שדי חמד דברי חכמים שו"ת כב

שאינו נהנה בגוף המים אף עפ"י שגורמת לו טבילה זו להעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה וכן חלצה בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה אף ע"ג דמרווחא מינה בהאי חליצה לא חשיבא הנאה באיסור עכ"ל הנך רואה שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד והרב שער המלך ברוחב דעתו זכה לדעתם אלא דתמיה לי דמדברי הרשב"א בחי' ליבמות ד' ק"ג שהביא מרן מוהריט"א בס' נאות יעקב בקונטריס גט מקושר והבאתי דב"ק באות פ"ד (הוא בקונטריס זה בסימן מ"ו) בד"ה וכן נראה וכו' משמע דלא ס"ל לחלק כן שכתב הטעם דבסנדל המוסגר וכו' חליצתה כשרה דאע"ג דנהנית דמותרת לעלמא מ"מ עיכובא משום מצוה דרמיא עליה הוא ומצוה לאו הנאה היא עכ"ל ומשמע דאי לאו דעיכובא מצד המצוה הוא הוה אמרינן דאסור משום דנהנה מהאיסור והלא לפי דבריו שבחי' לסוכה כל שאינו נהנה מהאיסור עצמו אלא שהאיסור גורם לו הנאה ממ"א שפיר דמי וצ"ע (ועיין מה שכתבתי בקונטריס כללי הפוס' סי' יו"ד אות ו' על חידושי מסכת סוכה שבתוך חי הרשב"א אם הם להרשב"א או להריטב"א ושם הזכרתי שו"ת הרב כתב סופר חא"ח סי' ח"ק בזה) וכתב באבני מילואים שם דלפי זה במקדש באיסורי הנאה אין לומר דאסור משום דנהנה מאיסור דכיון דההנאה באה אח"כ אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו והיינו טעמא דמערבין בבית הקברות למאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה עי"ש שלא הזכיר בזה את דברי שעה"מ הנ"ל

ד) ועל פי האמור נראה דאפשר ליישב את תמיהת הרב לשון למודים בחיו"ד סוס"י ד' על הרב שער אפרים סוס"י ל"ח שצדד כמה צדדים בחמאה שנאסרה מחמת בב"ח אי שרי להדליק ממנה לנר חנוכה משום דמלל"ן וכתב שמסקנתו לאסור דלמה לא כתב טעם פשוט לאסור שהרי קא משתרש באיסורי הנאה דאי לאו חמאה זו היה צריך לקנות שמן בדמים וזה ודאי הנאה מקרי עי"ש ולפי האמור ניחא דכיון דאינו נהנה מגוף דבר האסור דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה אלא שזה גורם לו הנאה שמרויח מלהוציא פרוטה לשמן אמרי' שפיר בכה"ג מלל"ן ומדברי מרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' פ"ז אות טו"ב מתבאר דמודה לסברת הרב לשון לימודים דיש לאסור להדליק בחמאה הנ"ל משום דמשתרשי ליה ולא אמרי' בכה"ג מלל"ן וכן דעת הרב ערך השלחן בסי' תרע"ג לאסור להדליק נ"ח בחמאה זו מטעם הנ"ל ולי צ"ע דלפי מה שנתבאר מדברי הרשב"א והריטב"א בכה"ג אמרי' שפיר מצות לל"ן

