שדי חמד דברי חכמים צב

דצ"ל ואשיאנה היינו כדי שלא נפשוט מזה דעשו ב"ש כדבריהם אבל זה משמע דהי' פשוט להגמ' דהי' מתלמידי ב"ש ובנד"ד לא שייך להקשות הלא לא עשו ב"ש כדבריהם דהא ליתא דהא באמת מעשה כי הוי אחר חורבן הוה ושפיר היה סובר ר"ט דאסור ביום טבוח בהספד ותענית משום דלפי דעתו דהי' סובר כב"ש חשב דוודאי כשיבנה המקדש ב"ב ויבא משה ואהרן בוודאי יאמרו דהלכה כב"ש דגם יו"ט שחל בחול צריך יום טבוח וזה פשוט. ותי' רביעי י"ל דהמעשה הי' באמת בזמן הבית דהרי הי' גם קודם החורבן וכמו שכתב לעיל וביו"ט גופא לא היו יכולים להקריב מחמת שהיו טרודים במיתתו של אלכסא. וכמו שכתב לעיל ולפיכך הקריבו למחר. והא דאמר דיום טבוח הוה צ"ל דלבני לוד הוי יום טבוח ובאמת שיש הכרח גדול שהי' בזמן הבית לפי מה שכ' בספרי בנין שלמה ז"ל דף מ"א בשם מר אחי הגאון ז"ל ליישב תמיהת המ"ל ז"ל דאמרי לא הוזכר בשום מקום שאסור במלאכה ביום טבוח של עצרת אם חל יו"ט בשבת וכן תמה דהיכי כתב המג"א דביום טבוח הוא אסור בתענית הלא אדרבה תנן דמותר בהספד ותענית ושלא לקיים דברי הצדוקים שהיו אומרים עצרת אחר השבת וכתבתי שם בשם אחי דקושיא חדא מתורצת בחבירתה דוודאי בזמן הבית דהי' אסור במלאכה ביום טבוח מה"ת לא הי' יכולת ביד חכמים להתיר במלאכה ביום טבוח כדי להוציא מלבן של צדוקים וכיון שבמלאכה הי' מוכרח לאסור אם הי' אסרין בם בהספד ותענית הי' מקיימין בזה מנהג הצדוקין שהרי היו נוהגין ביום ראשון כיו"ט גמור ולפיכך הוצרכו להתיר בהספד ותענית וזה היה יכולת ביד החכמים שהאיסור הספד ותענית ביום טבוח אינו אלא מדרבנן גם בזה"ב דהא יו"ט גופא ס"ל לר"א דשמחת יו"ט רשות אבל האידנא דגם איסור מלאכה אינו אלא מדרבנן ראו חז"ל טפי להתיר במלאכה כדי שלא יהי' ביטול מלאכה לעם שני ימים וכיון שמותר במלאכה יוכלו לאסור בהספד ותענית שהרי הכל יראו שאינו יו"ט דהרי מותר במלאכה ואין בזה קיום לדברי הצדוקין כן כתבתי שם בשם מר אחי הגאון ז"ל וזה נראה לי כפתור ופרח ואמנם קשה ע"ז דא"כ מה מקשה מר"ט הא בזה"ז אסור באמת בהספד ותענית וא"כ צ"ל דהיה ידוע להמקשן דהמעשה כי הוה בזמן הבית הוה

ולענין עיקר המחלוקת בתשלומי עצרת לומר בהן תחנון י"ל דלכל אחד טעמם ונימוקם עמם. טעמם של הספרדים הוא דכיון דיש תשלומין לעצרת כל ז' חיישינן מהרה יבנה בהמ"ק ואולי יאחר ולא יביא קרבנותיו רק בתשלומין ואז יהי' אסור לו בהספד ותענית מן הדין והלכך גם האידנא אסור. אבל דעת האשכנזים כיון דמצוה להקריב קרבנות ביום ראשון בזמנו וכל המאחר נקרא פושע וכדאיתא ברכות ו' כ"ח ע"א ולא שייך גזירה כלל וזה ודאי אין לחוש דשמא יארע לו אונס שלא יוכל להקריב בזמנו דהא אונס לא שכיח וכמו שכ' התוס' בכתובות ד' ט' ולמילתא דלא שכיחא לא גזרינן וכדאמרינן בב"מ ד' מ"ז והלכך טעמן של האשכנזים נ"ל יותר. ואכן כל זה בחל עצרת בחול אבל בחל בשבת דא"א בזמנו נ"ל דאז יש לנהוג כדעת הספרדים דאסור בהספד ותענית ובתחנונים בכל אלו ימי תשלומי עצרת דמאחר דאין מקריבין בזמנו נראה ברור דאף כל הציבור הקריבו למחר וכמו דתנן דאם חל עצרת בשבת יום טבוח אחר השבת מ"מ מי שמאחר להקריב אז לא מקרי פושע דכיון דאין מקריבין בזמנו כל הימים שוין ורק לא הוי מקרי זריז דזריזין מקדימין למצות אבל מ"מ פושע נמי לא הוי והלכך כל אחד ואחד אסור בהספד ותענית כל תשלומי עצרת משום החשש דמהרה יבנה בהמ"ק וייאחר קרבנו להקריב בתשלומין כנ"ל ברור להלכה

