שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א מד

הגירסא באור זרוע סי' קמ"ה כיעי"ש

ומן האמור יש לתמוה על מר"ן חיד"א שבמחבר א"ח סי' תקנ"ב מר קעסיק להוכיח דאע"ג דבלשון המקרא ובלשון בני אדם שתיה בכלל אכילה. מ"מ התנאים והאמוראים מצינו שאומרים לשון אכילה ואין שתיה בכלל אכילה כי הא דתנן לא ישב אדם לפני הספר וכו' ולא לאכול וכן בר"פ ע"פ לא יאכל אדם סמוך למנחה וכו' ופשיטא דאין שתיה בכלל. וכן אמרו אסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו וכתב בסה"ח דבשתיה ברישא אדם והדר בהמה וכו' וכן מוכח מדברי הרא"ם גבי הא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה וכו' עי"ש והנה המעיין בגוף דברי הסה"ת סי' תקל"א עיניו תחזנה כי אינו מביא לשון הש"ס בזה כיעי"ש וא"כ אין להוכיח ממ"ש בסה"ח דאולי היה גורס בש"ס אסור לטעום כגי' הרי"ף והרא"ש וכיון שלא הוזכר בש"ס לשון אכילה בזה אין להוכיח דשתיה אינה בכלל אכילה בלשון חז"ל כמובן ואני עני הבאתי במ"א מ"ש בברכות ד' ד' ע"ב אוכל קימעא ואשתה קימעא וכו' וכן בר"פ בתרא דיומא יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וכו' דמשמע קצת דשתיה בלשון חז"ל אינו בכלל אכילה והבאתי ג"כ דברי מרן הב"י רס"י תע"א עמ"ש הטור דבע"פ מותר לשתות יין בין רב בין מעט שהוא הפך סברת התוס' דאסרו לשתות מעט משום דסעיד וכתב מרן דמלישנא דמתני' ע"פ סמוך למנחה לא יאכל אדם וכו' מוכח סבר הטור דרק אכילה אסור ולא שתיה. (ואף די"ל דהא דלא תני ולא ישתה היינו משום דלא פסיקא ליה דודאי איכא שתיה דשריא דלא סיר אלא יין. מ"מ הא באכילה נמי איכא מיני תרגימא דשרו כמ"ש בש"ס ובפוס' וש"מ דאף דלא פסיקא ליה קתני ולתני נמי ולא ישתה) ש"מ דמשמע ליה למרן דבלשון המשנה שנו חכמים אכילה בדוקא. ועוד הבאתי הא דתנן בברכות ד' נ"א מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א וכו' ונחלקו רשב"ם והתוס' בפסחים ד' קנ"א ע"ב אי מיירי בשבעת המינים או דוקא בחמשת מיני דגן ולדעת רשב"ם גם ביין הדין כן ואם כן כי תנן עי שאכל לאו דוקא אלא ה"ה שתיה. ושוב כתבתי דמלשון רשב"ם יל"ד קצת דאי לאו דאשכחנא דבש"ס אך בחלקו"ת ישית בין דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם וכו' לא הוי שמעי' ממתני' דשתיה בכלל אכילה והיינו כמ"ש מרן חיד"א דמסתמא לשון אכילה במשנה וגמרא הוי דוקא זולת היכא דמוכח (ועיין לקמן במערכת השי"ן אות ל"ד) והבאתי ג"כ הא דתנן ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ושתיה נמי בכלל אכילה בזה כמ"ש בד' ח"ק ע"א יין אתמר משמיה דר"ן צריך הסבה ואתמר א"ץ ולא פליגי וכו' והיינו משום דמסתבר לומר כן מאחר דד' כוסות הללו משום זכר גאולה נתקנו צריך שיהיה דרך חירות ואיכא אכילה דאין צריך היסבה והיינו מרור משום שהוא זכר לוימררו וכו' ועיין במג"א וח"י רס"י תע"ח עמ"ש מרן אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר דנחלקו אם גם שתיה בכלל ועיין לקמן במער' הטי"ת אות ל"ב ועיין שו"ת השיב משה א"ח סי' י"ט במ"ש הפוס' שלא לאכול קודם נטילת הלולב אם מותר לשתות והק' השואל עמ"ש הפוסקים בסי' פ"ט אסור לאכול ולשתות קודם תפלה דלמה ליה למימר ולשתות הא שתיה בכלל אכילה עי"ש והוא תמוה לדקדק כן בדברי הפוס' והלא אף בלשון רז"ל במשנה או ברייתא אינו פשוט דשתיה בכלל אכילה. ואף כי בדברי הפוסקים עיין ש"ע תקצ"ז אוכלים ושותים ושמחים וכו' ובסי' תרל"ט ס"ב אוכלים ושותים וישנים ובסי' קנ"א בתי כנסיות וכו' ואין אוכלים ושותים בהם ועוד ימצא כהנה וכהנה בדברי הפוסקים שכותבים כן לתוספת ביאור

