שדי חמד דברי חכמים לג

דחגיגה דף ג' ע"א כנז"ל. ומה שיישב לזה בשו"מ דודאי לאו בני מצות נינהו ומוהרי"ל דקרי ליה בן מצות כוונתו דכיון דיכול להיות שיתפקח וישתפה אח"כ א"כ בר מצות חשיב לכשישתפה ואינו יוצא מגדר בר מצות רק שכעת פטור שאינו בר דעה וזהו לכל המצות אבל מצות עדות כיון שבעת ראותו העדות לא היה בן דעת ואינו בן מצות מה בכך שיוכל לבא לידי מצות מ"מ היה פסול בשעת ראיה וכו' ובזה נלע"ד מה דלא כתב הרמב"ם רק לענין עדות משום דבעדות הוא דפסול דאינו בן דעה בשעת ראיה ובשעת הגדה עכ"ל תמיהני דנעלם ממנו דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה הנ"ל דכ' מפורש גבי שמחה דפטורים משום דפטורים מכל המצות וכמ"ש בש"ס הנ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות חמץ ה"ג בדין אכל מצה כשהוא נכפה דלא יצא לפי שאכל בעת שטותו שהוא פטור מכל המצות ועיין בטורי אבן במס' ר"ה על דף כ"ח ע"ב בדין כפאו שד ואכל מצה ובהגהות מוהר"ץ הירש חיות ליבמות דף ס"ב דנקטי דשוטה פטור מכל המצות והפרמ"ג בא"ח בפתיחה הכוללת ריש ח"ב נראה דמחלק בזה בין מ"ע למצות ל"ת דבמ"ע הוא דאמרי' דחש"ו פטורים אבל במצות ל"ת לעבור בקום עשה הרי חרש ושוטה שוים לקטן דאביו מוזהר עליו עי"ש שכ' כן אחר שהזכיר ש"ס דחגיגה ודברי הרמב"ם דהל' חגיגה ודברי רש"י הנ"ל וגם תשו' מוהרי"ל סי' קצ"ו וכתב לדחות מ"ש מוהרי"ל דשייך בהו כפרה כבנדרים דף ל"ה ב' דהתם לאו כפרה על חטא הוא דבכפרה בעינן דעת בעלים רק להכשירם לאכול בקדשים וסיים בפרמ"ג דאם עוברים על ל"ת אין להם עונש בעוה"ז ולא בעוה"ב דאנוס רחמנא פטריה. וידידי הכהן הגדול הג' מוהריו"ט יחיה בסה"ב מלבושי יו"ט סי' ד' כתב דחרש ושוטה אימעיטו מעונשים מאיש אשר יעשו מכל חטאת האדם ועיין מה שכתבתי ע"ד במערכת האל"ף אות שנ"ב ובשו"ת שו"מ מהדורא ג' ח"א סי' ל' כ' וז"ל בשאלתו בחרש שא"ש וא"מ ואינו חייב במצות אם שייך ביה דין פדיון הדבר ברור דהב"ד חייבים לזכות בשבילו ולו לקיים מצות פדיון שאף שהם פטורים אבל לא שאינם רשאים והרי הם בני מצות כמ"ש מוהרי"ל הובא בתב"ש סי' א' וא"כ למה לא יזכו אותו ב"ד במצוה זו וכו' ומסיק שם דודאי חייבים לפדותו אלא שיעשו הפדיון בלא ברכה

והנה הפרמ"ג שם כתב באות ג' דתפלין שכתבן חרש ושוטה י"ל דכשרים דדמי למי שנקטעה ידו שכתב המג"א בסי' ל"ט סק"ה דכשר הכא נמי חרש ושוטה בני מצות הם ופומא הוא דכאיב ובסו"ד כ' דהתב"ש בחי' לגטין כ' בפשיטות דכתבן חרש ושוטה פסולים דפטורים מכל המצות וצ"ע ועמ"ש בפריי שם ע"כ ושם בסי' ל"ט בא"א סק"א כ' וחרש ושוטה י"ל דפסולים לכתוב ואין ראיה משחיטה דהתם קטן נמי כשר ומיקרי בר זביחה א"כ בהכרח לחלק בין שחיטה לתפלין ובפתיחה כתבנו מזה וצ"ע עכ"ל הנך רואה דהא מילתא רפיא בידיה ולא החליט