שדי חמד דברי חכמים לז

ממילא איתא גם בעשה עי"ש דנראה דנקיט דדרישנן טעמא דקרא וזה לא יתכן כאמור. אך לפי מ"ש לקמן בשם החת"ס דלחומרא דרשי' טעד"ק ניחא. ומצאתי שהרב שם אריה א"ח סי' ב' (ד"ה והנה בא) השיג על השו"מ בזה. ושם בחיו"ד סי' נ"ו סוד"ה ולפי זה השיג על התוי"ט וט"ז ופר"ח בענין איסור סחורה בדברים האסורים וכו' שדרשו טד"ק עי"ש ובספר שו"ת רמ"ץ א"ח סי' י"ד. סוף אות יו"ד כתב בשם חו"י סי' קל"ט דקי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא וכתב ע"ד דזה אינו פשוט ויש מבוכה בדברי הרמב"ם דבהל' אס"ב פ"ב וי"ב נר' דפוסק כר"ש דדריש טד"ק וכמ"ש בלח"מ רפ"ג מהל' מלוה ע"כ ועי"ש בסי' כ"ה אות א' תמה ע"ד הרב השואל איך בא לדרוש טד"ק והא אנן לא פסקינן כר"ש דדריש טד"ק וכ"כ שם בסי' ל"ה ד"ה אך ועיין בס' יבשר טוב סי' ג' מה שפלפל בסתירת דברי הרמב"ם בזה ועיין בשו"ת שו"מ ח"ב סי' קל"ה (השני) שרצה לומר כיון שאין בחליצה תועלת להמת כמו ביבום רק הוא לטובתה שתהיה מותרת לעלמא א"כ כל שאינה רוצה לחלוץ אין כופין אותה וסיים אבל באמת כ"ז הוא דרך דרש אבל חלילה חלילה לדרוש טעמא דקרא ובפרט בדבר דנפ"מ לדינא וכו' עי"ש ובמהדורא ד' ח"ג סי' ק"נ (בד"ה והנה ראיתי) הבאתי דבריו בקונטריס אסיפת דינים במערכת ברכות סי' א' סוף אות ו' ותמיה לי עמ"ש הרב הלבוש בא"ח סי' י"ז סוף ס"ב בטעם שלא נהגו נשים להתעטף בצצית אף ע"ג דבשאר מ"ע שהזמן גרמא מחייבות עצמן ואמר מר דכיון דצצית חובת גברא הוא הוי כלי גבר וכתיב לא יהיה כלי גבר על אשה ואיך תתחייבו עצמן בדבר שיש בו נדנוד עבירה ומיכל בת שאול שאני שהיתה בת מלך ואשת מלך ולא אסרה תורה כלי גבר אלא כשלובשת כדי שלא יכירו אותה הכל כדי שתזנה מה שאין שייך כן בבת מלך ואשת מלך שהכל מכירים אותה עכ"ל דמתבאר דס"ל דנקיטינן למידרש טעמא דקרא ולפי הטעם נבין ונדון להקל על מה שבא מפורש בתורה ולפי האמור אין הלכה כן והן אמת שהרב החינוך בפרשת כי תצא סי' תקמ"ב כתב טעם לא יהיה כלי גבר משום זנות ושכ"כ הרמב"ם מ"מ אין לנו לסמוך על הטעם להוציא דין להקל עפ"י הטעם ומה גם שכתב עוד טעם אחר בשם הרמב"ם שהוא כדי להרחיק כל ענין ע"ז שהיה דרכן של עובדי ע"ז בכך וכו' עי"ש וא"כ כיון שיש איסור בדבר איך תוכל מיכל בת מלך לסמוך על הטעם להתיר לעצמה מה שיש בו איסור תורה וכל זה כתבתי לפי מה שנראה מדברי הרב הלבוש דמיכל בת שאול היתה לובשת בגד צצית אמנם בעניותי לא יכולתי להבין מאי קא קשיא ליה ממיכל בת שאול עד שהוצרך לומר דבת מלך שאני דהיכן מצינו דמיכל בת שאול היתה מתעטפת בצצית דבש"ס דילן במס' עירובין דף צ"ו ע"א שנינו בברייתא דמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ואשת יונה עולה לרגל ולא הוזכר שם צצית וכן הביאו הראשונים בפרק בתרא דר"ה דף ל"ג ע"א דמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין וכן הוא בש"ס ירושלמי בר"פ המוצא תפלין ובפרק היה קורא הלכה ג' עי"ש ולא ראיתי מי שהזכיר שהיתה מתעטפת בצצית וצריך לומר דכונתו דלפי שיטתו דמשום חובת גברא איכא משום לא יהיה כלי גבר על אשה א"כ גם בתפלין אין לנשים להחמיר על עצמו דבהו נמי כיון דדרך לבישה הוא איכא משום כלי גבר על האשה ואיך מיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולזה השיב דבת מלך שאני ועיין לקמן במערכת הלמ"ד אות קי"ו שהבאתי דבתרגום יב"ע מתרגם לא יהיה כלי גבר על ציצית ותפילין

