שדי חמד דברי חכמים לב

מיני חרש משום דחרש שא"ש וא"מ אין צריך לחשוב בפסולין. לעבודה דאינו פסול משום מומו אלא משום דאינו בר דעה ולאו בר כונה לכך לא שייך כלל בעבודה כי היכי דלא חשיב קטן במשנה בין הני דפסולין לעבודה. וגם דיוקא דמר מדברי הירושלמי דתרומות אינו ראיה דודאי כ"ע מודים דהרבה פעמים דהזכירו חכמים חרש ופירושו מדבר וא"ש רק היכא דקחשיב חרש בהדי קטן והתם כללא הוא דר"ל שאינו שומע ואינו מדבר מ"מ קאמר הירושלמי דגם זה לאו כללא הוא. וגם הרמב"ם שהביא כת"ר כונתו הוא ג"כ אלא דחשוב חרש להשוותו לקטן עכ"ד נר"ו מכתבו היקר הגיעני בהיותי עסוק בעניינים אחרים ולא יכולתי להתיישב בדב"ק ולמזכרת אהבה ולפאר את קונטריסי נתתי להעתיק דב"ק בקונטריסי ואיה"ש אשובה אראה להתבסם בדב"ק וזאת לזכרון: סימן יא (מקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות ק"ח)

יא חרש באזנו אחת פטור מראיה הכי איתא במס' חגיגה ג' ע"א ועי"ש בתוס' ד"ה חרש ועיין בשו"ת אור לי סי' צ"ב שכ' להכריח מסוגיא הנ"ל ומהירושלמי שהביאו התוס' דלא כהרב הלבוש א"ח סי' י"ד ס"ה דמדכתיב בגדיהם ולא כתיב בגדם מרבינן בגד שותפין וכו' עי"ש וראיתי להרב לשון לימודים דף י"ח ע"ב בשם הרב זהב שבא שחקר למאי הלכתה מייתו התוס' הירוש' בזה וכתב דהוקשה להתוס' דמאי פריך הס"ס האי באזניהם מבע"ל באזניהם דכל ישראל לימא דס"ל לר' תנחום דמדהו"ל למיכתב באזנם וכתיב באזניהם משמע דאתא למעוטי חרש באזן א' (כדאמרינן ריש מגילה א"כ ליכתוב קרא זמנם מאי זמניהם ש"מ תרתי) וליישב זה הביאו התוס' מ"ש בירושלמי דמכח ההיא דכותנות ר"י אמר אזן לכל א' וא"כ קשה לר"ת דמנ"ל למעט חרש באזנו א' מבאזניהם דילמא כר"י קי"ל דבאזניהם דכל ישראל קאמר ואי משום דלא כתיב באזנם. כותנות יוכיח דהוא לשון רבים ודריש ר"י כתונת לכל אחד אתוד"ק ובעיניותי לא זכיתי להבין ד"ק דאם התוס' הוק' להם כדאמר מר לא הורווח לנו במאי דמייתו הירוש' מידי. חדא דמה כחינו יפה להק' על ר' תנחום דילמא הלכה כר' יוסי וכו' דהא כיון דפלוגתא דר"י ורבנן היא מצי ר"ת סבר דהלכה כרבנן דכבר ידוע כמה דיות נשתפכו בכללא דהל' כר"י דנימוקו עמו אם נאמר נגד רבים (עיין מה שרשמתי בזה במערכת ה"ה אות קכ"ד) ואף דהתוס' ס"ל בתענית דף כ"ח ע"א ד"ה אי ר"מ וכו' דגם מחבריו הלכה כר"י (ונימא דבשיטה זו אזלי התוס' הכא אף דבאמת מיחלפא שיטתייהו בזה כמ"ש הרב יד מלאכי סי' ר"ל) מ"מ ודאי לא נפלאת היא לומר דר' תנחום ס"ל דלא אמרו הלכה כר"י נגד רבנן ומהגם דבירושלמי פ"ג דיומא הלכה ו' מייתו ברייתא דקיימא דלא כר"י וא"כ באיזה כח יקשה הש"ס על ר"ת מדרי"ו הא מצי אמר אנא כרבנן ס"ל. ותו אף אי נימא דכללא דהו"ל כרי"ו דנימוקו עמו שריר וקים אף נגד רבים ואין חולק ע"ז אכתי קשה דהתינח אי אשכחנא פלוגתא דר"י ורבנן בהדיא גבי באזניהם דר"י דריש אזן לכל אחד שפיר מצינן להק' על ר"ת מדרי"ו. אך הרואה יראה דר' יוסי בר בון הוא דקאמר דתלי הא בהא כמו שהביאו התוס'. ומעתה אי נחית הש"ס להאי סברא דיש לרבות מדכתיב באזניהם ולא כתיב באזנם איך יסתור סברא זו אליבא דר"ת. מדאמר ר"י בר בון אליבא דר"י דכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דאטו גברא אגברא קרמית. ור"ת אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יוסי דע"כ לא אמר ר"י אלא בכותנות. אבל גבי באזניהם מודה מדלא כתיב באזנם. ומה גם דסוגיית הש"ס דמגילה מוכחת דדרשינן שפיר כה"ג דכי היכי דדרשי' לרבות מדכתיב זמניהם ולא כתיב זמנם הכי נמי נידרוש מדכתיב באזניהם ולא באזנם כמ"ש מני"ר גופיה בפי' הרגש התוס': ק

