שדי חמד דברי חכמים מח

דכ"ע סברי דגם בדרבנן איתיה להאי כללא אלא דס"ל דדוקא כשאינו ראוי מחמת עצמו הוא דלא מהני אבל כשהוא בעצמו ראוי רק דאריה דהאיסור רביע עליה דהיינו דאסור להפסיק לענות בתפלה לא אמרינן בכה"ג כל שאינו ראוי לבילה וכו' ואף שגוף דינו של הרב מ"ב אינו נסתר בזה דגם מני"ר מיירי באינו ראוי מחמת איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ כיעי"ש מ"מ נסתר הכלל שכלל לנו דדוקא בדאורייתא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו עפ"י הראיה שהביא כנז"ל ולפי מ"ש הרב שאגת אריה אין ראיה כלל כאמור

ועל פי כלליה דהרב שאגת אריה הנז"ל (דמה שאינו ראוי מחמת איסור לא חשיב אינו ראוי לבילה) ניחא לי מאי דהוה קלע"ד עמ"ש מרן חיד"א בברכ"י א"ח סי' ס"ב דהנעור בלילה וצמא למים ואינו יכול לקום ממטתו ליטול ידיו שיש שכתבו שיקנח ידו בכותל וכו' וע"ז כתב על פי מ"ש בשם הזה"ק דאסור לברך בעוד שרוח רעה על ידיו והרו"ר אינו הולך כי אם ע"י נט"י ולא מהני קינוח בכותל א"כ אין לו תקנה אלא לברך בהרהור ויר"ש ידחוק עצמו ויטול ידיו וכו' עי"ש וקשה לכאורה דמאי אהני ליה הרהור הא כיון שאסור לברך בפיו ובשפתיו מפני הרו"ר הוה ליה אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת לדעת הסוברים דגם במידי דרבנן איתיה להאי כללא אמנם לפי דברי הרב שאגת אריה ניחא שהרי גופו חזי ואיסורא הוא דרביע עליה ולא אמרינן בכה"ג כל שאינו ראוי לבילה וכו' והרב שער אשר בחא"ח סי' ז' ייחס להרב ט"ז בסי' ס"ב סק"א דס"ל לחלק בין אינו ראוי לבילה מחמת עצמו דבזה הוא דאמרינן בילה מעכבת בו לכשאינו ראוי מחמת איסור דבזה לא אמרינן בילה מעכבת בו והוקשה לו ממ"ש במסכת בתרא דף פ"א ע"ב גבי קריאת ביכורים דלא מעכבא ואקשינן מדר' זירא דכל שאינו ראוי לבילה וכו' ונשא ונתן עוד בזה ומעומק המושג לא יכולתי להבין כונת דבריו בזה עי"ש