ה) ובחילוק זה (דכל שאינו נהנה מגוף האיסור אלא שהאיסור גורם לו ליהנות אמרי' מלל"ן כנז"ל) נלע"ד דאפשר להבין דברי הרב בכרתי ופלתי סי' יו"ד ס"ק ג' גבי סכין של תשמישי ע"ז דאמרי' בש"ס דאסור לשחוט בה מסוכנסת דהוי מתקן כתב ע"ז לולא דמסתפינא הוה אמינא כיון דמצוה לאכול ע"י שחיטה ולא ע"י ניחור א"כ מצות לל"ן כשם שמצות לולב וכדומה מותר באשרה עכ"ל ותמה ע"ד הרב פ"ת בנחלת צבי שם דאין דבריו מובנים דהא דמלל"ן אלא כשאין לו אלא הנאת המצוה משא"כ הכא דנהנה גופו דאם לא שחטה היתה מתה ולא דמי לשופר של אשרה שאם לא היה לו שופר לא היה נחסר מידי אלא שלא היה מקיים המצוה והשתא נמי אינו מרויח אלא המצוה משא"כ הכא שיש הנאת הגוף וכמ"ש הר"ן גבי הנאת תשמישך וכו' וכמו במודר הנאה ממעין וכו' עי"ש ולפי האמור יש מובן לדבריו שפיר דודאי אינו דומה למודר הנאה ממעין דאינו טובל בו בימות החמה וכן בהנאת תשמישך עלי דאסור דשם גופו ממש נהנה מהאיסור עצמו אבל מה שנהנה מהבשר ע"י מה שנשחט בסכין של ע"ז אינו אלא שהאיסור גורם לו הנאה זו אבל מ"מ מגוף איסור ממש אינו נהנה ולכן שפיר שייך לומר בו מלל"ן וא"כ לא נפלאת היא לומר כמו"ש בכו"פ דמטעם זה השמיט הרי"ף דין זה וכל הפוס' שכתבו דין זה הגם שפסקו ג"כ דמלל"ן צ"ל דסברי לחלק בין מצוה שהוא חובה למצוה שאינה חובה רק שאם בא לאכול צריך לשחוט ולאכול וכמ"ש הרב חק"ל שאביא לקמן אות פ"ז (הוא בקונטריס זה סי' מ"ט)

ו) והנה הרב פרי העץ (בסוף ס' תורת נזיר) ד' קי"ג הביא דברי הרב שעה"מ הנ"ל ויישב בזה מ"ש הרב המגיה בס' משל"מ פ"ה ה"א מהל' אישות (ד"ה דע) דאין לומר דטעמא דמקדש באיסורי הנאה הוא משום שנהנה דהא מלל"ן וכו' דאף ע"ג דאית ליה הנאת הגוף שע"י הקידושין מותר להיות עמה כדרך כל הארץ אינו אלא גרמא וכו' ושוב הביא מ"ש בשעה"מ בפ"א מהל' שופר לדעת הרמב"ם דמ"ש רב המודר הנאה מחברו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים מיירי במי הזאה של המודר דאילו במי הזאה של מדיר אסור אפילו בימות הגשמים דכיון דמותר ליקח שכר הבאה נמצא דמהני ליה שו"פ וכתב שדבריו נובעים ממ"ש בש"ס נדרים ד' ל"ג ע"ב גבי מחזיר לו אבידתו דאיכא מ"ד דכשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא מצי מיהדר ליה דמהני לי' פרוטה דרב יוסף ואיכא מ"ד דמחזיר משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיא דש"מ דבין למר ובין למר משום דמהני לי' פרוטה אסור לעשות המצוה דהוי נהנה ועפי"ז עמד מתמיה עמ"ש הרשב"א בסי' תשמ"ו דהמודר הנאה מחברו ונתן לו לולבו ע"מ להחזיר יוצא ביו"ט שני משום דמלל"ן אבל לא ביו"ט א' דבעינן לכם דאמאי לא יהי' אסור גם ביו"ט ב' משום שמרויח שהיה צריך לקנות לולב וכו' וכן הק' על מה שהתיר בפשיטות הרב שע"א להדליק נ"ח בחמאת בשר בחלב (ס' שע"א א"מ אצלי אך במחזיק ברכה סי' פ"ז אות טו"ב הנ"ל כתב שהרב שע"א אסר ושכך כתבו הרבנים יד אהרן ולשון לימודים בשמו והשיג על הפרמ"ג שכ' בשמו דמתיר עי"ש וק"ל וכן תמיה לי על הרב מטה אהרן בח"ב ד' ש"ה ע"ג שכ' דהרב שע"א התיר להדליק נ"ח בחמאה שנאסרה מחמת בב"ח משום דמלל"ן עי"ש והרבנים הנ"ל מעידים עליו בהיפך) וגם הקשה דברי הש"ס אהדדי דאמרי' בלולב של ע"ז וכן בשופר וכן בסנדל דכשר בדיעבד דאמאי נהי דהמצוה לא חשיבא הנאה דמלל"ן מ"מ מה שהיה צריך לתת מעות לקיים המצוה הוי הנאה והיה לנו לומר דלא יצא כדי שלא יהנה וכן תמה עמ"ש הרב חקר לב ח"א חיו"ד ד' ז"ך ע"ב על ענין שוחט בסכין של ע"ז וכי תימא כיון שרצונו לקיים המצוה ובעי פרוטה לשכר שחיטה הרי נהנה בפרוטה ע"י המצוה (הא ליתא) דא"כ בסנדל של איסור הנאה ולולב ושופר כי בעי לקיומי להו הוי בעי פרוטה לקנות שופר ולולב וסנדל והרי נהנה באיסורי הנאה אלא ודאי שזה לא חשיב הנאה וע"ז תמה עליו דמה יענה לסוגיא דנדרים הנ"ל והביא שגם הרב גט פשוט ברס"י קכ"ד כתב לאסור לכתוב גט בנייר של איסורי הנאה מטעם זה שהיה צריך לקנות נייר אחר אתוד"ק

