שדי חמד דברי חכמים נג

והנה הגם שהפי' הזה דחוק ומשמעות לשון הש"ס הוא דבעי' תרווייהו וכן נראה מלשון רש"י דנקט בביאור המאמר כגון כשב ועז דאיתנהו לתרווייהו. הא מיהא אנהיר לן עיינין בפתיחא דחכימי דלא ליהוו דברי הרע"ב הפך ש"ס ערוך. וכך היא חובתינו דחוקי אנפשין משום יתובי דעתא במלתייהו דקמאי וארשום פה מה שיש להעיר בדברי הגאון נר"ו. הנה מ"ש בתחלה ליישב עפ"י מאי דמשמע ליה דחזיר היער הוא חיה והם ב' מינים ודחה זה ותמה ע"ד התפ"י שכ"כ דחזיר הבר הוא חיה ככתוב בד"ק. לענ"ד יתכן לקיים סברת התפ"י כדמוכח מהמד"ר כמ"ש מני"ר. (דאין לומר דקרינן חיותא החי"ת בחיר"ק והוי"ו בפתח והוא לשון בהמות רבות כההיא דאמרי' בפ"ק דב"מ ההוא רעיא דהוו מסרי ליה חיותא וכו' וכן בריש פרק מי שאחזו ס"ז סוף ע"ב וברש"י ד"ה אהדמו לי. וכן בבכורות ג' ע"ב ההוא גיורתא דהוו מסרין לה חיותא דא"כ הול"ל אילין חיותא וכו' בלשון רבים. ומ"ש בבכורות שם רב מרי בר רחל הו"ל ההוא חיותא וכו' הנה הרמב"ן ה"ד הרא"ש שם בפ"ה סי' י"ג גריס הו"ל חיותא) וכן מש"ס פסחים שהביא מני"ר. וכן מהתוס' ומה שדחה דזו ס' ר"י וכו' בהורמנותיה דמר אמינא דלא פליגי רבנן עליה דר"י אלא בשור הבר דהוא שוה ממש לשור הישוב (עד שנחלקו מיכא הוה וערק לתמן או איפכא כדאיתא בירושלמי) אבל בחזיר הבר אולי יש איזה שינוי בגופו כאווז וכדומה ולכ"ע הוו מין חיה וכן אפ"ל גם בחמור הבר והיינו דלא תני פלוגתייהו במתני' אלא בשור הבר דאין לומר דלפי מ"ש התוי"ט דלא נפ"מ אלא לחלבו ולכיסוי ולא לכלאים וכו' א"כ משו"ה לא תני חמור וחזיר שכבר עמדו רבנן קדישי ע"ד הרב תוי"ט אלו דשפיר נפ"מ גם לכלאים והרמב"ם והרע"ב תרי מגו ג' נקטי וכו' עיין להרבנים שושנים לדוד ומראה הפנים

ולפי הנראה סברת התפ"י מוכרחת מתוך מ"ש הרע"ב דנמר בא מחזיר היער ולביאה א"כ עכ"ל דחזיר היער הוא חיה דאי ס"ד דהוא בהמה הא אמר ריב"ל בפ"ק דבכורות דף ז' ע"א לעולם אין מתעברת לא טהורה וכו' ולא בהמה מחיה ולא חיה מבהמה חוץ מר"א ומחלוקתו (ועיין רש"י חולין דף פ' ע"א ד"ה בריה בפני עצמו אין חיה מתעברת וכו' וה"נ אמרי' בב"ק דף ע"ח וכו' נראה דט"ס הוא וצ"ל בכורות דף ז' ע"א. ואין לומר דרש"י גריס גם בב"ק וחיה מבהמה. דמלבד דהתם לא צריכנא להכי אלא לטהורה ואינה טהורה ועוד דהתם לר"א קיימינן ולר"א ומחלוקתו חיה מתעברת מבהמה. וחפשתי ומצאתי להגאון נו"ב בהגהותיו שהגיה בדברי רש"י שצ"ל וה"נ אמרי' בב"ק פ"ח ובכורות דף ז' ע"א ע"כ ולא זכיתי להבין כונתו דהא רש"י בחולין לא מיירי אלא בבהמה וחיה ולא איירי בהכי בש"ס ב"ק שם, גם מה שסיים רש"י וה"נ אמרי' בב"ק חוץ מר"א ומחלוקתו ליתנהו להני מילי בב"ק שם) וכיון דמהמד"ר וש"ס דפסחים מתבאר דהוא חיה וכן הוא משמעות התוס' דלא פליגי רבנן אלא בשור הבר ואף אי נימא כמ"ש מני"ר על דברי התוספתא דסברת ר' יוסי היא מה נענה להש"ס דפסחים והמד"ר. וריב"ל נקיט דחיה אינה מתעברת מבהמה א"כ לפי מ"ש הרע"ב דנמר בא מחזיר היער ולביאה נראה דיפה אמר חנן הג' תפ"י דחזיר היער הוא חיה

