שדי חמד דברי חכמים שו"ת כא

טו) וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו' ה' סי' מ"ה (בד"ה ודרך אגב) שבאר כונת הרב הנמק"י במה שכתב שאין מצות טבילה במעין ביה"ח כמצות שופר ותשמיש דר"ל דטבילה אין המצוה מוכרחת כמו שכתב הרמב"ם בס' המצות מ"ע ק"ט שאין כל טמא חייב ליטהר רק שאם רוצה ליטהר צריך לטבול משום הכי אמרינן דהיכא דאיכא הנאת הגוף אינו יכול לקיים המצוה משום דלא שייך לעול ניתנו דאינו מחוייב בזה ויכול לדחות לימות הגשמים שאין לו הנאה וזהו ג"כ מה שתמה הרב הנמק"י על הריטב"א דלא דמי לנודר מן המעין וכו' וכתב דמזה ראיה ברורה לס' הרמב"ם הנ"ל וגם ראיה ברורה דטבילה בזמנה אינה מצוה דאם לא כן שוב הוי מצוה הכרחית עי"ש ובהורמנותי' דמר נלע"ד דאין לנו הכרח לשני העניינים הנ"ל ביחד דשפיר נוכל לומר כמו שכתבתי בכונת הרב הנמק"י דמשום דסברי דטבילה בזמנה אינה מצוה משו"ה אין לדמות שופר ופריה ורביה למעין ומה גם שיש לדחות שלא להכריח מזה זין גם אחד מסברות הנ"ל דשפיר י"ל דמה שאין דומה מעין לפו"ר ושופר הוא כמ"ש הרב שער המלך בשם הרב המאירי דשאני מעין דנהנה הוא גם אחר גמר המצוה ואיך נאמר שראיה ברורה היא לשני הדינים מה שיש ביד הדוחה לפקפק ולא ליטול אחת מבנתים

טז) ובעיקר דין זה דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן קלע"ד מדאמרי' בירוש' פרק המוציא יין הלכה א' מהו לצאת (ידי חובת ד' כוסות) ביין של שביעית תני ר' הושעיה יוצאין ביין של שביעית וכתב הרב פני משה דמבעיא ליה ביין של שביעית שנותר אחר זמן הביעור ופשיט דיוצאין בו אפילו אחר הביעור דמצוה קעביד ופשוט דטעמא הוא משום דמלל"ן ואי אמרת דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן היכי מצי נפיק ביין של שביעית אחר זמן הביעור וצ"ע לכאורה ואולי י"ל דע"כ לא אמרו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן אלא אם באנו להתיר ע"י זה איסור תורה כמו במודר הנאה וכיוצא אבל אם האיסור הוא איסור דרבנן אף אם נהנה גופו בהדי המצוה אמרי' מלל"ן אף אם בא לקיים מצוה דרבנן די"ל דהם אמרו והם אמרו דבמקום מצוה שרי וא"כ לענין ביעור פירות שביעית לפי מה שכתב מרן כ"מ בפ"ז מהל' שמיטה דין ג' ואולי הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדבריהם הם עכ"ל והרב עפרא דארעא ע"ד הרב ארעא דרבנן בסי' פ"ה הוקשה לו דמהש"ס דפסחים ד' נ"א דגזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא משמע דביעור מהתו' וכ"מ מדברי התוס' שם וכו' וניחא ליה דמרן לא אמר אלא על ביעור שיהיה בשרפה דמהתו' סגי בביעור של הפקר ורבנן החמירו לקיים הביעור בשרפה עי"ש וא"כ כיון דביעור דשרפה אינו אלא מדרבנן משום הכי אמרינן שפיר מצות לאו ליהנות ניתנו ויוצאין ידי ד' כוסות ביין של שביעית אחר זמן הביעור ואם כנים אנחנו בחידוש זה אפשר ליישב דברי הרב מור וקציעה שהבאתי למעלה (ס"ק י"א) שאין לברך על הנאת שמיעת קול ערב דמלל"ן ותמה עליו הרב פתח הדביר דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מלל"ן ולהנ"ל ניחא דפשיטא דאין בהנאת קול ערב אלא איסור דרבנן ובמקום מצוה לא אסרו כנ"ל ליישב בדוחק ועיין לקמן אות פ"ח (היא בקונטריס זה סי' נו"ן) ס"ק י"א וס"ק י"ב)

סימן

מח

(מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות פ"ו)