ז) ונראה ודאי דדעת הרב חק"ל כמו שמחלק הרב שעה"מ דלא אסרינן משום שנהנה אלא כשנהנה מהאיסור עצמו אבל לא כשהאיסור גורם לו הנאה מצד אחר ומכריח זה משופר ולולב וסנדל של ע"ז וכו' הנז"ל והוא לפי הנראה הכרח גמור. ומה שהקשה הרב פרי העץ מההיא סוגיא דנדרים גבי מחזיר לו אבדתו הנה גם הרב מקנה אברהם בד' ל"ו ע"ב הוק' לו ע"ד הרב חקרי לב הנ"ל מהש"ס דנדרים ד' ל"ו ע"ב גבי מלמדו מדרש וכו' אבל לא מקרא ומוקי לה במקום שנוטלין שכר על המקרא דקא מהני ליה השכר שהיה לו ליתן למלמד אלמא דמה שמרויח הפרוטה שהיה לו ליתן חשיבא הנאה והביא לזה יישוב נכון בשם הרב בית יצחק דגבי מודר הנאה דכל רצונו ומגמתו שלא יהיה שום הנאה ולא יבא שום הנאה מכחו להמודר משום הכי אם מלמדו במקום שנוטלין שכר אף עפ"י שהלימוד עצמו מותר לפי שמלל"ן מ"מ סוף סוף הרי מהנהו אבל באיסורי הנאה שאסרה תורה לא אסרה אלא ליהנות מהדבר עצמו ולא מה שגורם לו ליהנות עי"ש ובזה מתיישבת גם הסוגיא דמחזיר אבדה כמובן: א

ח) והרב מלא הרועים במערכה זו אות ו' כתב דכשהנודר מאדם בר דעת ודאי כונתו שלא ליהנות ממעשיו ותחבולותיו וממונו א"כ כל ההנאות שיבואו לו מגרמא דיליה בכלל איסור הנאה עי"ש שכתב בפשיטות דגרמא הבאה מחמת עשיית המצוה כגון בשחיטה שע"י השחיטה מותר לאכול הבשר הוי הנאה מרובה ואסור וכו' ונראה דכונתו בשוחט למודר הנאה אבל ודאי בשאר איסורין מודה דאע"ג דגורם לו הנאה מרובה לית לן בה כמו בחולץ בסנדל של ע"ז עי"ש וכיוצא ועי"ש באות ח' שכתב דמה