ומאי דמשמע למני"ר מדברי הרמב"ם והש"ע בהפך אם כונתו לומר דמדבריהם משמע דרך כלל על כל מדברי וישובי שהם מין אחד וחזיר נמי כל שהוא מן כללא הוא נר' דאינו מוכרח די"ל דמ"ש הרמב"ם כגון שור הבר וכו' היינו הני דוקא וכאילו אמר והן שור הבר וכו'. ומצינו כן בש"ס דאמור רבנן כגון ואינו אלא מה שאמור בענין כמ"ש רש"י בסנהדרין ד' צ"ח ע"ב ד"ה ואם וכן בלשון המפר' עיין להרע"ב ס"ו פ"ג דנגעים ותוי"ט שם בד"ה פחות וכ"כ הרב פתח הדביר בח"ג ד' קל"ו ע"ד בפי' דברי הרב כנה"ג א"ח סי' רפ"ה והביא דברי רש"י והרע"ב הנ"ל (עיין במה שרשמתי במערכה זו אות ו') וא"כ לא נפלאת היא לומר דמ"ש הרמב"ם כגון וכו' הוא כאילו אמר והן וכו' וקצת נר' כן מדלא סיים לומר וכיוצא בהם כמ"ש בדין ח'. ואין לדקדק א"כ אמאי איצטריך לסיים אבל אווז וכו'. דכיון דהוזכר בש"ס והוא מין עופות דלא מיירי בהו מעיקרא איצטריכא ליה אי נמי לאשמועי' דטעמיה דאביי עיקר דשינוי בצורתו בעינן ולא כרב פפא דהאי טעין וכנ' דההוא שינוי בטבע ולא בצורתו לא מהני

אלא דבעיקר מילתיה דמני"ר (דאי נימא דחזיר היער הוא חיה י"ל דעבורו לג' שנים) לענ"ד איכא למישדי נרגא דכיון דתני סתמא חזיר לס' יום אם איתא דדוקא חזיר שבישוב אם כן הו"ל למיכלל חזיר היער בהדי זאב וארי וכו' אלא ודאי דגם חזיר היער לס' יום דאף דחזיר היער לחיה יחשב. מ"מ לענין עבורו אין סברא שיהיו חלוקים דהא לר' יוסי דשור בר מין חיה מי נימא דאין שוים בעיבורם. וכ"ת ה"ן דהא בהא תלי. א"כ הוי פלוגתייהו במציאות וזה דבר רחוק לומר כן מסתמא וכי היכי דשור הבר וישובי עיבורן שוה לר"י ה"ן לדידיה חזיר וחזיר הבר. וה"ן נימא אף לדברי הכל וק"ל