ובעיקר כללין (אי אמרינן בדרבנן כל שאינו ראוי לבילה וכו') ראיתי להגאון שו"מ במ"ק ח"ג סס"י כ"ח שהביא דברי הרב משאת בנימין הנ"ל וכתב דבשו"ת מגן גבורים סי' קל"ט מבואר כמה השגות על דברי המ"ב גם במהדורא ג' ח"ג סי' ק"ה כתב דדברי המ"ב תמוהים כמבואר במגן גבורים סי' ק"ד וספר מגן גבורים אין בידי לעיין בדב"ק עכ"פ הוא מסכים לדעת הרב מנחה טהורה שחולק על הרב משאת בנימין וס"ל דגם בדרבנן איתיה להאי כללא. וכן ראיתי לידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש סי' ד' כלל יו"ד שהאריך לפלפל בענין זה וכתב במסקנתו מכל זה מוכח דלא כהמ"ב ועי"ש כמה דברים מכוונים למה שהבאתי למעלה (שהביא ההיא דבית הסתרים דרבנן ודחה דכך היתה התקנה ועל ראית המ"ב כתב לדחות דיש לחלק בין לאינו ראוי בעצמו לאינו ראוי מחמת איסור דבזה לא אמרינן כל שאינו ראוי וכו' כמ"ש בב"ח א"ח סי' ל"ב וחידוש הוא בעיני לפי רוב בקיאותו וזכרונו העצום שלא זכר דברי השאגת אריה שהבאתי) ועוד הביא דברי הרא"ש בפ"ד דתענית גבי הבדלה במוצאי ט"ב הנז"ל להוכיח דגם בדרבנן אמרינן כל שאינו ראוי לבילה וכו' ודחה לזה דאולי ס"ל הבדלה ד"ת עי"ש ובמטו מניה דמר אין דבריו נראים בזה שנלע"ד דאף להרמב"ם דס"ל הבדלה ד"ת וכוותיה נקיטינן כמ"ש רבני האחרונים בסי' רצ"ו מ"מ להבדיל על היין ודאי אינו אלא מדרבנן ואנן בהבדלה על היין עסיקינן וכ"כ בס' החרדים במצות התלויות בפה בקנה ובזמן אות ד' בשם סמ"ג דעל הכוס בקידוש והבדלה הוא מדרבנן והוא פשוט. שוב נדפס ספר מנחת משה לידידי הגאון מוהרמ"ן ירושלמיסקי נר"ו וראיתי שעמד בענין בסי' א' וסי' ב' על מה שהקשה הרב השואל נר"ו במ"ש הב"ח והט"ז בסי' ל"ב ס"ק י"ח דבאינו ראוי מחמת איסור לא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה וכו' מדברי הרא"ש בסוף תענית הנ"ל לענין הבדלה במוצאי ט"ב ומדברי הרשב"ם בב"ב דף קנ"ו ע"ב גבי מ"ש שם ר' יהושע בשבת אמרו ק"ו בחול והאריך ליישב קושיותיו והביא מה שכתב לו בזה הגאון שו"מ במהדורא ב' ח"ג סי' ק"ל ועוד הביא מ"ש הגאון מוהרש"ק בס' קנאת סופרים סי' ק"ל דאין ראיה מההיא דהיה עומד בתפלה ושמע קדיש וכו' דלא אמרינן במידי דרבנן כל שאינו ראוי וכו' עפ"י מ"ש הרב ב"ח הנ"ל דמה שאינו ראוי מחמת איסור לא מיקרי אינו ראוי לבינה עי"ש כל דבריו ולא ראיתי שהזכירו דברי הגאון שאג"א שהבאתי למעלה שכבר קדם בדחיה זו (אף שלא כתב כן ע"ד המ"ב עצמו) שוב נדפס עוד ס' נחמד מור ואהלות לידידי הרב גדול בדורנו מוהר"א פוסק יצ"ו ואתה תחזה מ"ש בזה ברכות והודאות סי' ל"ו ובמקומות שציין שם. ועיין לקמן במערכת הקו"ף סוף אות א' מה שכתבתי לדעת הרב מוהר"ש גאון בזה ובמה שכתבתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חתן וכלה אות כ' ע"ד הרב בית יהודה באה"ע סי' י"א: סימן כד (מקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות ל"ח)

