שדי חמד דברי חכמים לח

דמדאמר ריב"ל אסור לטעום כלום דמשמע אפילו אכילת פירות כ"ש שצריך להפסיק כמ"ש בקרבן נתנאל שם וק"ל

וראיתי בהשמטות שבס' אהל ח"ב דף רי"א סוע"ד שכ' שבס' נחמד למראה ח"ד דף קע"ג ע"ד כתב דיש להשיב דאין ראיה זו (מברכות מ"ו ע"א) חותכת וכתב ע"ד שהראה לכמה מעיינים ואמרו שאין חילוק בדבר ע"כ וכבר כתבתי שנלע"ד דיש לחלק משום שאמרו לאכול כלום. ואעיקרא מדברי התוספות בסוגיא הנ"ל ובפסחי' דף ק"ו ד"ה גחין והרא"ש בברכות ופסחים שם מתבאר דגרסי אין המסובין רשאין לטעום (תחת לאכול שבגירסתינו) וכן הוא בהרי"ף והרר"י ובמרדכי עי"ש אלא של"ז להבין סיום הדברים לטעום אתמר וכו' לומר כלשון רבו ע"כ ודוחק לומר דליתנהו להני מילי בגירסתם ומצאתי בס' עמודי אש הנד"מ לידי"ן הגאון מוהרי"א נר"ו בסימן ב' דף ט"ז ע"א ד"ה לימא שכ' דלאכול משמע אכילה ולא טעימה ובנשמת אדם הניח בצ"ע מש"ס ברכות מ"ז ע"א וכו' מבואר דאין חלוק בין לאכול ובין לטעום ולדעתי י"ל דגירסת התוספות כגי' השט"מ שם דגריס לטעם אתמר בפתח תחת העין וגירסתו היה בתחלה ג"כ לטעום אלא דשמע מרבו בפתח תחת העין וכן היתה גירסת התוס' ולא ק"מ. שוב ראיתי בזכרון יוסף א"ח סי' ח' שגם הוא הקשה מברכות הנ"ל ובסי' י"ד כתב לו חכם אחד דבהקדמת ס' יוחסין גריס לטעם א"ל לטעום אתמר כתב ע"ז אטו אמדפיסים ניקו וניסמוך. אולם אנחנו זכינו ומצאנו כן בס' שיטה מקובצת וכן היתה גירסת התוס' וא"ש עכ"ד נר"ו ששתי כעל כל הון ומחזיקנא ליה טיבותא דאשכח לן מרגניתא ותמיה לי שלא הרגיש שהתוספות והרא"ש תפסו לשון הממרא בלשון טעימה וכן הרי"ף והרר"י והרב המרדכי כנז"ל דמזה מוכח ודאי דגרסי כגירסת הס' שיטה מקובצת וגם רש"י יוכל להיות שכך היה גורס ואהכי כתב דאין חלוק בדבר וכו' אבל מודה דבין אכילה לטעימה יש חילוק. ופלא בעיני שגם הוא מציין תוס' שבת ד' ק' וליתנהו להני מילי שם כמו שכתבתי למעלה: סימן יז (מקונטרס הכללים מערכת היו"ד אות מ"ה)

יז יורד לתוך אומנות חבירו ראיתי לחכם אחד שכתב במכ"ע בשם תשו' הרב מוהר"ם בר ברוך סי' תרט"ז דאינו אלא מדת חסידות ואין שו"ת הנ"ל מצוי אצלי לראות דב"ק. אך ראיתי להגאון חות יאיר בסי' מ"ב הו"ד בשו"ת מים רבים חח"מ סי' ט"ו ד"ה והרי וכו' שכ' דיורד לתוך אומנות חבירו אין איסור כלל ואפי' בר מבואה אבר מבואה אמרינן דלא מצי מעכב ומותר לכתחלה אם לא בבר מבואה ממתא אחריתי כמבואר בח"מ סי' קנ"ו והביא ראיה מדאמרינן בפ' אלו הן הלוקין בא דוד והעמידן על י"א ה' מי יגור באהלך וכו' ומפרש כולהו במלי דחסידותא שאין בהם נידנוד עבירה ובתוך הבאים מפרש לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חברו מכלל דשרי אלא דהפרושים והצנועים מושכים ידיהם ומזה השיג עמ"ש רש"ל בתשו' דיורד לאומנות חבירו קשה מכולם והעלה דט"ס יש בדברי רש"ל אלו תוד"ק והרב מים רבים עמד מתמיה ע"ז דאיך אפשר שיהיה מותר לכתחלה ובסו"פ הנשרפין אמרינן ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו הרי שדימוהו לטמא אשת חבירו ותני בפ"ק דקדושין דף כ"ח ע"א הקורא לחברו רשע יורד עמו עד לחייו ופירש"י למעט פרנסתו לירד לאומנותו מכלל דבלא זה אסור לירד לאומנות (לענ"ד יותר היה לו לתמוה עפי"ד רש"י בב"מ דף ע"א ע"א שהק' על פי' זה דאיך יתירו חכמי ישראל לעשות כן עי"ש הרי דאפילו בקוראו רשע אסור לירד לאומנותו) ובפרק ואלו מגלחין מבואר דיורד לאומנות חבירו נקרא רודף דאמרינן מנ"ל דעבדינן הרדפה דכתיב אין לשרשו וכתב הר"ן (צ"ל הנמק"י עיין במה שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ד' אות ה') פירש ר' ישעיא הרדפה יורדין לחייו וכו' שמושיבים אומנים אחרים סמוך לו לעשות אומנותו וכ' ליישב אך בחלקות ישית שהיורד לעשות אומנות כאומנות חבירו ואומר לו זו אתה עשה בשלך ואני בשלי בכה"ג הוא דאמר חו"י דמן הדין מותר והצנועים מושכין את ידיהם אבל היורד לאומנות חברו לסלק הראשון דהיינו לעשות אותה מלאכה שכבר באה ליד חברו זה אסור מן הדין ועל כיוצא בזה אמרו שדומה למטמא אשת חברו ולאו דוקא כשמסלקו לגמרי אלא אף אם לא יסלקנו לגמרי כי אם להשתתף עמו אסור שהרי ממעט בחלקו של ראשון שכבר זכה בה ולגבי אותו שיעור שבא לסלקו ממנו הוי מסלקו לגמרי אלו תוד"ק והאריך להכריח כן מגוף דברי החו"י ומדברי שפ"ו ועוד האריך בדין יורד לאומנות חברו דיש כמה סעיפים עי"ש שמדבריו יש ללמוד לשו"ב הבא לשחוט במקום שכבר יש שם שו"ב ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הנדון ועם שמ"ש הרב נראה אמת נכון ויציב לדינא דיש לחלק כנז"ל מ"מ צריך לעיין בגוף דברי המוהר"ם לראות תנא היכא קאי האם יתכן לחלק כן ומה יענה להנהו תלתא (מ"ק וקידושין וסנהדרין הנ"ל) דקיימי בחדא שיטה דאסור וקצת משמע מהריב"ש בסי' שע"ד דכל הני לא הוו אלא מדת חסידות מדלא הוקשה לו אההיא דהקורא לחברו רשע יורד לחייו אלא מב"ב דף כ"א האי בר מבואה וכו' דינא הוא דמצי מעכב וא"כ איך מותר לירד לאומנותו ותירץ כיון שזלזל בו וכו' ומדלא הוק' לו מהנהו תלתא נראה קצת דפשיט"ל דאינם אלא משנת חסידים ולא ק"ל אלא ממה שהוא מן הדין דרחוק לומר שנעלם ממנו דברי הש"ס בשלשה מקומות הנ"ל ובעניינים אלו נינהו ואביזרייהו עיניך תחזנה דברי מי שגדול מרן החת"ס בחח"מ סי' ע"ט שהאריך מאד ובד"ה פסיק השם הרביעי וכו' כתב ביחוד אהא דיורד לאומנות חברו אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן עי"ש דב"ק:

סימן יח (מקונטרס הכללים מערכת היו"ד אות מ"ו)

יח ישיבה בארץ מצרים בטעם הגרים בארץ מצרים בזמן הזה וכן לפנים האימים ישבו בה גדולי עולם הרמב"ם וגדולים אחרים כתב הריטב"א בחי' ליומא לדף ל"ח ע"א די"א שאותן העיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן וכו' והרא"ם תירץ דלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים וכו' והנכון יותר שאין האיסור אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה שנגזר עליהם להיות נדחים בכל קצוי ארץ כל חו"ל אחד הוא וכו' עי"ש גם הסמ"ג במל"ת סי' רכ"ז עמד בחקירה זו על מה סמכו לדור שם וגם הרמב"ם הלך לגור שם ולא נתקררה דעתו במ"ש הי"א (שהביא הריטב"א הנ"ל) משום שעלה סנחריב ובלבל את כל העולם וגם מצרים נתבללה וכו' דמלבד דמצינו דר' יהושע חולק ועוד דבפ' החליל דף נ"א ע"ב אמרי' ואליכסנדריא מ"ט דאיענוש משום דעברו אקרא דלא תוסיפו לשוב וכו' ואותו מעשה היה אחר בלבול של סנחריב ולכן כתב דאין טעם להתיר אלא כמ"ש הרא"ם לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר ע"כ. וכ"כ בהגמ"י פ"ה מהלכות מלכים עי"ש ועיין מה שפלפל בזה הרב די השיב בחיו"ד סי' ט"ו ובהגהות ציון ירושלים בפ"ה דסוכה ה"א ציין למ"ש ההגמ"י בפ"ה מהלכות מלכים הנ"ל וכ' דבמ"א יישב דהרמב"ם לשיטתו בהלכות איסורי ביאה דגם מצרים נתבלבלה עי"ש וכבר קדמו בזה רבינו הפרי חדש במים חיים בנימוקיו להרמב"ם וז"ל ואני מוסיף שלפי סברת הרב סוף פי"ב מהלכות אי"ב שעכשיו המצרים נתבטלו ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הן שאין כאן איסור כלל עכשיו לדור במצרים שלא אסרה תורה הדירה במצרים אלא בעודם המצרים במצרים ועל זה סומכים הדרים במצרים וצ"ע ליישב מ"ש בסוכה דאנשי אליכסנדריא איענוש וכו' ע"כ לשונו. ולא ראה דברי הסמ"ג בזה וגם גוף הישוב צ"ע דמדברי הרמב"ם בהל' מלכים מוכח ודאי דגם בזמן הזה איתיה להאי איסורא אלמא לא תלי האי איסורא בלא נתבטלו ומ"ש עוד בציון ירושלים ואף דמה שהתירה תורה וכו' עי"ש נראה דט"ס הוא וצ"ל ואפשר דמה שהזהירה תורה וכו' והרב שדה הארץ בח"ג בשו"ת אה"ע סי' י"א כ' בשם הרדב"ז בנדפסות סי' ע"ד דף צ"ב ע"ב דאין איסור לאו דלא תוסיפו לראותם עוד ליושבי מצרים כיון דאין דעתם להשתקע שם. ואף מי שיושבים שם אבות על בנים שלישים גם רבעים. ולפי הנראה לא הוה שמיע