שדי חמד דברי חכמים מט

דבשלמא הנאה משכחת לה בנשרפין ואצטריך למיתני דמותרין דאפשר למכור האפר אבל באכילה שהוא עפרא בעלמא ואין לו שום הנאה של כלום פשיטא דמותר ונ"ל דאפילו בנקברין דאפרן אסור היינו בהנאה משום דלא אתעביד מצותו אבל באכילה גם שם אפרן מותר הואיל ואין לו בהם שום הנאה ואיסור אכילה לית ביה כלל דלא עדיף מקיבת נבילה שנתייבשה כעץ בסס"י פ"ז דמותרת עכ"ל הנה אסברה לן לחלק בזה בין הנאה לאכילה ואולי לכך נתכון הגאון פרמ"ג שכ' דאפשר כ"ש אכילה. ולפי דבריו דכולה מתני' דתמורה בהנאה מיירי אבל באכילה אפילו הנקברין שרי אף אנו נאמר דמאי דתנן חוץ מעצי אשרה דאסורין היינו דוקא בהנאה אבל באכילה שרי והמעיין בתשו' הריב"ש בסי' הר"ן בפסק דאגוה ארדיינטי ישר יחזה מפשטיות דבריו דמשמע ליה דחוץ מעצי אשרה ר"ל דאסור אפרן באכילה וא"כ ה"ה לדידיה הא דנקברין אפרן אסור ר"ל באכילה כנלע"ד: (סי' כה נשמט מדפוס לאיזו סבה) סימן כו (מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות מ"ם)

כפיה שהיו ב"ד כופין במקומות ובזמנים שהיו ישראל נוהגין ודנין ע"פ ד"ת למי שאינו רוצה לקיים מ"ע חדש הרב חכמת אדם בקונטריס בינת אדם שער איסור והיתר סי' י"ז (בד"ה מה) שלא היו כופין אלא על גוף המצוה כגון שאינו רוצה לעשות סוכה וליטול לולב וכיוצא אבל דבר שאינו אלא ענף מצוה כגון במצות כיסוי שענף מצוה הוא שמי ששחט יכסה וכן במילה ענף מצוה שהאב עצמו ימול את בנו אם אינו רוצה לכסות בעצמו ולמול בעצמו לא היו כופין אותו אתו"ד עי"ש שהאריך ואין להקשות ע"ז ממ"ש מוהר"ם הובא בהגמיי' ריש הלכות ת"ת (גבי חיוב האב ללמד את בנו תורה) כתב מוהר"ם דכפינא ליה ללמדם או להשכיר להם מלמדים דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם משאר עשה דכופין לקיים עשה דסוכה וכן למ"ד פריעת ב"ח מצוה אמרינן בפ' הכותב דכופין אותו וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים הכי נמי כפינן ליה ללמדו תורה וכו' עי"ש דמדנקט תרי מילי (ללמדם או להשכיר להם מלמד) ולא סגי ליה דלימא כפינא ליה להשכיר מלמד משמע לכאורה דלצדדין קאמר דאי בר הכי הוא ללמדם בעצמו כופין אותו ללמדם ואי לאו בר הכי כופין אותו להשכיר מלמד ונשמע מזה דגם על הלימוד האב בעצמו שאינו אלא ענף המצוה ס"ל למוהר"ם דכופין דלא כמו שחדש הרב חכ"א אבל באמת אין דקדוק זה כדאי להוליד מזה דין כפיה אענף מצוה די"ל דאין כונת מוהר"ם שכופין אותו שימול בעצמו ושילמד בעצמו רק שכופין אותו אם אינו רוצה כלל למולו או ללמדו לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים בזה כופין אותו שישתדל בבנו למולו וללמדו וכו' ואם יסכים למולו וללמדו ע"י אחרים אין לנו עליו אלא תרעומת שבטל ענפי המצוה אבל לא לכופו ע"ז כיון שאינו אלא ענף מצוה כן נראה פשוט. והרב לח"מ פירש כונת מוהר"ם דדוקא אם האב יוכל ללמד את בנו הוא דחל עליו התקנה דלשכור מלמד לבנו אבל אם הוא אינו יודע ללמד אינו חייב גם לשכור דלא חלה עליו התקנה וכבר כתב בעצמו שהוא דוחק וכן מתבאר מדברי הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה ע"ד והרב הלבוש שפסקו דינו של מוהר"ם ונקטו רק שהיו כופין לשכור מלמד לבנו והשמיטו מ"ש בדברי מוהר"ם כפיה ללמדו (או להשכיר) להורות דאין כונת מוהר"ם לכופו שילמדנו הוא בעצמו אם בר הכי הוא דאין זה אלא ענף מצוה ואין כופין אענף מצוה ושמעינן נמי דאף אם אינו יודע ללמד בעצמו חייב לשכור דלא כדמשמע ליה להרב לח"מ ומדברי הרב באר המים שאביא לקמן (בד"ה ועל פדיון) נראה דלא ס"ל לחלק כמ"ש החכ"א אבל לענ"ד נראין דברי הרב חכמת אדם וכן מוכח מדברי פרמ"ג שהרי על קריאת המגילה דלילה כתב דאין כופין וכו' לפי שאינה עיקר הקריאה אלא ביום אף דפשוט דגם קריאה דלילה מצוה היא ומברכין עליה וכ"ש במה שאינו אלא ענף המצוה דפשיטא דאין כופין