ומ"ש דמדברי המל"מ נר' דגם בבהמה וחיה אינם כלאים לענין מנהיג אלא בטהור וכו' וכ' ע"ד דאין נר' כן וכו' ככתוב בד"ק. האמת דלא שנר' כן מדברי המל"מ אלא מפורש בדב"ק דאפי' בהמה וחיה אם שניהם טהורים אינו אסור אלא מדרבנן. אך מאי דקי"ל למני"ר מההיא דעזא ושבוטא לפום ריהטא ל"ז להבין כונתו דלפי הנר' רצונו בזה דקשיתיה לנפשיה אמאי דאמר מר דחזיר וחזיר היער הם כלאים. דמדברי המל"מ אין נר' כן אלא כל שהם שוים בטהרה או בהפכו אף שזה חיה וזה בהמה אינם כלאים. ומהדר לנפשיה ואמר רב דדברי המל"מ אינם ברורים מההיא דעזא ושבוטא והדר דינא כדאמר מר מעיקרא דכיון שזה חיה וזה בהמה הוי כלאים. ואם לכך נתכוון תמיה לי מאי ק"ל מדברי המל"מ דאף אי נימא כהמל"מ מי לא מודה המל"מ לענין הרבעה דחיה ובהמה אף דשניהם טהורים או בהפך הוו כלאים דשני מינין נינהו וכיון דתרי מיני נינהו לענין הרבעה שפיר מצינן למימר דעבורו של זה לא כעבורו ש"ז ול"ק מדברי המל"מ למאי דסליק אדעתי' דמני"ר. הן אמת דהג' ש"ך רסי' רצ"ז משמע ליה דהרבעה והנהגה כי הדדי נינהו וכמחלוקת (הרמב"ם והרא"ש) בזו כך מחלוקת בזו יעי"ש אך ד"ק בזה תמוהים וכבר השיגו הג' פר"ח פ"ו סק"ו ודברי הפר"ח הנ"ל נעלמו מעיני העדה הרבנים מרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' רצ"ז ושושנים לדוד פ"ח דכלאים שהביא שם ועפרא דארעא על דברי הארעא דרבנן מ"ב אות קי"ד כמ"ש הרואה בד"ק בגופן שלהם

ומה שנר' דעת הגאון נר"ו דלהרמב"ם נמי בבהמה וחיה אף ששניהם טהורים הוי כלאים דלא קפדינן שיהא אחד טהור ואחד שאינו טהור אלא כששניהם חיה או שניהם בהמה. עמו הסלי"ר דאין כן משמעות דברי הרמב"ם כלל וכן הבין הרא"ש בהל' כלאים בדעת הרמב"ם והק' עליו (כקושית הגאון נר"ו על המל"מ) מההיא דמנהיג בעזא ושבוטא. ואי הוה ס"ל דבחיה ובהמה טהורים או בהפך מודה הרמב"ם לא הוה ק"ל מידי דמ"ל חיה ובהמה ומ"ל דג ובהמה כמ"ש מני"ר גופיה. ומה גם דמבואר בדברי הרמב"ם דשבוט הוא חיה שבים וכתב הרב בשם הרב תו"ח שכן פשט הש"ס בב"ק הנ"ל. ומ"ש הגאון יחיה דשבוטא הוא דג טהור כדאמרי' שרא לן מוחא דשבוטא. הנה הר"ש בתשו' כלל ב' סי' י"ו כ' ג"כ דשבוטא דג טהור אך הכריח כן מדבצרפת אוכלים אותו. (עי"ש דמר קעסיק להק' על ס' הרמב"ם מההיא דמנהיג בעזא ושבוטא כשיטתו שבהל' כלאים). ולא הכריח מההיא דמוחא דשבוטא וכן מדאמרי' ברפ"ב דקי' ובפ' כל כתבי רבא מלח שבוטא. ש"מ דס"ל דמגוף הש"ס אין הכרח לזה די"ל דאיכא שבוטא טהור ושאינו טהור ואינהו הוו בקיאי איזהו הטהור והיינו ההיא דשרא לן מוחא ומלח שבוטא ואיזהו שאינו טהור והיינו ההיא דמנהיג בעזא ושבוטא ורק מדבצרפת אוכלים אותו ואין להם שום סימן וקבלה עליו מוכיח שפיר דכל שבוטא טהור וק"ל שפיר לסברת הרמב"ם (כן נר' לדחוק בדעת האשל אשר ברמה הוא הרא"ש דחלילה לומר עליו דנעלם ממנו ש"ס ערוך בב' עניינים הנ"ל) וא"כ מגוף הש"ס אין הכרח דשבוטא הוא טהור כמ"ש הגאון נרו

הן אמת דראיתי למרן החבי"ב בכנה"ג יו"ד סי' פ"ג הגב"י אות כ"ב תמה תמה יקרא על הרא"ש בתשו' הנ"ל דמה לו להוכיח מדאוכלים אותו בצרפת הא גמרא גמרינן לה ממוחא דשבוטא. וממלח שבוטא. והג' פ"מ בש"ד שם עק"ג אף הוא היה מתכוין להוכיח מהש"ס שתים זו דהוא טהור (ושם השיג על הכנה"ג בראיתו מההיא