וכתב הרב חת"ס בחיו"ד סי' רנ"ד (בד"ה ונ"ל) דאע"ג דקי"ל כמאן דלא דריש טעמא דקרא מ"מ היכא דנפיק חומרא כי נידרוש טעמא אזי אזלינן לחומרא ודרשינן טעמא דקרא ועיין משנת אברהם דף י"ג ע"ג ועיין בחת"ס יו"ד סי' אמ"ש (בד"ה איברא הרמב"ם) ודו"ק

ובספר מור ואהלות לרב גדול בדורנו ידידי הרב המפורסם מוהר"ג פוסק יצ"ו בדף ל"ט ע"ב ראיתי שנסתפק אי דרשינן טעמא דקרא דדברי קבלה וכתב דיש להחמיר ומתוך מאי דשקו"ט הרב אהלי יהודה הכהן בדף צ"א ע"ג מתבאר דלא שאני לי' בין קרא דכתיב באורייתא דמשה לקרא דנביאי וכתובי והכי מסתברא לפום ריהטא אלא שכבר כתבתי בשם הגאון חת"ס דלחומרא אית לן למידרש טעמא דקרא: סימן טז (מקונטרס הכללים מערכת הטי"ת אות ל"ב)

טז טעימה נאמרה בש"ס ור"ל אכילה כ"כ הרב הפרדס בס' אות היא לעולם סי' ק"ה דף ק"ל ע"ג דמוכח כן ממ"ש בברכות מ"ז ע"א אין המסובין רשאים לאכול כלום עד שיטעום וכו' לטעום אתמר ופירש"י אין חילוק בדבר וכו' אלמא דבתי' טעימה נכללה אכילה ע"כ ולענ"ד יש לדחות דשאני הכא דאמר לאכול כלום אמטו"ל היא כאילו אמר לטעום. ומ"ש עוד ראיה ממ"ש בתענית י"ב ע"ב ר"י אקלע וכו' עבדו ליה עיגלא וכו' א"ל ליטעום מר וכו' ומסתמא ל"ד טעימה אלא אכילה ע"ד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה וכו' לענ"ד הוכחה זן חלושה היא כמו שיראה הרואה וכן הראיה מסוכה דף כ"ו וכמה אכילת עראי כדטעם וכו' י"ל דאכילת עראי וטעימה שוו אבל לא אכילה סתמית וממה שהביא שם בשם הרבנים הליכות אלי וקהלת יעקב במע"ל ח"ב סי' רס"ד שכתבו בשם תוס' שבועות כ"ב ע"ב ד"ה תא ונטעום שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה ע"כ יש להוכיח קצת דאין ראיה ממקומות האלה דלפי דבריו דמוכח מהש"ס בתלת דוכתי הנ"ל דאכילה נאמרה בלשון טעימה מה זה שכתבו התוס' בלשון שמא בלשונם וכו' וכי נעלמו מהם דוכתי הנ"ל אלא ודאי מדוכתי הנ"ל אין הכרח ורק התוס' כתבו דאפשר דבזמנם בלשון בני אדם קרו לאכילה טעימה ואין מזה הכרח ללשון חכמים דקרו לאכילה טעימה. וגם מ"ש בשם הריב"ש סי' רפ"ח היינו דאכילה מועטת קרויה טעימה כמ"ש שם הריב"ש בפי' והביא ראיה מההיא דסוכה כדטעם בר בי רב