שדי חמד דברי חכמים מז

לשאינו אלם שנחלקו הפוסקים עיין בח"מ סי' כ"ח ואינו ענין למאי דקפסיק מר עי"ש)

ועם שאינו כדאי להשיב על דבריו נלע"ד דאין להוכיח כ"כ סברת הרב משאת בנימין דאיכא מרבוותא דקיימי בשיטתיה שהרי הרב הלק"ט בח"ב סי' רל"ט כתב דשאל מאי שנא גבי אלם שחלץ דפסולה דבעינן ראוי לבילה וגבי יושב אם אינו יכול לעמוד כשרה והשיב אפשר דועמד לאו דוקא בעמידה אלא עמידה מדרבנן ובדרבנן לא בעינן ראוי לבילה עכ"ל וה"ד הרב מקנה אברהם בסוס"י קס"ה וכן מורין דברי הרש"ל ביש"ש פי"ב דיבמות סי' ט"ו דשקו"ט ע"ד הרי"ף והרא"ש בדין דחיסת כרעיה לחליצה (שהביא הרב מנחה טהורה וכתב וז"ל ומ"מ לא נ"ל דברי הרי"ף דהיכא כתיב בקרא שינעוץ רגלו בכח על הארץ דבעי למימר אי לאו בר הכי מיפסלא (משום דכל שאינו ראוי לבילה וכו' כעי"ש) אלא עיקר כמ"ש הראב"ד וכו' עכ"ל משמע דס"ל דלא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אלא במידי דכתיב באורייתא וכיון דלא כתיב בקרא שינעוץ רגלו לא ניחא ליה למימר דכשאינו ראוי יהא מעכב בו

ומה שהביא ראיה מדברי האגור שהביא מרן הב"י כבר כתבתי ע"ד במקום אחר דאיכא למישדי נרגא דאם באמת מדה זו אמורה גם במידי דרבנן מה זה שכתב האגור ואעפ"י שלבי מגמגם דשמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ומה מקום להסתפק מאחר דכלל זה נאמר בכל מידי דרבנן. ולכן יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דגם האגור ס"ל דמדה זו לא נאמרה אלא בדאורייתא אלא דמספקא ליה אם הא דבעינן עשרה לצירוף לקדיש וקדושה הוא מדאורייתא וכדפשיטא ליה להרשב"ץ שהביא מרן חיד"א בברכ"י קל"ה אות א' בד"ה איברא) וכתב שם בשיורי ברכה שבברכ"י שכן הוא באמת דעת הרשב"ץ אף שצדד כמה צדדים בתשו' עי"ש וא"כ יש לומר בזה כל הראוי לבילה ושאינו ראוי וכו' או דאינו אלא מדרבנן וכדעת הפוסקים כן ולכן כתב דלבו מגמגם דשמא כל הראוי וכו' ועכ"פ הא חזינן דלא פשיטא ליה דאמרינן בזה כל הראוי לבילה ובלשון גמגום ושמא אמרה ואילו הרב מוהר"י מולין שהוכיח ממאי דמצרפינן לעשרה אעפ"י שמשיחין שיחת חולין דה"ה דאם אחד ישן מצטרף מוכרח דלא ס"ל לומר בזה כלליה דר' זירא א"כ י"ל דטעמו משום כיון דענין הצירוף הוא מדרבנן לא אמרינן ביה כל הראוי לבילה וכו' דאין לומר דטעמו הוא משום דלא חשיב אינו ראוי לבילה אלא כשאינו ראוי לגמרי אבל ישן מיקרי ראוי כיון שכשיקיץ יכול לענות דהרי בההיא דקידושין דף כ"ה בשפחה של בית רבי שנמצא עצם בין שיניה דאמרינן כל הראוי וכו' מוכח דאף שראוי אח"כ לא מהני וכמו שהוכיח כן הרב שער אשר וכן מתבאר מהוכחת הרב משאת בנימין כמובן אלא עכ"ל דטעמו משום דכיון דהוא ענין דרבנן לא אמרינן ביה כל הראוי וכו'