והנה מ"ש הט"ז דמלשון לאכול משמע דלטעום שרי עיין מג"א סי' תרנ"ב סק"ד שכ' ג"כ דממ"ש לאכול משמע למעט טעימה ומה שציין במג"א לסי' רל"א נר' דהוא ט"ס וצ"ל רל"ה בה"א עי"ש במג"א סק"א וע"ע במג"א סי' תרצ"ב סק"ז (המגיני ארץ שבידי הוא דפוס זיטאמיר שוב ראיתי דפוס ישן ושם כתוב רל"ה) ועיין שו"ת השיב משה א"ח סי' ה' שנסתפק רב השואל במ"ש בא"ח סי' ט"ף שלא לאכול ולשתות קודם התפלה אם ה"ה לטעימה דאף דכ' הט"ז ומג"א דטעימה אינו בכלל אכילה הכא שאני דהטעם משום ל"ת על הדם וטעימה נמי אסור או"ד וכו' והמחבר האריך להוכיח דבההיא טעימ' נמי אסור ועי"ש מאי דשקו"ט בסתירת הש"ס בברכות וגטין דבברכות איתא אסור לאכול ובגטין אסור לטעום. ולא זכרו שרים דהרי"ף והרא"ש בברכות גרסי לטעום ולדידהו ודאי גם בגטין הגירסא לטעום. ומאן דגריס בברכות לאכול גם בגטין גריס כן דהכל מימרא אחת וכמ"ש בברכ"י סי' קס"ז ועיין בית מאיר לא"ח על סי' ע' שהק' ע"ד רמב"ם (בדין אכילה קודם תפלה) שאסר לטעום ובגמרא לא אמרו אלא לאכול עי"ש מה שתי' מנ"ל לאסור טעימה

וראיתי בספר קיצור שלחן ערוך לאחד מגאוני דורינו מוהרש"ג נרו בסימן קצ"ו אות יו"ד בהגהה שכתב בשם ספר לשון חכמים ויוסף אומץ בדין הנזכר ביורה דעה סי' שע"ח דאסור האבל לאכול סעודה ראשונה משלו דאפילו שתיית קאפי או טיי אסור משלו וכתב על זה והכי מסתבר דבכל מקום שתיה בכלל אכילה ע"כ ועמו הסלי"ר דאינו פשוט לומר כן בכ"מ בלשון הש"ס והפוסקים כמש"ל אלא דמצד הסברא נראה דבדין הנז' לא שנא שתיה מאכילה

