שדי חמד דברי חכמים נב

לומר דאם הוא מדרבנן לא יצא בדיעבד ומביא מדברי הבנין ציון להוכיח שכן הוא כשהוא מדרבנן יוצא בדיעבד וא"כ מדאינו יוצא בדיעבד מוכח דהוי מדאורייתא וקשה על הרא"ש. ויותר נראה כהצד הראשון שהרי דבר שפסול בדיעבד משום כתותי מכתת שיעורי' פסול אפילו ביום טוב שני דכל גופו מדרבנן וא"כ לא נפלאת לומר דאף אם השיעור ביום טוב ראשון הוא מדרבנן כיון שפסלוהו משום מכתת שיעוריה פסול אפילו בדיעבד: סימן לב (מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות ק"ו)

לב כפיה דקי"ל דבארץ ישראל כופין ומכין למי שאינו רוצה לקיים המצות אף על גב דקי"ל דאין מלקין ולא מכת מרדות בשבת ויו"ט ובלילה עכ"ז אם בליל פסח ובליל סוכות אינו רוצה לקיים מ"ע דאכילת מצה וישיבת סוכה אפילו חל בשבת מכין אותו אף שהוא שבת ויו"ט ולילה כיון שהמצוה עוברת כמו שכתבתי בעניותי בהשמטות לס' חקקי לב ח"א חא"ח סי' י"ט דף כ"ב ע"ג עכ"ד מרן החבי"ף בס' לב חיים ח"ב דף קנ"ד ע"ב ועיינתי בהשמטות הנ"ל שנדפסו בלב חיים דף קנ"ה ע"ב וגם שם לא כתב שום ראיה לדבריו רק כתב שראה להרב פרמ"ג בהקדמה בפתיחה להל' שבת שנסתפק בדף י"ב ע"ב בהא דמכין אותו כו' אפשר כה"ג בשבת ויו"ט עונשין אותו ואי"ה יבואר עכ"ד הפרמ"ג וכתב ע"ד דנ"ל דאין כאן ספק כלל דמשום מצוה עוברת מכין אותו ולפום ריהטא לדידי חזי דיש להכריח כן דהנה התוס' בכתובות דף פ"ו ע"א הביאו מ"ש רש"י דדוקא משום מ"ע דאורייתא כופין אבל לא משום מצות עשה דרבנן ודחו דבריו דהרי מצינו דכופין משום מצוה לקיים דברי המת ומעתה אם נאמר דאין כופין בשבת ויו"ט משום המ"ע צריכים אנו לומר דמה ששנינו בברייתא לולב ואינו נוטל כופין אותו וכו' לא על יו"ט צוו חז"ל לכופו כי אם על ימי חוה"מ שמצות לולב בהם מדרבנן ותקשי לרש"י וגם התוס' מה להם להביא ממרחק מדין מצוה לקיים דברי המת היה להם להכריח מגוף הברייתא דתני בה לולב ואינו עושה אלא ודאי מוכח דגם בשבת ויו"ט כופין אותו לקיים מצוה עוברת ובשה"ג ע"ד המרדכי בפרק יש נוחלין כתב וז"ל ואומר ר"ת שזה י"ג מכות שהן שליש מכות שבתורה שכן תקני חכמים לעובר על דבריהם בדבר שאי אפשר לתקן אבל בדברים שאפשר לתקן כגון ליטול לולב יום ב' מכין אותו כו' עכ"ל. ולפום ריהטא נראה דיום ב' דקאמר היינו יו"ט שני וקמ"ל דאף משום מצוה דרבנן דיו"ט שני איני אלא מדרבנן לדידן דבקיאינן בקיבועא דירחא מכין אותו כו' אם אומרים לו ליטול ואינו נוטל וא"כ שמעינן מיהא דביו"ט עצמו מותר להכותו לצורך קיום המצוה אך יש לדחות דיום טוב שני בכלל יו"ט הוא ויום ב' דקאמר היינו חוה"מ ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דרק בחוה"מ הוא דמכין אותו כו' כדי לקיים המצוה אף שהוא מדרבנן אבל לא ביו"ט עצמו משום דאין מענישין בשבת ויו"ט. עתה ראיתי בס' כנסת הגדולה החדש היוצא לאור על ידי ידידי הרב החריף ובקי רי"ץ סובאלסקי יצ"ו בספר ג' צד כ"ט שכתב ידידי הגאון אד"ר יצ"ו שבס' תפארת ירושלים בעירובין פ"א כתב דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בענין כיסוי הדם ביו"ט נפ"מ לזקן ממרא כשכפוהו לכסות ביו"ט וכתב ע"ד דמלבד שאינו פשוט לומר דכופין על מצות כיסוי הדם (עי"ש פלפלא חריפא בדין זה) ועוד דביו"ט אין לכסות (לכפות) דהו"ל כמו עונש על עבירה דאין עונשין בשבת ויו"ט כמ"ש האחרוני' עכ"ד יצ"ו ולא פניתי עתה לעיין ולחפש לדעת מי הם האחרונים שכתבו כן ודברי מרן אחרון חבי"ף נלע"ד כעת: סימן לג (מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות קכ"ו)

