שדי חמד קונטרס הכללים מערכת א כז

שהתורה קראתו רשע וכו' וציין ע"ז דברי התומים ובר"א עי"ש ולא בטפל אותו צדיק הנו"ב לשום עיונו בזה כי נראה מוסכם דגם בדרבנן אמרי' אאמע"ר ועיין להרב חשק שלמה סי' ל"ד אות מ"ז (אחז"ר בא לידי שו"ת יד יוסף להג' מוהר"י דייטש וראיתי בסי' ז"ך שהשיג על הנו"ב ממ"ש הריב"ש סי' שצ"ו דאף בכשאינו נפסל לעדות ושבועה משום דלא משמע להו איסורא אינו נאמן לומר מכרתי המשכון וכו' ולפי הנר' גם מעיני דמר נעלם דברי כל הפוס' שרשמתי דס"ל בפשי' דגם בדר' אמרינן אאמע"ר ולכן לא מצא להשיגו כ"א מדברי הריב"ש)

ומן האמור בענין יל"ד עמ"ש מרן החבי"ב בכנה"ג ח"מ סי' ל"ד אות ס"ח בשם מוהר"ם מינץ סי' ע"ד דכשם שאמרו אאמע"ר כך אין אדם משים עצמו רמאי. ואין ס' הנ"ל מצ"א לראות מאי קמ"ל דהא ודאי העושה רמאות לכל הפחות הוא עובר אדרבנן והרי פשוט דגם בדרבנן אמרי' אאמע"ר ועיין בזה בס' חינא וחסדא בח"ב ד' כ"ט ע"ד ובשו"ת שו"מ ח"ג סי' ס"ב שהבאתי לקמן באות ל"ד כ' בשם הא"ז לכתובות ד' י"ט דגם באומר שלא עשה מצוה מן המובחר אמרי' דאינו נאמן דאין אדם מ"ע שלא עשה מצוה מהמובחר א"כ כ"ש באומר שעשה רמאות דודאי איכא איסורא דלא מהימן ומצאתי בשו"ת נו"ב מ"ת אה"ע סי' ע"א שכ' ורמאי היינו רשע ור' יוסי אמר מה הפסיד הרמאי וה"ז רשע וגזלן וקראו רמאי וכו' עי"ש עוד ועיין שואל ומשיב מהדורא ב' סי' פ"ג ד"ה והנה בשנת תרי"ג וכו' שכ' דאם משים עצמו דאינו רוצה ליטול את ידיו בעלותו לדוכן כבר כ' בשט"מ לכתובות ד' ח"י דאף שיאמר שלא עשה כמו שראוי לעשות שייך אאמע"ר וכ"ש בזה ע"כ מדבריו אלו משמע דס"ל דהכי נקיטינן וכ"ש באיסור דרבנן וכ"כ שם בסי' מ"ח (ד"ה והנה) וז"ל ואף מה שאינו רק מדת חסידות אינו נאמן על עצמו וכ"ש בזה דאיכא איסור דר' ע"כ אמנם במחכ"ת הני מילי דמר סתרא"י נינהו שהרי כתב בשו"מ מ"ק ח"ג סי' קמ"ז ד' נ"א ע"ד ואף דרש"י כ' דהוי רשע ואין נאמנים ומבואר שם בשט"מ דאף במצוה מהמובחר לא משוי נפשיה רשע וכ"כ הקצה"ח סי' ל"ה ה"ד לר"מ וכו' אבל לדידן דפ"ן דוחה כל העבירות שוב אסור למסור עצמו ול"מ נפשיה רשע עכ"ד וק"ל ועיין ב"ש סי' קנ"ב ס"ק י"ג דנראה דפשיטא ליה דבאיסורין דרבנן אדם מע"ר והוא היפך דעת כל רבני האחרונים כמו שכתבתי למעלה