להיתר ולא לאיסור ומרוצת דבריו שבא"א הנ"ל מראים שדעתו נוטה לאיסור מלהיתר היפך ממה שנראה דעתו בפתיחה שנוטה להקל. וראיתי בשו"ת כתב סופר א"ח סי' ו' שכ' שהפמ"ג בפתיחה כ' דחרש ושוטה כשרים לכתוב וכו' ורב אחד כ' דדבריו נפלאים כי מדמה מילתא למילתא והם רחוקים וכו' דמי שנקטעה ידו ב"ח הוא אלא שאינו יכול לקיים אבל חו"ש לאו בני חיובא נינהו שאין להם דעת ולא נתחייבו כלל במצות והגאון המחבר כתב שתמיהתו קיימת וגם בעיניו יפלא עי"ש ולא היה להם לכתוב כן דמשמע דכן הוא באמת דעת הפרמ"ג ואין האמת כן כמבואר בדבריו אלא דתמיהתם שייכא שפיר על מה שנראה מדבריו בהפתיחה שנוטה להקל. והג' שיבת ציון בסי' ד' האריך מאד בזה ומסקנתו דמן הדין חשיב חרש ושוטה ישנם בקשירה ואם כתב חרש וגדול עוע"ג ומלמדו לשמה שפיר דמי אלא דלכתחלה אין ליתן לו לכתוב ואם כבר כתבם יכול להניח מי שאין לו תפלין אחרים וג"ע הרב פתח הדביר בח"א סי' ל"ט האריך מאוד ומסקנתו דהתפלין פסולים שכן דעת הרבנים מר וקציעה וערך השלחן ושע"ת וכ"כ באגודה וכן גרסי הרבנים נחלת אריאל וכסא רחמים ושמחת יהודה בבריתא שבמס' סופרים עיין באור לי עי' קכ"ה דף ק"ט סוף ע"ג וממה שכתבתי מתשו' הכתב סופר מבואר שכן גם דעת הרבנים השואל והמשיב דהתפלין פסולים דחרש ושוטה לא מיקרו בני קשירה. גם הרב יפה ללב רסי' ל"ט כתב דפשוט דחרש ושוטה דינם כקטן שהרי חרש אינו יכול לומר בפיו שכותב לשמה וכו' עי"ש ולא ידעתי למה תפס טעם זה דא"כ אפשר להתיר בדיעבד והיה לומר הטעם דלאו בני קשירה נינהו כמו שכן דעת הרבנים שהביא שם וגם בדיעבד פסולים. ובכתב סופר הנ"ל האריך לפלפל בישוב קושית התב"ש בגטין אמאי לא תני בברייתא חרש נמי בהדי אינך דתני התם עי"ש שלא זכר דברי הג' אביו בחת"ס אה"ע ח"ב רסי' ב'

ולענין אי שרי לספות איסור בידים לחרש ושוטה הנה בפרמ"ג בפתיחה שם אות א' דעתו דאסור כמו קטן וע"ע בפרמ"ג בסי' רס"ו במ"ז סק"ד ד"ה עוד ובשו"ת שיבת ציון סי' ד' הנ"ל האריך בזה להוכיח דלא כהפרמ"ג והרב פתח הדביר בח"ג סי' שמ"ג אות ז' האריך להשיב על כל דבריו והביא בשם הג' חק"ל דפשיטא ליה דאסור לספותם איסור. ומסיק גם הוא כן. אלא דלחנכו במצות עשה לא חייבו בחרש כיון שהוא ביטול בשואת"ע. וכתב שם באות י"ב דחרש ושוטה שגנבו אין חייבים לשלם כשיתרפאו וטוב שאם עשו איזה עבירה בעת החולי שיקבלו עליהם איזה דבר לתשובה. ועיין במלא הרועים במערכת קטן אוכל נבלות אות כ"א (רמזו במערכת חרש) והג' חת"ס א"ח סי' פ"ג האריך בזה ודעתו דאסור לספותו והביא כן מחידושי הרשב"א לגטין דף נ"ה ע"ב ושכן יש ללמוד מדברי רש"י ודלא כמשמע מהתה"ד בפו"כ סי' ס"ב (שכ' הטעם דאסור לספותו שלא ירגילנו בעבירות וכשיגדיל יבקש לימודו) דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר. ומדברי הרשב"א הללו יש לעמוד על מ"ש בשיבת ציון הנ"ל לבאר דעת הרשב"א עי"ש ועיין בדברי הרב ערך השלחן סי' תקפ"ט אות ה' דמתבאר דס"ל דחרש ושוטה דינם כקטן ואסור לספותו. ומצאתי לידי"ן הגאון בס' עמודי אש נר"ו בסי' ד' כלל ו' דשקו"ט בזה וכ' דמפורש ברבינו ירוחם נתיב י"ח ח"ג ובשכנה"ג יו"ד סי' קנ"ז הגב"י אות נ"ו דאסור לספותם בידים והשיג על כמה מחברי' עיש"ב