ומה שדחה ראית הרב מ"ב ממה שפסקו כל הפוסקים דמי שעומד בתפלה ושמע קדיש דשותק ואמר מר דהתם שאני דאין לו לתקן באופן אחר דיאבד אותו קדיש וכו' נלע"ד דאין בזה כדי שביעה דהתינח אם היו כותבים הפוסקים שחייב עכ"פ לחזור ולשמוע קדיש אחר וקדושה אחרת שלא יצא בזה ידי חובתו כיון שלא היה ראוי לענות בתפילתו אבל בדברי הפוסקים לא נזכר שיהא צריך לחזור לשמוע קדיש או קדושה ומסתמיות דבריהם משמע דע"י ששתק יוצא דזה י"ח ואם איתא דכשאינו ראוי לענות בילה מעכבתו נהי דרשאי לשתוק ולשמוע כדי שלא לאבד קדיש זה מ"מ כיון דמן הדין לא חשיב כעונה היה ראוי לחייבו לחזור לשמוע אחר תפלתו קדיש או קדושה ולענות אלא ודאי מדיצא י"ח ש"מ דשומע כעונה אף היכא דאינו יכול לענות

ואי קשיא על הרב מ"ב הא קלע"ד דאיך הפה יכולה לדבר דכל הפוסקים פסקו דמי שעומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה ישתוק וישמע דשומע כעונה דאין האמת כן שהרי ר"ת ור"י וכמה פוסקים סברי דאינו רשאי לשתוק כמו שיראה הרואה בדברי התוס' והרא"ש והר"ן והרר"י והמרדכי וההגמ"י והאגור שציינו מרן הב"י והרמ"א בד"מ סוס"י ק"ד ובדברי מרן הב"י בסי' כ"ה (בד"ה ולא יפסיק ביניהם) בשם הרשב"א והאגור ואף שאפשר לפרש דכונתו דאף הפוסקים שאינו רשאי לשתוק כיון שכתבו הטעם משום דכיון דשומע כעונה חשיב הפסק ולא כתבו הטעם משום כיון שאינו ראוי לענות לא הוי שומע כעונה מוכח דגם הם סוברים דלא אמרינן בזה כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו. הנה מלבד שאין זה במשמעות דבריו ועוד הרי הר"ן בפרק לולב הגזול כתב (אההיא דשומע כעונה שבדף ל"ח) דהחולקים על רש"י ובה"ג (שכתבו שישתוק וישמע) הביאו ראיה מההיא דאמרינן דשמע ולא ענה יצא היינו דוקא כשראוי לענות אבל אם אינו יכול לענות כגון שאינו בקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה וכו' (ודחה דבריהם עי"ש) ומוכח דנקטי כהא דר' זירא דכיון שאינו ראוי לענות עניה מעכבת בו וכתב הרב ערך השלחן בסי' ק"ד דהרד"א כתב די"א דלא אמרינן שומע כעונה אלא א"כ יכול הוא לענות וכ"כ שבה"ל בשם ר' אברהם בר' שלמה עכ"ל ודברי השבה"ל הם בערוגה ראשונה ססי' כ' וז"ל (אחר שהזכיר מחלוקת רש"י ור"ת ור"י אם העומד בתפלה ישתוק וישמע קדוש וקדושה) והראב"ש כתב היכא אמרינן שמע ולא ענה יצא במקום שיוכל לענות אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמיא לדר' זירא כל הראוי לבילה וכו' עכ"ל הרי לך דכמה מרבוותא בדין העומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה אמור רבנן בטעמא שאין לו לשתוק ולשמוע דלא מהני ליה השמיעה למיחשביה כעונה משום שאינו ראוי לענות ומדמו לה לההיא דר' זירא כל שאינו ראוי לבילה וכו' דלא כמ"ש הרב מ"ב וצ"ע