והגיע לידי ס' היקר כתב סופר חיו"ד וראיתי בסי' פא שנשאל באחד שמעיד על דבר שביד חברו שהוא אסור מדר' והעיד כן אחר שהוא עצמו אכל לפנינו מאותו דבר אם נאמן או נימא אאמע"ר וכ' דמ"ש השואל ראיה מדברי הר"ן בפ' המדיר בשם הראב"ד (והיא הראיה שהביא בישועות יעקב שהבאתי למעלה) שגה ברואה דהראב"ד קאי על מאכילתו שאינו מעושר וכו' ושקו"ט בזה. ואי גרסינן בש"ס פ' חכם טיהר לי הכתם או דם וכו' והביא דברי הראשונים שבאס"ז לכתובות ד' ח"י הנ"ל וכתב דרוב ככל הראשונים הרא"ה רמב"ן רשב"א ריטב"א ס"ל דאין נאמן לשום ע"ר אפי' בדר' ויש מהראשונים שלמדו זכות על רש"י דגם הוא ס"ל כן אלא דבמשחק בקוביא דבעצם הדבר אין שום איסור אפי' מדרבנן כ"א פסול עדות מדרבנן הוא דס"ל דנאמן וכ' דהב"ח ח"מ סי' מ"ו כ' דבפסולי עבירה אפי' משחק בקוביא אין נאמנים והצ"ע ממ"ש הב"ח שהביא הב"ש בסי' קנ"ב ס"ק י"ג ועי"ש מאי דמסיק לנדון שאלתו באורך ורוחב תבונתו ועיין בית שלמה ביו"ד סי' ל"ב ד' כ"ד ע"ב דפשיט"ל דגם בדר' אאמע"ר ומוכיח כן מדברי הראב"ד בההיא דמאכילתו שאינו מעושר עי"ש סיגנון ראייתו ויתכן שכן היתה גם כונת הרב ישועות יעקב וחידוש הוא שלא ראה בזה מה שכתבו הראשונים הנז"ל. ובפיה"מ תפארת ישראל פ"ו דיבמות מ"ה אות כ"ב כ' מסברא דכיון דמה שאין אמע"ר הוא משום דאדם קרוב א"ע א"כ מ"ש דאורייתא או דרבנן ועיין כתובות ח"י ב' רש"י ד"ה הפה שהתיר ע"כ וגם הוא לא זכר מכל המבוכה שבדברי ראשונים ואחרונים הנ"ל ועכ"ף הא פשיט"ל דגם באיסו' דר' אמרינן אאמע"ר וביאר שם דדוקא בהרגתיו או פ' רבעני שאומר בפי' שחטא משא"כ בארוס שאומר צדקה ממני דנאמן משום שאינו אומר בפי' שבעלה בלא ברכה ובלא טבילה לנידתה וכו' עי"ש ובשו"ת בית שלמה הנ"ל בסי' ל"א ובהגהה מבן המחבר באריכות והרב זרע מת ח"ב סי' ק"ה באלמון ששידך אלמנה ונשבע לישא אותה תוך זמן פ' ולפי דבריה הזמן הוא תוך ג' רגלים למיתת אשתו כ' ע"ז דאין לומר דאינה נאמנת משום דאאמע"ר דהא לאו כ"ע דינא גמירי דאסור לישא תוך ג' רגלים עכ"ל הנה גם הוא ס"ל דבדרבנן ג"כ אמרי' אין אדמע"ר

אחר זמן ראיתי בשב שמעתתא ש"ז פ"ה שכתב שבספרו קצה"ח סי' ל"ה סק"ד כתב דכל שאומר שלא עשה כדין אמרי' אין אדמע"ר והביא ראיה ממ"ש בחי' הרשב"א פ"ב דכתובות דמשום חסידות אמרינן אאמע"ר ודחה ראיה זו עי"ש ובשו"ת בית שלמה יו"ד סי' י"ד ד' י"ג ע"ג עוד כתב כ"ת לנדו"ד מ"ש הרשב"א כתובות ד' י"ט דאף בדבר חסידות אמרינן אין אדמע"ר. ועם כי אין מזה ראיה לנ"ד בפרט לפמ"ש בש"ש ש"ז בדברי הרשב"א אלו. אני תמה על כ"ת שהביא ראיה מזה דהא הרשב"א כ"כ לר"מ והלכה כרבנן ואף ר"מ הא למסקנא אדחיא לה כדפריך רבא כו' ועי"ש בחי' הריטב"א עכ"ד וראיתי לידידי הגאון מוהרי"א נר"ו בס' עמודי אש הנד"מ בד' ל"ג ע"ב שכתב דהרבה אחרונים כ' דאם עושה עצמו שאינו חסיד אינו נאמן וכלם נתלו בדברי רמב"ן שהביא הא"ז לכתובות הנ"ל ומני"ר תמה עליהם דהיכי נימא במילי דחסידותא אאמע"ר הלא אפילו בדברים דרבנן נסתפקו רבני האחרונים וכו' והרמב"ן לא כתב אלא לס"ד דטעמא דר"מ הוא דס"ל דיהרגו ואל יחתמו שקר ורבא הק' ע"ז דכל שמדינא יחתמו ואל יהרגו אי אפ"ל דלא מהימנינן להו עי"ש ודבריו נכונים לקוע"ד והאמת אתו וכבר כתבו כן מרבני האחרונים שרשמתי למעלה. אלא דמה שנראה דנוטה דעתו יותר לומר דבדר' לא אמרי' אאמע"ר בזה עמו הסלי"ר דאף דראיית הישו"י מדברי הראב"ד יש לדחות כמ"ש מני"ר מ"מ הרמב"ן והרשב"א וכל רבני האחרונים שהבאתי למעלה נקטי בפשיטות דגם בדרבנן אמרינן אאמע"ר והכי נקיטינן

