שדי חמד דברי חכמים שו"ת כג

שכתב באות ו' לאסור מחמת שיוצמח לו הכשר אכילה לאו מילתא היא שהרי כתב הר"ן בנדרים ד' ל"ה ע"ב דאע"ג דמטי ליה הנאה (על ידי שמקריב קרבנותיו) שמותר לאכול בקדשים ההיא גרמא בעלמא היא ושוב הוקשה לו ההיא דד' ל"ג דמהני ליה פרוטה דרב יוסף ובאמת שצריך להתיישב להביא אל עומק שוה המקומות הנז"ל דנראים כסותרים וגם הרב לשון למודים הכריח דמאי דמשתרשי ליה דמי השמן שהיה צריך לקנות חשיב הנאה ממ"ש בפ"ק דקדושין ד' ל"ב ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע חובו משל עניים ומחולין ד' קל"א שאני התם דקמשתרשי ליה ומדברי הנמק"י בפ' נגמר הדין בענין ן חופר קבר לאביו עי"ש

ט) ולעמת זה מוכח מדברי הירושלמי פ"ב דשקלים ה"ב דלא חשיב זה הנאה מה שהיה צריך ליתן לקיום המצוה דאמאי דתנן הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל שאלו מה נהנה אמר ר' אבין בשם רבנן דתמן מכיון שב"ד ראויין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה ע"כ דמשמע דדוקא במלוה שהדין נותן למשכנו הוא דחשיב נהנה אבל אם אין ב"ד ממשכנין אף דרמי עליה חיובא דמצוה ופטר נפשיה ע"י דבר אחר לא מקרי הנאה וכ"כ הרב חת"ס בא"ח סי' ק"פ עמ"ש הרב משל"מ בפ"ה מהלכות מזבח ה"ט (שהבאתי תוד"ק באות פ"ד ס"ק י"א) דמשמע דס"ל דהתוס' והרמב"ם חולקים ומני"ר החת"ס כתב דלא פליגי דהתוס' שכתבו בקרבנות מצות לל"ן מיירו בצפורי מצורע דהדין הוא דאין ממשכנין עליהן ומשו"ה אף שמחוייב להביא קרבנו אם הביא קרבנו משל עיר הנדחת שייך שפיר מלל"ן. אבל הרמב"ם מיירי בקרבנות שממשכנין עליהם וזה שפטר עצמו באיסורי הנאה ולא משכנוהו חשיב שפיר נהנה, עי"ש דב"ק עפ"י הירושלמי הנ"ל הרי דבמצוה שאין ממשכנין עליה לא אמרי' משתרשי ליה במה שפטר ליה עצמו באיסורי הנאה וצריך להתיישב היטב לחלק בנושאים. וכעת תנוח דעתנו ליישב קושית הרב פרי העץ על הרב חק"ל וסוגייאות הש"ס אהדדי עפ"י דברי הרב בית יצחק הנ"ל