וכו' ומ"ש בשם מרן הב"י א"ח סי' רל"ב בשם הרשב"א דסעודה קטנה קרי לה טעימה משם יש ראיה דהא סעודה קטנה היינו אכילה גמורה (אלא שאינה של חפה וכו') וקאמר ריב"ל אסור לטעום והיינו לאכול ש"מ דקרי לאכילה טעימה ומ"מ אף אם נאמר שכן דרך חז"ל לקרא לאכילה טעימה נראה דאין מזה סתירה למ"ש מג"א סי' תרצ"ב סק"ז דמשו"ה שינה הרמ"א וכתב לאכול (ולא כתב לטעום כלשון התה"ד) להורות דטעימה שרי וכתב ע"ד באה"ל שם דלפי האמור דבתיבת אכילה נכללת טעימה א"כ מ"ש הרמ"א אסור לאכול ה"ה דאסור לטעום ע"כ די"ל לדעת המג"א דבדברי הפוסקים שדרכם לפרש אכילה לחוד וטעימה לחוד בפרט בההיא דשינה מלשון התה"ד דודאי יותר נכון הוא להעתיק הדברים כמו שאמרם בעל השמועה ע"ד שאמרו אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו ומדשני בלישניה מוכח ודאי דלהורות נתן דלא ס"ל כסברת התה"ד אלא דוקא אכילה אסור ובשו"ת בשמים ראש סי' שע"ח כתב הא דאמרו אסור שיטעום כלום קודם שיבדיל מסתברא דהיינו בשיעור רביעית אלא שי"ל הואיל ואמרו כלום דלגמרי אסור ע"כ

שוב ראיתי למרן חיד"א א"ח סי' קס"ז אות ד' (ציינו ה"ה בס' אה"ל שם) שרמ"ז למ"ש בברכ"י שם בההיא דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו אי גרסינן לאכול או גרסי' לטעום (ועיין מה שרשמתי בזה במערכת האלף אות ק') ושוב כתב והתוספות שבועות דף כ"ב כתבו דבלשונם היו קורים לאכילה טעימה וכ"כ הריטב"א (נראה דאין הלשון מדוקדק דהתוס' כתבו שמא וכו') ואין זה ענין למאי דקמן למאי דגרסינן אסור לאדם שיטעום כלום ולשון שיטעום כלום משמע אפי' טעימה עכ"ל הנך רואה דמבין בכונתם כמו שהבין האה"ל דר"ל דטעימה בלשון חז"ל ר"ל אכילה ובטלה דעתי. והרב חיי אדם בנשמת אדם הלכות ברכות כלל ה' סי' י"א אף הוא היה מתכוין להוכיח מש"ס דברכות מ"ז ע"א דטעימה ואכילה שוים והוקשה לו דהתוס' בשבת דף ט' ד"ה לימא (בנ"א רשום תוס' שבת דף ק' והוא ט"ס כתב חלוק זה והצ"ע. והנה גירסת הב"ח שם בדברי התוספות ה לטעום כלום וא"כ י"ל דאף אי נימא בעלמא דאכילה וטעימה כי הדדי הכא דאמר ריב"ל לטעום כלום הוא פחות מאכילה דעלמא ע"ד שכ' במחזיק ברכה הנ"ל והוכחת הש"ס לפי פי' התוס' היא