לד אין אדם מע"ר אי אמרי' כן באומר דרך וידוי ותשובה עיין פ"ת יו"ד סי' א' סק"ו בשם גבעת שאול דגם כשאומר דרך וידוי אמרי' אאמע"ר ובשם חות יאיר כתב דבדרך וידוי מהני ושכ"ד החת"ס יו"ד סי' ד' ושיבת ציון סי' כ"ג עי"ש ובס"ק כ"א והנה בחת"ס בתחלת התשובה כ' וז"ל בתשו' חו"י כתב בפשיטות דאשה שהודית בחוליה שזנתה ושוב נתרפאה וחזרה לבוריה שאסורה לבעלה וה"ה אם היה הבועל אומר כן דרך וידוי היה נאמן לאוסרה על בעלה ולא הביא ראיה לדבריו וכו' ע"כ מזה נר' דהחו"י כתב מפורש דהודאת הבועל מהני לאוסרה על בעלה כשהוא דרך וידוי. ושם בחת"ס (בד"ה ולכאורה) הק' עמ"ש החו"י דהבועל נאמן דאיך יאומן הלא אין דבר שבערוה פחות משנים וכו' וסיים ואולי החו"י לא אמרה אלא שהבועל נאמן לאוסרה על עצמו כשימות הבעל וזה פשוט ומאי קמ"ל וצ"ע עכ"ל וזה היפך ממ"ש בתחלה בשם החו"י ואין ס' חו"י מצ"א ובשו"ת שב"ץ הנ"ל כ' בזה"ל ויותר מזה נתבאר בשו"ת חו"י דגם בהתודה הבועל ג"כ נאמן לאסור אותה על בעלה מכ"ש בנד"ד וכו' ע"כ משמע מזה כמ"ש החת"ס בתחלה. ויתכן לומר דבחו"י כתוב סתם דהבועל נאמן. ומזה הבין בתחלה החת"ס (וכן השב"ץ) דר"ל דנאמן לאוסרה ע"ב וכשהוקשה לו דברי החו"י הוצרך לדחוק דלא בא החו"י לומר דנאמן לאוסרה על בעלה רק לעצמו וכו' (ועיין מה שכתבתי בקונטרים אסיפת דינים מער' אישות אות י"ב) ועיין בשב"ץ שכ' בשם הג' בנודע ביהודה דכשהוא מידי דאפרושי מאיסורא לא אמרי' אאמע"ר וכ' דאף דיש לפקפק בראיותיו. מ"מ יש ראיה לדבריו וכו' ומסיק דבדבר שהוא אפרושי מאיסורא ונוגע לו ולאחרים ודאי דנאמן דמיגו דנאמן אנפשיה משום דשויא חד"א נאמן לאסור גם על אחרים ואמרי' דלא משוי נפשיה רשיעא דכונתו הוא להציל אחרים מאיסור עי"ש ונר' דבזה אפשר לישב דברי החו"י מתמיהת החת"ס דאף דנימא דכונת החו"י דנאמן הבועל לאוסרה על בעלה ניחא דכיון דהוא אפרושי מאיסורא ונאמן הוא לאוסרה על עצמו (דבזה גם החת"ס מודה) מהני נמי לאוסרה ע"ב ובקונטריס אסיפת דינים במערכת אישות סי' א' אות ט"ז בד"ה והטעם השני וכו' כתבתי עוד ענין זה די"ל דאף דנימא בעלמא מיגו דנאמן לאסור על עצמו נאמן לאסור לאחרים דילמא דוקא כשאוסר על עצמו עתה בזמן שאוסר לאחרים אבל זה שנאמנותו לאוסרה על עצמו הוא הוא אחרי מיתת