יוד) ומה שהקשה הרב פרי העץ) על הרשב"א אינו רחוק לומר כמ"ש הוא עצמו שם דמיירי באופן שיכול ליטול לולב מאחר ואינו צריך לקנות בדמים וכיון דאין דרך ליתן מעות כדי לצאת ידי חובת לולב הוי כמלמדו מקרא דשרי. וכיוצא לזה מצאתי להרב בית המלך בשו"ת ליו"ד סי' ד' ד' מ"ד ע"ב שהוק' לו עמ"ש הרשב"א בסי' תקל"ז במצבה שעל קבר המת והוציאוה מקבר אחד להניח שם יפה ממנה שמותר להניחה על קבר איש אחר משום דאין הנאה לחי וכו' דאמאי התיר והרי איכא הנאה לקרובים שאם לא היה מצבה זאת היו לוקחים מצבה אחרת ולפי מה שהבאתי בזה מהרבנים שעה"מ וחק"ל לק"מ דלגבי שאר איסורי הנאה לא חשיב זה הנאה. אך הרב תירץ דעכ"ל דהרשב"א איירי בעני שאם לא היתה מצבה זו לא היו מניחים עליו מצבה אחרת ולכן לא שייך הנאה לחי עי"ש וכמו כן נוכל לומר בההיא תשו' סי' תשמ"ו דמיירי באופן שלא היה צריך ליתן מעות ע"ז וכן מצאתי שכתב הרב קול אליהו ח"ב יו"ד סי' ה' הביא דבריו הרב בית השואבה בדיני דברים הפוסלים בד' מינים אות כ' דמה שהתיר הרשב"א ביום שני היינו דוקא במקום שאין לולבים נמצאים לקנות ולאו אורחיה דהנודר בכל שנה לקנות אתרוג אבל אי אורחיה לקנות בכל שנה אסור לו ליקח לולבו של המדיר דהא מהנהו שמרויח בסיבתו דמי הלולב וכו' עי"ש ומ"מ אין זה אלא לגבי מודר אבל לגבי שאר איסורין יתכן לומר כמ"ש הרב בית יצחק הנ"ל. ויתכן שזה דעת הרב פרמ"ג בסי' רס"ד במ"ז סק"א (ד"ה עוד רגע) שכתב פשיטא לי שמן ערלה וכיוצא אסור לנר שבת ולא שייך מלל"ן דעיקר ההדלקה משום ענג שבת עי"ש והרב פתח הדביר שם כתב על דבריו דיש לאסור מטעם אחר דקמהני לי' דמי השמן שהיה צריך לקנות כדאמרינן בנדרים ד' ל"ג ע"ב גבי מחזיר אבדתו וכו' עי"ש והרב פרמ"ג דלא ניחא ליה בטעם זה י"ל דס"ל כמש"ל בשם הרב בית יצחק דדוקא גבי מודר הנאה הוא דחשבינן ליה הנאה אותה פרוטה ולא בשאר איסורי הנאה דגרמא דידהו שרי משום הכי הוצרך לומר טעמא דפיסולא משום דאיכא הנאת הגוף דבכה"ג לא אמרי מלל"ן ועיין מה שכתבתי באות פ"ה ס"ק י"ב הוא בקונטריס זה סי' מ"ז)

יא) הן אמת דמדברי רש"ל ביש"ש בב"ק פ"ו סימן ט' מתבאר דלא ס"ל כחילוק הרב שער המלך שהרי הקשה להפוסקים דשומר אבדה הוי שו"ש משום פרוטה דרב יוסף א"כ היכי שרי כסות בעפר עיר הנדחת משום דמלל"ן וכן בשופר של ע"ז אי לאו משום דמיכתת שיעורי' הא קמיתהני פרוטה דרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב ריפתא לעני עי"ש ואי הוה ס"ל כחילוק הנ"ל לא הוה ק"מ די"ל דאף ע"ג דמטי ליה הנאה פרוטה דרב יוסף מ"מ כיון שאינו נהנה מהאיסור עצמו אלא שהאיסור גורם לו ליהנות ממקום אחר אמרי' שפיר מלל"ן אלא דדברי רש"ל במחכת"ה תמוהים דאישתמיט מיניה דכבר הק' התוס' במסכת שבועות ד' מ"ד ד"ה ורב יוסף קושיא זו ותירצו כיעי"ש וכבר השיגו על רש"ל הרבנים ש"ך ח"מ סי' רס"ז ס"ק י"ד וטעם המלך אשר בשער המלך בהל' לולב (בד"ה וא"כ יש) שנעלם ממנו דברי התוס' ומגוף דברי התוס' ודאי אין סתירה לחילוק זה מדהקשו כקושית רש"ל. דהתוס' לא קבעו קושייתם מדמכסין בעפר עיר הנדחת משום דמלל"ן וכן משופר של ע"ז וכו' כמו שקבע רש"ל קושייתו רק הק' ממודר הנאה מחברו דתוקע לו תקיעת מצוה וממודר הנאה ממעין דטובל בו טבילה של מצוה וא"כ י"ל דמהנהו לא ק"ל דקמתהני פרוטה דרב יוסף משום דאין כאן הנאה מגוף האיסור אלא גרמא ליהנות מדבר אחר וכל כי הא מישרא שרי אך ממודר שפיר ק"ל דכונת הנודר הוא שלא יבא לו שום הנאה ממנו כיון דאית ליה הנאת פרוטה דרב יוסף אסור ולא אמרינן בזה מלל"ן ולכן הוצרכו לתרץ כיעי"ש