והנה מטעם זה דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו פסקו הפוס' דגביל לתורי לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה דחשיב מצרכי סעודה כיון דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו וראיתי בס' עיקרי הד"ט חא"ח סי' ט' אות ל"ב שכ' בשם הרב אור לו בציון סי' ר"ך שהק' דא"כ אם לא התפלל ונזכר אחר הברכה שלא התפלל יתפלל ולא יהיה הפסקה וכן קשה להרמ"א דבסי' רע"א ס"ה פסק דאם שכח להבדיל עד אחר שבירך המוציא יאכל ואח"כ יבדיל ואמאי הלא אסור לאכול עד שיבדיל ולא תהיה הבדלה הפסקה בין ברכה לאכילה והצ"ע עכ"ל ולי ההדיוט דבריו תמוהים דהרי בגביל לתורי גופיה דקי"ל דלא הוי הפסק היינו לדיעבד דאם אמר גביל לתורי לא הוי הפסק אבל לכתחלה אסור לומר כן וכמ"ש הרמ"א בסי' קס"ז ס"ו ואף דעת מרן כן הוא כמ"ש באורך במכתב לחזקיאו בחלק התשו' סי' ה' עי"ש וא"כ מאי קאמר דאם נזכר אחר שבירך שלא התפלל יתפלל וכו' הלא לכתחלה ודאי אסור להפסיק. גם מה שהק' על הרמ"א לק"מ דהרמ"א כתב מילתא בטעמא לחלק בין קידוש להבדלה דבקידוש אם אחר שבירך המוציא נזכר שלא קדש יקדש על הפת אבל בהבדלה אם אחר שבירך המוציא נזכר שלא הבדיל אין לו תקנה להבדיל לא משום דהוי הפסק אלא משום דא"כ הו"ל מבדיל על הפת וקי"ל דאין מבדילין על הפת ולא הוזכר כלל בדברי הרמ"א שהוא משום הפסק. ואף אם היה מוזכר כן לא הוה קשיא מידי לפמ"ש דאף דלא הוי הפסק היינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן ויותר הי"ל להביא מ"ש המג"א בסי' ער"א ס"ק י"ב בשם מוהר"ם דאם יבדיל הוי הפסק אלא דאם היה רואה דברי המג"א מעיקרא לא הוה ק"ל כלל דשם כ' לחלק דגביל לתורי דלא הוי הפסק הוא משום דמאי דאסור לאכול קודם שיאכיל הוא מה"ת משא"כ מה שאסור לאכול קודם שיבדיל עי"ש וא"כ בהבדלה שפיר הוי הפסק אם יבדיל קודם שיטעום וכן בתפלה דודאי מה שאסור לאכול קודם שיתפלל אינו אלא מדרבנן סו"ד דברי הרב הנ"ל צ"ע לענ"ד

שוב עיינתי בגוף דברי האור לו בציון (שבסו"ס אור נעלם) וראיתי שבמח"כ הרב עה"ד לא העתיק יפה שהוא כתב בשמו יתפלל ולא הוי הפסק וכו' כמש"ל אך באמת שם לא כ"כ אלא כ' בזה"ל א"כ אם נזכר לאחר ברכת המוציא שלא התפלל והתפלל בין אכילה לברכה (צ"ל בין ברכה לאכילה) ה"ן נימא הואיל ואסור לאכול קודם שיתפלל תפלה צורך אכילה היא ולא ליהוי הפסק באופן שלא יצטרך לחזור ולברך אחר התפלה והוא דבר תמוה מאד עכ"ל הרי דלא בא לומר דלכתחלה נאמר לו שיתפלל בין ברכה לאכילה רק קאמר דאם בדיעבד התפלל לא יהיה הפסק והיינו ממש כדין גביל לתורי (וגם קושיא זו לענ"ד לא ק"מ דאימא הכי נמי דלפי דעתו דאיכא בהא איסור תורה אם התפלל לא הוי הפסק ובדוחק אפשר ליישב דבריו בזה וכבר נרגש שם ממ"ש מוהר"ם לחלק בין דאוריי' לדרבנן וכ' דגם הא דאסור לאכול קודם שיתפלל הוא מדאוריי' ואין נלע"ד כן ואי"ה יתבאר במקו"א (עיין לקמן אות שמ"א) אלא דאכתי קשה מאי ק"ל מדברי הרמ"א סי' ער"א ואיך מוכח מדבריו דס"ל דאם הבדיל הוי הפסק כי היכי דתקשי ליה דלא ליהוי הפסק וביותר תמוה מ"ש שם וז"ל וא"כ אף בתפלה הוא אסור מדאורייתא מקרא דל"ת על הדם א"כ גם התם נימא דהואיל ואסור לאכול קודם התפלה תפלה צורך אכילה היא ולא יהיה הפסק ובאמת אליבא דדינא הוי הפסקה דהא אפילו בהבדלה פסק רמ"א הנ"ל דהוי