ואין לדחות זה דהרי יום ראשון אינו חל בשבת רק יום שני ובאמת הא אנו בקיאין בקביעא דירחא וליכא גזירה משום יום חג השבעות שחל בשבת דהא ליתא כלל דהא עיקר הגזירה הוא משום זה דלא ידעי להבחין בין זמן דליכא קרבן ובין זמן דאיכא קרבן וע"כ הא לא ידעי כלל דעיקר היו"ט הוא יו"ט ראשון ושפיר יש לחוש דיטעו גם בזה וסברי דגם יו"ט שני הוא יו"ט מה"ת והלכך בודאי צריך לגזור כנ"ל

ודע עוד דמהסוגיא דחולין ד' קכ"ח ע"ב דמקשה הש"ס הא רבה למספד מוכח להדיא דבפסחא זעירא גם האידנא אסור בהספד ותענית אף לאחר שבטלה מג"ת והא דקיי"ל בר"ה ד' י"ח דהאידנא בטלה מג"ת לבד מחנוכה ופורים היינו יו"ט של דבריהם שנתקנו על הניסים שנעשו בזמן בית שני וכדומה משום דכל זכרון הצרות יבטל לעתיד לבוא וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב דחנוכה ומייתי לה מקרא שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני ע"ש אבל יו"ט של י"ד אסור דהא יו"ט מצד שהי' בו זמן הקרבה של פסח שני בזה"ב ואי"ה לעתיד כשיבנה בהמ"ק ב"ב יחזור למקומו לטמא ושהי' בדרך רחוקה. הלכך בוודאי לא בטל היו"ט גם בזמה"ז משום מהרה יבנה בהמ"ק. כמו בערב פסח הראשון דאסור במלאכה גם בזמה"ז דאלת"ה אלא דלא עדיף משאר ימי מג"ת א"כ מאי מקשה מה דלא חשיב גם פסחא רבה בימי מג"ת דהא באמת כבר קחשיב ליה לפסחא רבה בימי מג"ת והי' בפ"ק דמג"ת דתניא שם מתמניא בניסן עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד וא"כ ערב הפסח נמי בכלל ימים הללו אלא וודאי דעיקר הקושיא הוא מדכללו לערב הפסח בכלל היו"ט דחגא דשבועיא ומשמע דהאידנא בטלה וע"ז מקשה שפיר דלמה גרע מפסחא זעירא דלא בטלה גם האידנא

וזה ראי' ברורה וסייעתי' למנהג הספרדים דאין אומרים תחנון בי"ד באיר ונהירנא שפעם אחת חל תענית שני בתרא בי"ד באיר (והוא חל בקביעות ז"ח או ה"ש פשוטה או ה"ח מעוברת שחל אז שבת בערב הפסח) והורה להלכה מר אחי הגאון ז"ל שלא ישלימו התענית אף לאנשים שנוהגין להשלים התענית של בה"ב משום שהוא יום טוב של מג"ת דפסחא זעירא דלא למספד בי' ודלא להתענות ביה והיינו כמש"כ בעז"ה למעלה דיו"ט זה של פסחא זעירא לא בטלה

ומה דלא חשיב לי' בהדי ימים של חנוכה ופורים דלא בטלו היינו משום דלא חשיב התם רק היו"ט של מג"ת שנקבעו על הניסי' וכל זה ברור: סימן נח (מקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות קמ"ד)

מודה בקנס דפטור אם הוא דוקא בקנס הכתוב ולא בקנסות דרבנן עיין להג' שיבת ציון סי' ק"ט שכ' דהגם דהג' ש"כ ח"מ סי' שפ"ח ס"ק נ"א הכריע דלא כרש"ל דס"ל דגם בקנס דרבנן אמרינן מודה בקנס פטור מ"מ הראב"ן והרמב"ם סברי כרש"ל וכ"כ הרב מעיל צדקה סוס"י ס"א ולכן בטלה הכרעת הש"ך ולכל הפחות אין להוציא ממון כיון דמצי למ"י קי"ל וכו' והרב תפארת ישראל בגטין פ"ה במטמא ומדמע כתב דאע"ג דהוא המודה שעשה במזיד חייב משום דבקנס דרבנן לא אמרי' מודה בקנס פטור דלא נאמרה מדה זו אלא בקנס דאורייתא מדכתיב ירשיעון אלקי"ם פרט למרשיע את עצמו וכתב כן מסברא דנפשיה ולא הזכיר כלל שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כיעי"ש ובמס' יבמות דף כ"ה ע"ב אהא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים ע"ר כתב רש"י ואין אדם משים את עדותו אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ל וזה זמ"ר הוקשה לי במ"ש אבל לקנסא לא דמשמע בקנס נמי הטעם דלא אמרינן הודאת פיו כמאה עדים הוא משום דאין אדם מע"ר והלא תיפוק לי דבקנס פטור בלא משע"ר משום דמודה בקנס פטור והוה ניחא לי דרש"י כ"כ לגבי קנס דרבנן דמשום מודה בקנס ליכא למיפטריה דס"ל דמודה בקנס דרבנן חייב ומשום דאין אדם מע"ר פטור אף אם הוא עבירה דרבנן כדעת הסוברים כן כמו שרשמתי בקונטרס זה במערכת האל"ף אות ל"ג עי"ש ועתה נ"ל דוחק וצ"ע ואההיא דמטמא ומדמע שכתב הרב תפארת ישראל דמשום שהוא קנס מדרבנן מודה בו חייב מצאתי להרב חת"ס בא"ח סי' קי"ט (בד"ה אלא דלכאורה) שכתב בפשיטות בהיפך ששם הביא קושית מוהרש"א אמ"ש בש"ס דף נ"ג כתנאי. המטמא וכו' דר"מ קניס שוגג אטו מזיד ור"י לא קניס דמנ"ל