הן אמת דלענ"ד מהש"ס דמגילה אין הכרח דאית לן למידרש הכי מיכדי כולהו אנשי כנה"ג תקנינהו היכא רמיזא וכו'. אבל הכא דהתם לא ילפותא גמורה היא אלא רמז בעלמא כדאמרי' התם דבעי' למילף ילפותא גמורה למיפטר חרש באזנו אחת מנ"ל דדרשי' הכי. וכן השבתי לידי"ן תלמידי וחתני המעלות לשלמה הי"ו על מה ששאלני עמ"ש באור לי הנ"ל להוכיח מהש"ס דחגיגה הנ"ל דאין חילוק בין אי כתיב באזנם לאי כתיב באזניהם. וכן בגדם בגדיהם. דהרי בש"ס דמגילה מרבינן מדכתיב בזמניהם ולא כתיב בזמנם ונומיתי לו כנז"ל, ונראה דהרב ס"ל דהגם דהאמת הוא דשם הוא רק רמז בעלמא ולא ילפותא גמורה מ"מ אי לאו דכך היא מדה בתורה למידרש כה"ג מנא ידעינן דאנשי כנה"ג רמזו לזה דהא ודאי אנשי כנה"ג לא אמרו בפי' שיהיה כח לתקן ולהוסיף ימים לבני הכפרים אלא דמתוך מה שכתוב במגילה אנו למדין וק"ל