אלא דמאי דמשמע מדברי הרב חכ"א דעל עיקר מצוה מיהא כופין וכן מתבאר מדברי מוהר"ם הנ"ל קשה לכאורה ממ"ש בירוש' פ"ק דקידושין הלכה ז' דמסקינן התם דמצות הבן על האב אינם לעכב אלא למצוה ואין כופין ע"ז ולפי מה שפירש הרב פ"מ דלא אמרו כן אלא גבי להשיאו אשה דהדרשא היא אסמכתא בעלמא אבל בשאר דברים שהן מדאורייתא כופין עליהם ניחא אבל לפי מה שפירש הרב קרבן העדה דאכולהו קאי ואכולהו אין כופין וכן צ"ל לדעת רוב הפוסקים שאין חילוק בכפיה בין מצוה דאוריתא לדרבנן קשה דמפורש בירושלמי דאין כופין ואף שראיתי להרב אהל יעקב במערכת החי"ת אות ה' שכתב דהש"ס דילן פליג על הירושלמי וס"ל דבכולהו כופין עי"ש אבל לא ראה דברי הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שכ"א שכתב מפורש דכל מצות הבן על האב אין כופין עליהם וכדאיתא בירושלמי וכו' עי"ש וה"ד הרב שנות ימין בח"א ד' ע"ח ע"א דש"מ דס"ל דתלמודין לא פליג בהא אירושלמי דא"כ הו"ל למינקט כתלמודין והאריך שם הרב ליישב דעת מוהר"ם ופסקי הרמ"א הנז"ל עי"ש ומרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' רע"ה כתב בשם הרשב"ץ בח"ג סי' ח' דאם מתעצל האב למול את בנו בזמנו ב"ד היו כופין אותו אף ע"י מכות ולכאורה הוא היפך תשו' הרשב"א הנ"ל ואין לומר דאף דאין עלינו לכופו כשאר מצות עשה במ"מ כו' כפיה פורתא מיהא עבדי ליה והרשב"ץ לא אמר אלא שכופין אותו ע"י מכות ור"ל כל דהו ולא כדין מ"מ למי שאינו רוצה לקיים מ"ע כו' כי תשו' הרשב"ץ עצמה הביאה הרב מעשה אברהם בחיו"ד סי' ב"ן (בד"ה ואף שראיתי) ושם כתב מפורש דעיקר מצות מילה אינה אלא ביום ח' וביום ח' למילתו היה מותר לכם להכותו ע"י א"י כו' לעשות המצוה בזמנה עכ"ל וצ"ע ועוד קלע"ד במ"ש הרשב"ץ היה מותר לכופו דמשמע דאינו אלא רשות אם ירצו כופין אותו ולא משמע הכי מלשון הש"ס והפוס' אלא חייבים ב"ד לכופו אם יש כח בידם וז"ל הרב החינוך בפרשת בא סי' ו' וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מצות עשה שכופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימו עכ"ל ומשמע דחייבים לכופו כל שיש כח בידם לכופו או בעצמם או ע"י נכרים דאין סברא לחלק בזה. גם רבינו הגדול הרמב"ם בס' המצות בסוף שרש י"ד כתב אמנם מ"ע בכללם כל מצוה מהם כשתתחיב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה כו' עכ"ל מבואר דחובה מוטלת להכות הנמנע מלקיים המצוה וכיון שבנדון הרשב"ץ היה כח בידם לכופו ע"י נכרים היה צריך לומר שהיו חייבים לכופו למול בשמיני שעיקר המצוה בו וי"ל בדוחק ותמיהני על מרן חיד"א שלא העיר שדברי הרשב"ץ הם היפך דברי הרשב"א וכן עמ"ש הרשב"ץ היה מותר לכם לכופו ועיין לקמן (בד"ה אמנם) מה שהבאתי בשם הרב ח"ץ ומה שכתבתי ע"ד וק"ל. והנה עתה ראיתי בס' כנסת הגדולה ח"ג היו"ל ע"י ידידי הרב החריף רי"ץ סובאלסקי יצ"ו במאמר הלכות גדולות לידידי הגאון אד"ר יצ"ו שחקר אם כופין להשו"ב שאינו רוצה לכסות והאריך בזה וכתב ג"כ כסברת הח"א דאין כופין אענף מצוה וגם ע"ד הרב חוט השני סי' צ"ב המובא בדברינו לקמן ראיתי שם פלפול עצום ואגב ריהטאי לא ראיתי שהזכיר דברי הרב ח"ץ שהבאתי להלן והוא חידוש אחרי שהובאה סברתו בפ"ת בסי' ש"ה עי"ש ומה שלא הזכיר דברי שאר רבנים המובאים בדברינו להלן אין לתמוה על הרב יצ"ו שלא הזכירם כי אין מצוים אצלו אך חידוש הוא שלא ראה דברי הרב חכ"א הנז"ל

ועל פדיון הבן אם כופין ב"ד את האב על זה הנה הרב בית אהרן בחיו"ד במערכה זו אות ד' ציין ספרי דבי רב אשר דברו בזה והם בירושלמי פ"ק דקידושין אמתני' דכל מצות האב על הבן הרשב"א בח"ב סי' שכ"א וחוט השני סי' צ"ב וח"ץ סי' ק"ה ותעפות ראם על השאלתות ד' קפ"א רע"א ומידי פלוגתא לא נפקא עכ"ל וחידוש הוא שלא ראה דברי מוהר"ם שבהגמי"י שהבאתי למעלה שכתב מפורש דכופין את האב לפדות את בנו. ושו"ת הרשב"א ח"ב אין אצלי לראות דב"ק וכפי מ"ש הרב שנות ימין בח"א ד' ע"ח ע"א מובן שדעת הרשב"א היא דאין כופין אותו ששם הביא מ"ש מוהר"ם שהבאתי בראש אות זו דכופין את האב ללמד את בנו