כד כל הנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר תמורה ל"ד ע"א ופשט דברי התוס' שם דף ל"ג ד"ה הנשרפין וכו' הוא דמדאורייתא אסורין אולם עיין לה"ה זרע אמת יו"ד סי' מ"ב ד"ה יצא לנו מזה שפלפל בחכמה מאד להוכיח דאינו אלא מדרבנן הן מצד כמה הוכחות בגוף הדין והן משום דהוי שלא כדרך הנאתן דקי"ל בכל האיסורין דמאי דאסורין שלא כדרך הנאתן הוא רק מדרבנן. ועם כי יש סוברים דשלא כדה"נ אסור מן התורה מ"מ מתבאר ממה שרשמתי באות כ"ב דהעיקר כהסוברים דאינו אלא מדרבנן. גם בכרתי ופלתי סי' פ"ז סק"ד הכריח דהא דאפר הנקברין אסור הוא מדרבנן למפרש מאיסורא אבל מן התורה מותר אם נפסד כ"כ. וראיתי לידידי הגאון מוהר"י ע"ל יצ"ו בספר דרכי הוראה בח"ב דף ל"ז ע"ג ד"ה ובהכי שתמה על הכו"פ ממ"ש הרמב"ם בפיה"מ סוף תמורה ודבר זה קבלה והיינו הלל"מ ולי ההדיוט תמיה על תמיהתו אנא מצא בדברי הרמב"ם שכתב על פרט זה שהוא הלכה דהרואה יראה דלא כ"כ אלא אעיקרא דדינא דטעונים קבורה ע"ז כתב הקבלה בידינו לקבור אותם עי"ש אמתניתין דואלו הן הנקברים אבל בדין דהנקברים אפרן אסור לא מיירי כלל כי אין דבר זה שנוי במשנה אלא דבש"ס אמרי' הכי למיהב טעמא אמתני' דתני כל הנקברין לא ישרפו וכו' כיעי"ש וגם בקבורה עצמה עם היות שמשמעות לשון הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל אינו דהוא מדרבנן מ"מ כבר רשמתי במערכת האל"ף אות ש"ה סברי דרבנן בתראי סברי דהוא מדרבנן והשבילי דור שרשמתי שם אחר שהביא מ"ש הרמב"ם הנ"ל סיים וז"ל וכ"כ מקור חיים סי' תל"א דקבורה באיסורי הנאה רק מדרבנן מחשש תקלה עכ"ל מבואר דהבין דמ"ש הרמב"ם קבלה לא הלמ"מ אלא דלענ"ד קשה לפרש כן בדברי הרמב"ם דמשמעות לשון קבלה הוא דוקא קבלה ממשה רבינו ועיין למרן כ"מ בפ"א מהלכות אישות ה"ו שהוקשה לו עמ"ש הרמב"ם ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה וכו' דכיון דאינן אלא מדרבנן אין שייך לומר בהן לשון קבלה ועי"ש להרב לח"מ וצריך להתיישב במה שציין הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות מ' עי"ש ועכ"פ אין לנו שום משמעות דהרמב"ם כתב כן אדנקברים אפרן אסור כאמור. ומה שדחה דברי הכו"פ עפ"י דברי התוס' בתמורה דף ל"ג סוף ע"ב אתה תחזה בשו"ת זרע אמת הנ"ל שהאריך להוכיח דאין כוונתם לומר דאסור מן התורה אלא מדרבנן הוא דאסור דהוי כדבר שלא נעשתה מצותו

ואפר הנשרפין דמותר כ' הפרמ"ג בסי' פ"ד במ"ז ס"ק כ"ג אמנם מ"ש המ"י עוד ראיה מסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר אין ראיה דהתם באיסורי הנאה דאפרן מותר בהנאה לא לענין אכילה ועמ"ש בק"ג ואפשר דכ"ש אכילה עכ"ל הנה ס' מ"י אמצ"א לראות דב"ק כי לפום ריהטא איני מבין מה הוסיף המ"י ע"ד המרדכי (שהביא הפרמ"ג שם) שכ' שרץ שרוף מותר דכל הנשרפין אפרן מותר ומיהו אדם בריא יזהר ע"כ הרי דכל חיליה דהמרדכי הוא מהא דכל הנשרפין אפרן מותר ומה שדחה דברי המ"י אך חילק בין הנאה לאכילה לא אדע מה לו כי יזעק על המ"י ולא על המרדכי ומ"ש ואפשר דכ"ש אכילה משמע דר"ל דאם בהנאה מותר כ"ש באכילה איני מבין מה קולא באכילה מהנאה ובכל דוכתא פשוט לאסור באכילה טפי מבהנאה וצ"ע וראיתי בס' דרכי הוראה הנ"ל יצ"ו בח"ב דף ז"ל ע"ג ד"ה והפרמ"ג וכו' שתמה על הפרמ"ג