מח מצות לאו ליהנות ניתנו לדעת הר"ן והכל בו ודעמייהו דהיכא דאיכא הנאת הגוף אף דאינו נהנה אלא בשעת קיום המצוה לא אמרי' מלל"ן כתב הרב שער המלך בפ"ח מה' לולב (בד"ה ואחר) דהיינו דוקא כשנהנה מגוף דבר האסור בהנאה אבל כשאינו נהנה מגוף דבר האסור אלא שהאיסור גורם ליהנות מההיתר כמו עירוב בבית הקברות שגורם ליהנות מבית המשתה בכה"ג אמרי' שפיר מלל"ן לכ"ע עי"ש שהכריח כן מהש"ס והרב בתי כנסיות בד' ק' ע"א לא נחית לחילוק זה ואהכי ק"ל לדעת הסוברים דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן מההיא דמערבין בבית הקברות משום דמצות לל"ן אע"ג דנהנה הוא מבית המשתה ולא מצא מענה לשון עי"ש והחילוק נכון וברור כמ"ש הרב שעה"מ ולענ"ד יש סעד לחילוק זה מדברי הר"ן בנדרים ד' ל"ה ע"ב דבמאי דאמרי' התם דמדתנן מקריב לו קרבנותיו מוכח דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן הא קא מתהני דקעביד שליחותיה כתב ע"ז דאי שלוחי דרחמנא הוו ניחא דאע"ג דממטי ליה הנאה טובא שמותר לאכול בקדשים ההיא גרמת הנאה בעלמא היא ושרי עי"ש הרי דמחלק בין אם נהנה מדבר האיסור עצמו לכשאינו נהנה אלא שהאיסור גורם לו הנאה להתירו בקדשים וכיוצא והרב מוהרנ"ט בקובץ על יד בפ"א מהל' ציצת הי"א אישר וקיים חילוק הרב שעה"מ שכתב שבתוס' פסחים ד' כ"ג ד"ה מערבין לנזיר מוכח סברא זו ויישב בזה מ"ש מרן כ"מ שם (דטעמא דאין עושים ציצת מחוטי עיר הנדחת לאו משום דאסור בהנאה דמלל"ן אלא משום דמכתת שיעוריה) דהיינו משום דכיון דאין הנאה מגוף האיסור שהן החוטין אלא שגורם ע"י זה היתר לבישת הבגד אמרינן מלל"ן

ב) ועל פי חילוק זה נתיישבה דעתי ממאי דהוה ק"ל על הרב חת"ס בחיו"ד סי' ס"ט (ד"ה ואין להקשות) שחקר בכלאים בציצת דילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת מנ"ל דמשום דחיה הוא דילמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הוא עי"ש מה שיישב לפי דרכו והוה ק"ל דהא איכא הנאת הגוף ובכה"ג לא אמרי' מלל"ן והוה ניחא לי ליישב דכונתו להקשות לדעת הסוברים דגם בדאיכא הנאת הגוף כל שאין ההנאה אלא בשעת קיום המצוה אמרי מלל"ן וגבי כלאים בציצת נמי אין ההנאה אלא בשעת קיום המצוה משו"ה שייך שפיר מלל"ן אלא שזה דוחק דבאמת הסברא הפשוטה גלויה ומפורסמת היא סברת הר"ן והכל בו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרי' מלל"ן וסברת הרב המאירי דגם בדאיכא הנאת הגוף כל שאינו אלא בשעת קיום המצוה אמרי' מלל"ן אינה ידועה ומפורסמת וגם מה שכתב הרב שער המלך דהרשב"א והרז"ה והרמב"ם סברי הכי אינו אלא הוכחה ולא שכתבו כן בפירוש וא"כ אם כונת הרב חתם סופר היה להקשות לפי דעתם היה לו להביא דבריהם דסברי דגם היכא דאיכא הנאת הגוף אמרי' מלל"ן ולהקשות לשיטתם. אך לפי דברי הרב שער המלך הנ"ל דכל שאינו נהנה מגוף הדבר אלא שגורם לו הנאה אמרי' מלל"ן ניחא דכלאים בציצית נמי כיון שמגוף החוטין אין לו שום הנאה רק שגורמים היתר לבישת הבגד בכה"ג לכ"ע אמרינן שפיר מלל"ן ואהכי ק"ל להחת"ס דנימא דטעמא דכלאים בציצת משום דמלל"ן הוא אלא דאיני מבין לפי זה מה שכתב ליישב חקירתו דעיקר מצות ציצת בטלית אשר תכסה בה מפני החמה והצנה עי"ש וצ"ע

ג) ואנכי הרואה דהרב שער המלך זכה לכוין לדעת הראשונים הרשב"א והריטב"א שמבואר בדבריהם חילוק הנ"ל שהריטב"א כתב בפ"ב דנדרים (בביאורו להלכות נדרים להרמב"ן) אההיא דישיבת סוכה קונם וז"ל (בתוך ד"ה ואל זה) והוי יודע דכי אסרי' כשנהנה במצותו דוקא בנהנה במצוה ממש כגון טבילה בימות החמה או ישיבת סוכה מפני החמה או מפני הגשמים אבל כשאינו נהנה בגופה אעפ"י שגורם קיומה לו שהוא נהנה מצד אחר לא אסרי' ליה בהכי והיינו דשרינן במודר ממעיין לטבול בו ביה"ג אע"פ שבטבילה זו יש לו הנאה שעולה בה מטומאתו והיינו נמי דאמרינן סנדל של ע"ז לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה משום דמלל"ן ואעפ"י שבחליצה זו יש לו הנאה שמותרת לשוק לא חשיבא הנאה כיון שאין ההנאה בגופו של סנדל עצמו והיינו דאסיק רבא במס' ר"ה ד' כ"ח אחד זה ואחד זה יצא דמלל"ן עכ"ל הרי מפורש בדב"ק כמ"ש הרב שעה"מ דלא אסרי' בדאיכא הנאת הגוף אלא כשנהנה במצוה ממש אבל מה שע"י עשיית המצוה גורם לו הנאה מצד אחר שרי גם הרשב"א בחי' לסוכה ד' ל"א ה"ד הרב אבני מילואים בסימן כ"ח ס"ק ס' (בד"ה אמנם בחי' הרשב"א) כתב וז"ל אף ע"ג דמתהני א בעשיית המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב נהנה באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו במודר ממעין שטובל בו בימות הגשמים