ועוד נראה דנעלם מהרב מ"ב דברי הרא"ש בפ"ד דמס' תענית סי' מ' גבי ט"ב שחל בשבת שכתב הבה"ג דאפילו למ"ד דאם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל כל היום כולו דמשמע כל היום אין טפי לא מודה בכי האי גוונא דלא הוה מצי לאבדולי במוצאי שבת דיבדיל בליל שני והרמב"ן כתב ע"ד דאיפכא מסתברא דאפילו למ"ד דמבדיל והולך כל השבת כולה היינו דוקא היכא דהוה חזי לאבדולי במוצאי שבת אבל כשחל ט"ב במו"ש דלא מצי אז לאבדולי לא מבדיל כלל וכדר' זירא וכו' עי"ש הרי דגם בהבדלה על היין שהוא מדרבנן קאמר הרמב"ן דכיון דלא היה ראוי אז לא מצי להבדיל משום דבעינן שיהא במו"ש ראוי להבדיל וכל שאינו ראוי להבדיל לא מצי להבדיל תו דכל שאינו ראוי לבילה וכו' ולפי מה שכתב הרב מ"ב דהפוסקים דמי שעומד בתפלה ושמע קדיש דשותק ושומע סברי דבדרבנן לא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אתי שפיר סברת בה"ג הנ"ל דאזיל לשיטתיה גבי שמע קדיש וקדושה דס"ל דשותק ושומע כמ"ש הפוסקים בשמו ומשו"ה לא אמר בהבדלה דט"ב כסברת הרמב"ן וכן דעת הר"ן ומרן כבה"ג בין בעומד בתפלה ושמע קדיש ובין בהבדלה במוצאי ט"ב כמו שיראה הרואה ומ"מ למדנו מכל האמור דאינו פשוט לומר דבמידי דרבנן לא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה דאף דהפוסקים דשותק ושומע קדיש וקדושה (בעודו מתפלל) סברי הכי כמ"ש הרב משאת בנימין מ"מ הא איכא מרבוותא דפליגי ע"ז מטעם כיון שאינו ראוי לענות לא אמרינן דשומע כעונה וכדר' זירא דכל שאינו ראוי לבילה וכו' ש"מ דנקטי האי כללא גם בדרבנן כאמור

וכל זה לפי שיטת הרב משאת בנימין הנז"ל אמנם אנכי הרואה להרב שאגת אריה בסי' ו' שנשאל באלם ששומע ואינו מדבר איך יצא י"ח ק"ש והביא מחלוקת הש"ס והפוסקים בדין הרהור אי כדבור דמי או לא וכתב דבק"ש דכתיב בה דבור ודברת בם גם הרמב"ם מודה דהרהור לאו כדבור דמי וא"כ אין תקנה לאלם ע"י הרהור כי אם ע"י שישמע מאחר דשומע כעונה וכתב ואף שהראב"ש שכשה"ל כתב גבי עומד בתפלה ושמע קדיש דאינו יכול לשתוק משום דלא הוי שומע כעונה כיון שאינו ראוי לענות וכל שאינו ראוי לבילה וכו' מ"מ שאר הפוסקים חולקים והאוסרים לא אסרו אלא משום הפסק שוב כתב דאפשר דע"כ לא פליגי על ראב"ש אלא בעומד בתפלה דבאמת ראוי לענות אלא דאריא דאיסור ההפסק רביע עליה משא"כ באלם שאינו ראוי בעצמו לענות כ"ע מודו דלא אמרינן שומע כעונה משום דר' זירא כל שאינו ראוי לבילה וכו' אתוד"ק ולפי זה אזדא לה ראיית הרב מש"ב דבדרבנן לא אמרינן כלליה דרבי זירא מדפסקו הפוסקים דשותק ושומע קדיש וקדושה וכו' די"ל