ואי מהני זכיה ע"י אחר לחרש ושוטה עיין להרב מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' ל"ב דהרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות זכיה דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה ולפי הראיה שהביא ה"ה שם נראה דגם בחרש הדין כן וכ' במח"א דהרא"ש בפ"ב דכתובות סי' י"ד כ' בשם הרמ"ה דדוקא במתנה והוא דהוי ע"ח עתים שוטה ושמדברי הרמב"ם משמע דגם שוטה גמור עי"ש ולפי"ז בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר לא מהני לדעת הרא"ש אפילו במתנה דאע"ג דאפשר שיתפקח מ"מ לא חשיב מפני זה אתי לכלל דעת דא"כ גם בשוטה גמור נימא נמי הכי דחשיב בן דעת הואיל ואפשר שישתפה אלא ודאי מדכתב הרא"ש דדוקא בעתים חלים שמעינן מינה דה"ה בחרש גמור לא מהני לדעתו אך ראיתי בשו"ת שו"מ במהדורא ב' ח"ג סי' ס"ח שבנדונו בחרש גמור שאינו שומע וא"מ הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכ' דגם הרא"ש הנ"ל מודה שהרי כתב הרא"ש בהדיא דבמתנה יכול לזכות אף לחרש ואינו מדוקדק כי הרא"ש לא דבר בחרש אלא כונתו דחרש שוה לשוטה הוא) עי"ש ולע"ד צ"ע דמדברי הרא"ש מתבאר דבחרש גמור לא מהני כי היכי דלא מהני לדידיה בשוטה גמור וכמו שהבין המח"א מדברי הרא"ש כיעי"ש ושם הזכיר את המח"א ולא ציין מקומו ומסתמא היינו ההיא דהל' זכיה הנ"ל. ועיין עוד בשו"מ מהדורא ג' ח"א סי' ל' ושם נראה דמודה למ"ש קצה"ח דחרש הוא כנכרי ואין לו זכיה על ידי אחרים ויישב קושיית הרב השואל ע"ד הקצה"ח מדברי התוס' יבמות קי"ג ע"א שכ' גבי חרש דזכין לאדם וכו' עי"ש ואין לי ס' קצה"ח להבין היטב דב"ק ועיין בירושלמי פ"ק דקידושין ה"ג הגע עצמך שהיה חרש א"ל איש ופי' הפני משה איש כתיב בזכיה ואפי' חרש ועי"ש במראה הפנים ובפ"ב ה"א קרוב לסופה מה נפיק מבינהון היה הפועל חרש על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיה לחרש. ובציון ירושלים שם הצ"ע דברי הירושלמי דסתרי אהדדי דבפ"ק משמע דיש זכיה להקדש עי"ש ואם כונתו למ"ש בירושלמי פ"ק ה"ג הנ"ל נלע"ד דלק"מ עיין במחנה אפרים הל' שלוחין סס"י כ"ד דמ"ש בירושלמי פ"ב דאין זכיה לחרש ר"ל דאין החרש יכול לזכות בשביל אחרים דאין יד לחרש והביא דברי הרשב"א בי"ח לקידושין שכ' דאין החרש זוכה לעצמו וכתב ע"ד דמדברי הרמב"ם נראה דהחרש זוכה לעצמו בשדעת אחרת מקנה לו כמו הקטן עי"ש