יב) ובדין חמאה שנתבשלת בקדרת בשר בת יומא ונאסרה אי שרי להדליק ממנה לנר חנוכה שנשאל הרב שע"א כנ"ל האריך הרב טל אורות בתשובה א"ח סי' ב' לפלפל על דבריו ומסקנתו בד' יו"ד ע"ג דמותר להדליק ממנה נ"ח דמשום הנאה ליכא למיחש דמלל"ן ומטעם דכל הנקברים לא ישרפו ג"כ ליכא למיחש וכו' עי"ש ולא חש כלל לאסור מטעם שהוא נהנה שמרויח דמי השמן שהיה צריך לקנות מוכח ודאי דס"ל כדעת הרבנים הנז"ל דאין זה אלא גרמת הנאה ושרי ולענ"ד יש להכריח כן מדברי הירושלמי דסוף תרומות לפי שיטת הרב טל אורות שהבאתי לעיל באות פ"ד (ס"ק ב') דמה שלא התירו בירושלמי להדליק נ"ח בשמן שרפה אלא כשאין לו שמן אחר הוא משום חשש שמא יתן בו יותר מכשיעור וישתמש ממנו אחר זמן איסורו שלא במקום מצוה וכשאין לו שמן אחר לא מבטלינן ליה ממצותיה משום האי חששא עי"ש דמשמע דאי לאו חשש זה מותר להדליק בש"ש אף אם יש לו שמן אחר ולא חשבינן ליה נהנה מן האיסור משום מאי דמשתרשי ליה דמי השמן שהיה צריך לקנות לנ"ח וא"כ ה"ה בבא להדליק בשמן שנאסר משום בב"ח וכיוצא מותר להדליק בו נר חנוכה מעיקר הדין (לולא דחיישינן שמא יתן יותר מכשיעור) ומיהו מגוף דברי הירושלמי ודאי אין להכריח סברא זו. דכיון דלא שרינן אלא כשאין לו שמן אחר א"כ נמצא שאינו נהנה כלום וק"ל

יג) אך מדברי הירושלמי בפ' ח' דמס' שבת ה"א דאמרו דיוצאין ידי ד' כוסות של פסח ביין של שביעית שניתותר אחר זמן הביעור ופירש הרב פני משה דהוא מטעם דמצוה קא עביד וכלומר ומלל"ן ומדקאמר יוצאין ביין של שביעית משמע דלכתחלה ושלא מדוחק יוצאין בו ואע"ג דקי"ל דאפילו עני חייב למכור כסותו או ילוה או ישכיר עצמו לצורך יין לד' כוסות וא"כ כשיוצא ביין זה נמצא נהנה הנאה מרובה שלא הוצרך למכור כסותו וכו' אפי"ה שרי ולא חשבינן ליה הנאה מה שהרויח שלא להוציא מעות על היין ש"מ דכי אמרינן מלל"ן ר"ל דכל שעתה אינו נהנה שהרי הנאת המצוה אינה חשובה הנאה אף ע"ג דמטי ליה הנאה שהיה צריך ליתן מעות לקיים המצוה ולא נתן לית לן בה ועיין מה שכתבתי לעיל באות פ"ה (ס"ק ט"ז) ובזה אין נלע"ד לחלק בין אם האיסור הוא איסור תורה להיכא דאין האיסור אלא מדרבנן וצ"ע. אחר זמן ראיתי בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' מ"ג שנשאל לבאר אשר העירו האחרונים בהא דקי"ל דיוצא ידי מצוה באיסורי הנאה אם הוא דוקא כשהיה אפשר לו לקיים המצוה בלא כסף ומחיר אבל