ובמכתב רב אחד מידידי מר ניהו הגאון בע"ס עמודי אש נר"ו כתב אלי ליישב דברי הרב הלבוש ממה שהק' עליו בשו"ת אור לי הנ"ל ותורף דבריו הוא דמש"ס דמגילה הנ"ל מתבאר דרב שמן ב"א אר"י ור"ש בר נחמני פליגי בזה אי דרשי' מדכתיב זמניהם ולא זמנם וקי"ל כר"י דדרשי' הכי דלא כרשב"ן וכן תפס תלמודא בפ"ק דיבמות י"ג ע"ב דרשת רי"ו זמנים הרבה תקנו להם. וה"ה דדרשי' מבגדיהם ולא כתיב בגדם. והש"ס בחגיגה משני לרווחא דמילתא גם לרשב"ן וגם הירושלמי שהביאו התוספות שם בחגיגה קאי כס' רשב"ן אבל להלכה קי"ל כרי"ו נגד רשב"ן דדריש זמנם זמניהם עכ"ד יצ"ו ובמטו מניה דמר לי הדל דבריו דחוקים ורחוקים והמעיין יבחר. עוד ראיתי שהקשה הרב הנ"ל נר"ו דבריש מגילה אמרינן זו דברי ר"ע דדריש זמן זמנם זמניהם ואילו בתענית דף ב' ע"ב אמר ר"ע בששי בחג מזכיר וכו' בב' נסוכין הכתוב מדבר וכ' רש"י דמנסכיהם משמע הרבה לקרבנות הרבה וכו'. וק' דכי היכי דדריש מזמניהם דלא כתיב זמנם כן הו"ל לידרש מדלא כתיב ונסכם וכתיב ונסכיהם בב' ניסוכין הכתוב מדבר וצע"ג עכ"ד נר"ו. ולענד"ן דבההיא דניסוך לא מציא לדיוקי מדלא כתיב ונסכם דב"ב ניסוכין הכתוב מדבר די"ל דמאי דלא כתיב ונסכם הוא כי היכי דלא נימא דניסוך אחד סגי לקרבנות הרבה. ולא בא ללמד שיהיו שני ניסוכין על קרבן אחד: סימן יב (מקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות קט"ו)

יב חרש ושוטה פטורים מכל המצות כמ"ש בחגיגה ג' ע"א והרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות הי"א ורש"י במתני' ריש חגיגה ד"ה חוץ כ' דלאו בני דעה ופטורין מהמצות ונראה דמשמע ליה דמ"ש בש"ס הואיל ופטורין מכל המצות קאי אפיטור ראיה ג"כ אך הרמב"ם בפיה"מ כ' דחרש פטור מראיה לפי שאינו שומע נראה דמפרש מ"ש בש"ס הואיל ופטורין קאי רק אשמחה ולא ידעתי לכאורה למה לא סגי לן בטעם פיטור המצות כמו בשמחה אך באמת דברי רבינו הרמב"ם נכונים דהא ממעטינן נמי גם חרש המדבר ואינו שומע והוא חייב במצות להכי הוצרך לטעמא אחרינא ודברי רש"י צ"ע לקוע"ד ודוחק לומר דלא כתב טעם זה אלא לשוטה וקטן ולא לחרש דהו"ל לפרש טעם פיטור החרש ואח"כ לומר על שוטה וקטן דפטורים לפי שאינם בני מצות. וכ"כ הרע"ב בסיגנון זה עי"ש. ואולי י"ל דכיון דפשטא דמתני' דתני חרש משמע דהוא חרש גמור ניחא ליה לפרש בסיגנון זה ומעין זה כתבו המפרשים שדרך רש"י ז"ל לפרש לפי הס"ד כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ח' אות א'. והרמב"ם פ"ב מהלכות חגיגה ה"ד כ' טעם פיטור חש"ו משמחה דהא משום שפטורים מכל המצות והיינו בחרש גמור ועי"ש בה"א. ובחגיגה דף ג' ע"ב אמ"ש בש"ס ת"ר איזהו שוטה וכו' כתב רש"י האמור בכל מקום שפטור מכל המצות ומן העונש ואין קניינו קנין ואין ממכרו ממכר עכ"ל

וראיתי להגאון שו"מ במהדורא ב' ח"ד סי' פ"ז עמד מתמיה עמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות הנ"ל דשוטה פסול לפי שאינו בן מצות דהרי שוטה הוא בר מצות והגדולים מוזהרים עליו כמ"ש בשו"ת מוהרי"ל סי' קצ"ו והתב"ש סי' א' ס"ק מ"ט החזיק בזה וכו' עי"ש ותמיה לי שלא זכר דברי רש"י והרע"ב הנ"ל דקרו בחיל דחרש ושוטה פטורים מהמצות ותלמוד ערוך הוא בידינו