לג ככותבת ביוה"כ דשיעורו בככותבת חדש הג' חת"ס בשו"ת א"ח סי' קכ"ז דכיון דביתובי דעתא תלי בעינן הנאת מעיו ואין מצטרף מה שבין החנכיים ומר בריה בשו"ת כתב סופר א"ח סי' קי"ז כתב דרבים מגדולי המורים ירו עליו חצים המה ראו כן תמהו תמיה רבא ונפלאה מהירושלמי פ"ח דתרומות שהזכיר בחת"ס ומני"ר האריך לקיים מילי דאבות. וכתב לחלק בזה בין אכילה לשתיה ומסיק כן לדינא דעל אכילת יוה"כ ליכא אפי' איסור דאורייתא אלא בהנאת מעיו אבל מדרבנן אסור. ועל שתיה מלא לוגמיו חייב בהנאת גרונו בלבד עי"ש ועיין בקובץ יגדיל תורה קונטרס ט' סי' קכ"ג דף רי"ד ע"ג אות ד' ובספר דרכי הוראה לאחד מגאוני דורנו יצ"ו בח"א דף ל"ג ע"ד כתב לראיה ברורה מהירושלמי דתרומות דבהנאת גרונו מייתבא דעתיה ולא זכר דברי החת"ס וגם לא ראה מ"ש מר ברי' בכת"ם כיעי"ש: סימן לד (מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות קכ"ט)

לד כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדות זה מזה הכי אמרי' בבכורות דף ח' ע"א מסוגיא זו הקשה רב רחומאי ידי"ן הרב הגדול מוהר"ש מארקאוו נר"ו עמ"ש הרע"ב בפ"ה דאבות מכ"ג דנמר נולד מחזיר ולביאה והרי אין עיבורן שוה דחזיר לס' יום וארי לג' שנים כמ"ש בבכורות שם וכה"ג פריך הש"ס בחולין דף קכ"ז ע"א ולא שייך התי' דשם עכ"ד נר"ו ואני הרצתי קושיא זו לפני הגאון המפורסם מר קשישא מוהר"ר מרדכי גימפל יפה נר"ו וז"ל תשובתו והנה הוה בעינן למימר דחזיר היער הוא חיה אע"ג דחזיר הישוב הוא מין בהמה כמ"ש בסופ"ח דכלאים. מ"מ חזיר היער מינא אחרינא והוא חיה כדמשמע בויקרא רבה פ' שמיני סי' י"ג שאמרו שם חזיר מיער הדין חיותא כי סלקא מחורשא וכו' וכן בפסחים קי"ח ע"ב גער חית קנה שדרה בין הקנים שנא' יכרסמנה חזיר מיער. הרי דקרי ליה חיה וחיה עם בהמה שני מינים הם (ומה שנראה מ"ד המל"מ פ"ט הי"א דגם בבהמה וחיה אינם כלאים לענין מנהיג רק באחד טמא ואחד טהור דוקא ולא נראה כן מב"ק דף נ"ה ע"א הנהיג בעיזא ושבוטא מהו הובא ברמב"ם שס ה"ח. ושבוטא דג טהור עיין חולין ק"ט ע"ב מותא דשבוטא ומה נפ"מ בין בהמה וחיה לבהמה ודג ואכמ"ל). וכן הוא בתוס' דכלאים פ"ק שור ושור הבר וכו' חזיר וחזיר הבר כלאים זב"ז וא"כ אפשר דחזיר הבר עיבורו ג' שנים. שו"ר דאאל"כ דזה משנת ר' יוסי דס"ל שם ובפ"ח דכלאים דשור בר מין חיה. אבל לרבנן דפליגי עליה וס"ל דשור הבר מין בהמה. וה"ה דפליגי אחזיר הבר וכן מוכח מרמב"ם שם הלכה ה' מין שיש בו מדברי וישובי וכו' מותר להרכיבן זב"ז כגון שור וכו' וכן הוא בש"ע סי' רצ"ז (ופלא עמ"ש בפיה"מ תפארת ישראל שור הבר מין בהמה וחזיר הבר מין חיה. דאף שלא מצינו בהדיא פלוגתא רק בשור הבר. מ"מ הרי הרמב"ם גם בטוש"ע השוו כולם והוא בא לחלק את השוין). וע"כ לפ"ז אין מקום ליישוב זה

ורק עד שאנו דנים להק' ולתרץ במילי דאגדה (שמקור ד' הרע"ב לא בדחז"ל רק במגן אבות להתשב"ץ) יותר ק' בדברי רבינו הרמב"ם שם דין ד' שכ' ב' מיני בהמה או חיה שדומין זל"ז אע"פ שמתעברין זה מזה וכו' הזאב עם הכלב וכו' והרי הכלב לחמשים יום וזאב לג' שנים וכמ"ש בבכורות שם. עוד יל"ד דבחולין קכ"ז הנ"ל מסיים וכל שאין תשמישם ועי' שוה אין יולדים זה מזה. ובבכורות לא סיימו האי וכל שאין וכו', ע"כ נראה פשוט הפי' דאין מעכב העיבור אלא כשאינם שוים לא בדרך תשמישם ולא בעיבורם ע"כ בחולין בנחש וצב דאין עבורן שוה דרק נחש מוליד לשבע כמש"ש בבכורות ולאותו רשע לא מצינו חבר. גם בתשמישן אמרו שם הכל משמשין פנים כנגד עודף חוץ מג' אדם נחש ודג ע"כ פריך שפיר כיון דחלוקין בשתיהן היכי מיעברי. ובבכורות אמרו כל שתשמישו ועבורו שוה היינו או זה או זה. ומיתרצי הנך תלתא קושייתא ברווחא. וא"ש הרמב"ם דזאב וכלב מתעברים זה מזה. וכן דברי הרע"ב מיושבין ברווחא שפיר. אלא דדברי הרע"ב אין מוסכמים בעיני וע' רמב"ן בפ' קדושים בפסוק את חקתי תשמורו שהנולדים מין משאינו מינו גם הקרובים בטבע יכרת זרעם ולא יולידו והנמרים הם מולידים ונחשבים למין בפ"ע ואכמ"ל עכ"ד הגאון הנ"ל שיחל"א: