שדי חמד דברי חכמים נ

תורה ותמה עליו ממ"ש בירוש' פ"ק דקידושין (גבי דברים שהאב חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וכו') מה למצוה או לעכב נשמיעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי ר' אמי א"ל פייס לאבא דיסבוני אתא פייסיה ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה אין תימר לעכב הו"ל לכופניה וסיים בשנות ימין והרשב"א בח"ב סי' שכ"א הביא הירוש' הלז וכתב וז"ל ונראה שעל כל מצות הבן על האב השנויות שם למולו ולפדותו להשיאו אשה ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמר כן ולא על להשיאו אשה לבד דא"כ הו"ל לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב עכ"ל הרשב"א הרי שכתב בשם הרשב"א דעל כל אשר שנו חכמים ממצות שהאב חייב על בנו אמרו דאינו לעכב ואין כופין עליהן וא"כ מצות פדיון הבן שהיא אחת מהן אין כופין עליה לדעת הרשב"א וכן ראיתי להרב באר המים (בשו"ת ליו"ד) בסי' מ"ג שהביא מ"ש הרב ש"ך בח"מ סי' שפ"ב דאב שיודע למול ומכבד את אחר למולו מבטל מצות עשה גדולה ויש לב"ד לבטל דבר זה והוקשה לו ע"ד דלפי שיטתו למה לא כתב שב"ד כופין אותו שלא יתן לאחר אלא הוא עצמו ימול את בנו ככל מבטל שאר מ"ע סוכה ולולב וכו' (לפי מה שחדש הרב חכמת אדם הנ"ל בראש האות דכל שאינו רוצה לבטל המצוה אלא ענף המצוה לא כייפינן ליה והכריח שגם למ"ש הש"ך שאב המכבד את אחר למול בנו מבטל מ"ע וכו' אין הכונה שמבטל גוף מצוה אלא ענף מצוה עי"ש לא קשיא מידי כמובן ויתכן דהרב באר המים לפי שהבין בדעת הש"ך שמבטל מצוה ממש קאמר לכן ק"ל דהיה לו לומר שב"ד יכופו ע"ז אבל יודה גם הוא דאין כופין אותו אענף מצוה) וניחא לי' דכיון דמצות מילה היא אחת מכל מצות הבן על האב אין כופין ע"ז כמ"ש בירוש' וכו' וכמ"ש הרשב"א בח"ב סי' שכ"א שפסק בבכור שהוכר ויש לו נכסים ולא רצה האב לפדותו הוא חייב לפדות את עצמו וכופין אותו ולא את האב שדבר זה למצוה נאמר ולא לעיכוב וכתב שכן ג"כ דעת הרא"ש אליבא דרב ש"ך עי"ש מתבאר שגם הוא ס"ל שדעת הרשב"א דאין כופין את האב על פדיון בנו (וצ"ל דמ"ש בספרו אהל יעקב דש"ס דילן פליג אירושלמי כנז"ל לא כ"כ אלא טרם שראה תשובת הרשב"א הלזו

) אמנם אנכי הרואה דנעלם מעיני הרבנים הנ"ל דברי הרב ש ח"ץ דממקום שהכריעו הם שדעת הרשב"א היא שאין כופין הכריע הוא שדעתו שכופין והוא שבסי' ק"ה נשאל לחכם אב שאינו רוצה לפדות את בנו כופין אותו לפדותו או לא והשיב לא ידענא מאי מספקא לך מאי שנא מצוה זו מכל מצות שבתורה שמכין אותו כו' ולא עוד אלא דנחתינן לנכסיה וכו' והביא מ"ש הרב חוט השני בסי' צ"ב ומה שתמהת למה לא נכוף לאביו למפרקיה כמו בכל מ"ע שבתורה ה"ט כיון דגמרינן מדכתיב תפדה דהיכא דלא פרקיה האב חייב לפדות את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פדיון הבן מעליו ולהניחו לבן עצמו והוא דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו ופשטות דבריו הם בבן קטן וא"כ אין להם מקום שכבר הוכחנו שכופין את האב וכו' וכן מצאתי מפורש בתשו' הרשב"א החדשות סי' שכ"א שכתב בהדיא שכופין את האב ודוקא כשהגדיל הבן ויש לו נכסים לבן ואנו יכולים לכופו אזי אין כופין את האב וע"ז הוצרך להביא ראיה מהירושלמי ואי לאו הירושלמי בכה"ג נמי הוה סליק אדעתיה למיכפייה לאב אבל בבן קטן פשיטא ופשיטא דכופין עכ"ל הרב ח"ץ הרי שכתב שמפורש בתשו' הרשב"א הנ"ל שבבנו קטן כופין אותו לפדותו היפך ממה שייחסו הרבנים טובים השנים הנ"ל בדעת הרשב"א וגם על הרבנים חוה"ש וח"ץ יש לתמוה שלפי דברי הרב חוה"ש גם במילה כיון שלא מל אותו אביו חייב הוא למול את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה ואין כופין עליו ולדעת הרב ח"ץ כופין ולא ראו דברי מוהר"ם שהבאתי בראש האות שכתב מפורש דלמולו ולפדותו כופין אותו ולמר הוי תיובתא ולמר הוי סיעתא והרב מעשה אברהם (הנז"ל בד"ה אלא) כשהביא תשובת הרשב"ץ ע"ד האב שאינו רוצה למול בנו בשמיני כתב דדוקא במילה דיש לה זמן קבוע דמי שלא מל בשמיני בכל יום עובר בעשה משו"ה כתב דחייבים לכופו (עיין לעיל בד"ה אלא מה שדקדקתי ע"ד הרשב"ץ) אפילו ע"י הכאה משא"כ במצות פדיון הבן דאחר ל' יום כל יומא זימניה הוא ואינו עובר על מ"ע וכו' ע"כ נראה שכונתו לומר דבפדיון הבן אין כופין והוא חידוש שנעלם ממנו מחלוקת החוה"ש והח"ץ והביא מחלוקת זו מרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' ש"ה ולדברי הרב ח"ץ גם הרשב"א סובר כן ולא כתב שאין כופין את האב אלא אחר שהגדיל הבן אבל בהיותו קטן כופין וכבר כתבתי שכן מפורש בדברי מוהר"ם ועתה ראיתי בס' מור ואהלות הנדפס חדש ממש (לרב גדול חריף ומפולפל מוהר"א פוסק יצ"ו) אהל ברכות והודאות סי' כ"ה שהאריך בזה ולא פניתי לעיין באמרות טהורות ואתה תחזה: (סי' כז נשמט מדפוס לאיזו סבה) סימן כח (מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות נ"ג)

כח כל הראוי לבילה וכו' אמרי' בכל מילי או דוקא היכא דאתמר אתמר עיין להרב מליבוויץ בשו"ת צמח צדק אה"ע ח"ב סי' שכ"ג אות ב' ובאור לי דף קמ"ו ע"ב ועיין להרב הפרישה בא"ח סי' רצ"ו ועיין מש"ל פ"ג מהלכות ביכורים ה"ד שכ' בשם כנה"ג בכללים שהביא דברי מוהרד"ך דלא נאמר אלא היכא דאתמר בגמ'. וגם בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ק"ח כ' דבסוף ספרו ביכורי יעקב הביא ראיה שגם דעת הרמב"ם כן ודלא כמו שנראה מתוס' יבמות דף ק"ד וע"ש שביאר היטב באיזה עניינים שייך לומר כה"ר לבילה וכו' ובמכתב אחד מגדולי דורינו (וכן כתוב בקונטרס ולא רשמתי אז שמו הטוב וכמדומה לי מר ניהו ידידי הגאון בעה"מ עמודי אש) יצ"ו ראיתי שכ' דבמ"ש באור לי שם דמתשו' הרשב"א סי' תרי"א משמע דלא כמוהרד"ך. כ"כ בשו"ת שנות חיים סי' קכ"ה וכ' ע"ד דלא ראו כי דברי הרד"ך הם ע"ד הרשב"א הנ"ל וכו'. ואומר אני דהא גרמא ליה כי לפי הנראה אין בידו שו"ת זרע אמת המצויין באור לי דשם הביא דברי מוהרד"ך וזהו כוונת הציון שבאור לי. ועמ"ש באור לי דממוהרשד"ם נראה דלא כמוהרד"ך כתב במכתב הנ"ל דלא מוכח מידי דמוהרשד"ם בא לפרש טעם ב' מימרות דאמימר האי מאן דחליץ צריך למידחסי וכו'. האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה וכו' (ביבמות ק"ג ע"א) ואמר דבראשונה דראוי לבילה א"ב מ"ב. ובשנית דל"ר לבילה ב"מ. ולפי פירושו מבואר הדבר הזה בגמרא. אבל לומר כן מלבינו במקום דליכא אסמכתא בגמרא אין לנו לומר כן מעצמינו עכ"ד יצ"ו ומילי דסברא נינהו ראוים אליו, דכל דהדין מבואר בש"ס יכולים הפוסקים להסביר הטעם עפ"י כלל דר' זירא אבל לא להמציא דין עפ"י הכלל. גם מרן מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד חא"ח סי' כ' ד"ה הגם הלום וכו' נקיט כללא דמוהרד"ך אלא שכתב דבדבר שאינו אלא מנהג יכולים לסמוך על טעם זה ועיין לקמן במערכת הקו"ף סוף אות א' מה שכתבתי לדעת הרב מוהר"י באסאן בזה: סימן כט (מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות ס"ג

) כט כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד בגירושין אי עביד מהני תוס' תמורה ד' דף ע"א ד"ה מתיבי הגאון מה"ר מ"ע זו אות ט' ועיין מ"ש ע"ד התוס' הללו הגאונים נו"ב מ"ת אה"ע סי' קכ"ט מד"ה הן אמת ואילך חתם סופר אה"ע ח"ב סי' ס"ג בינת אדם שער בית הנשים סי' ל"א דברי אמת בקונטרס י"א סי' ג' אהלי יהודה דף קל"ג ע"ב וצריך לתקן את לשונו ז"ל כמ"ש הרואה ובנו"ב שם צידד דגם ההגמ"ר שבועות סי' תשפ"ד בשם ר"פ לא פליג אתוס' הנ"ל לענין גירושין עיי"ש ובטל אורות בתשו' אה"ע סי' א' דף י"ג ע"א וצריך לעיין בגוף דברי הרב דרכי נעם סי' נ"ג שציין שם ועוד בהספרים שרשם שם אם הביאו דברי התוס' הללו

והנה הרבנים הנ"ל הוקשה להם ממ"ש התוס' שם דף ו' ד"ה והשתא וכתבו דמ"ש התוס' הוא לענין חזרה עי"ש וראיתי במכתב לאחד מרבני דורינו רב ועצום יצ"ו שכ' ע"ד הגאון דברי אמת שרשמתי לעיל וז"ל לדעתי ק' מאד לפ' כן דאיך יצדק לשונם