד הרב שמן המשחה והנה מ"ש לדחות ראייתו מדברי רש"י פסחים ד' פ"ה עיין בדברי הרבנים אבני שהם וכו' שרשמתי לעיל בענין זה ומ"ש בשם מרן כ"מ בפ"ז מהלכות טומאת מת עיינתי שם וגם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (כי שם הוא מקומו) ולא ראיתי מ"ש בשמו (דבישול אסרה תורה משום גזרה) וממ"ש לתמוה על הרב מוהרח"ש למדנו שהרב מוהרח"ש קדם להביא מה שהבאתי למעלה להוכיח מדברי רש"י דסנהדרין דאיכא איסור תורה משום גזרה ואף דהאמת כן דהרמב"ן ס"ל דהוא מדרבנן מ"מ פשט דברי רש"י מורים דמדאורייתא הוא. ואם אמת שכתב מרן כ"מ דטעם איסור בישול הוא משום גזרה הרי גם הוא לטובה מצטרף בהדי רבנן קדישי הנ"ל דסברי דאיכא איסור תורה משום גזרה

וראיתי להרב מוהרש"ק בהגהותיו על הפרמ"ג שהשיג עליו דארכבי' אתרי ריכשי דאמר דאיסור סחורה הוא מדאורייתא וא"כ איך קאמר דהוא משום גזרה שלא יאכל דזה אינו אלא למ"ד דאיסורו מדרבנן דמן התורה לא מצינו גזרה כלל אלא למ"ד מדאורייתא הוא גזרת הכתוב ולכן שפיר קאמר הרב פר"ח כיון דאין הטעם משום שלא יאכל אלא גזה"כ א"כ ס"ל דזה דוקא אם הסחורה הוי בגוף דבר האסור אז אסרה תורה אבל בזה גוף הפירות היתר הם רק שיש בהם תולעים והרי אין נותנים יותר בשביל התולעים וא"כ אינו קונה ומוכר רק דבר היתר ולא איסור והעולם סומכים על הפוס' דהוי מדאורייתא עכ"ל ויש לפקפק על דבריו כמו שכתבתי במערכת הסמ"ך אות ת"ן עי"ש ועל כל פנים אין להזניח מאי דמשמע ליה להרב פרמ"ג דאע"ג דאסור מן התורה טעם האיסור הוא משום גזרה וכשיטתיה בדין חצי שיעור וכן דעת כל הרבנים הנז"ל ורואה אני דהרשב"ץ הנז"ל לא עמד בשיטתו זאת שבספרו יבין שמועה במאמר חמץ כתב דטעם איסור בל יראה וב"י הוא משום סייג וגדר ולא אסרה תורה ח"ש בבל יראה משום דהוי גזרה לגזרה כ"כ בשמו הרב פתח הדביר בח"ג סי' ער"ה ד' ק' ע"ב הרי דניחא ליה לומר דאסרה תורה משום גזרה ולא גזרה גזלג"ז (ומדבריו הללו יש סעד לסברת הפרמ"ג שהביא הנחלת יהושע הנז"ל בד' ג' ע"ב ודח' סברתו ואעתיק דב"ק לפי שאינו מצוי וז"ל והנה מה שביארתי שבנזירות החמירה תורה בסייג יותר מפני שעיקרה היא סייג זה דלא כמ"ש הפמ"ג בהקדמתו לענין ח"ש שרצה לבאר במ"ש ולא תאכלו כל טמא אפי' ח"ש כמ"ש ביומא ד' ע"ד והשאלה משום שנזירות הוא סייג ולא מצינו סייג לסייג כבר כתבתי במ"א שלא נ"ל וכו' ועוד דח"ש איני אסור משום סייג אלא משום דחזי לאיצטרופי ועוד לפי מה שביארתי הוא בהיפך דאדרבא כיון דנזירות הוא סייג החמירה בו תורה לעשות